א. במסכת ראש השנה (1) מבואר במשנה כי קרן של פרה פסולה לשופר, ובגמרא אמר עולא בטעם הלכה זו: "כדרב חסדא, דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור" [פרש"י: "אין קטיגור, זהב העגל, ושופר של פרה נמי קטיגור, דעגל הוא"]. ומפשטות מסקנת הסוגיא משמע, שאין בזה פסול אלא בשלשה תנאים: [א] דבר שיש בו כפרה. [ב] יש בו נוי. [ג] הוא נעשה בפנים [וכלשון חז"ל "חוטא בל יקריב, חוטא בל יתנאה". וכתבו התוספות שם "וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו". אך לא נתברר מה מה שייך בשופר חוטא "בל יקריב". וכתב הריטב"א (1) "ושופר נמי בא להתנאות ולהרצות את אדוניו". וביאר רבי אשר וייס [אב"ד דרכי הוראה בירושלים] בספרו מנחת אשר (8) שכוונתו לבאר כי בשופר שייך אין קטיגור נעשה סניגור משום שבא להתנאות, דהיינו בל יתנאה, ולהרצות והיינו בל יקריב. אמנם מדברי רש"י משמע דלמסקנת הגמרא כל דהוי בפנים פסול אף במה שאין בו קריבה ונוי, יעו"ש בדבריו, ובמה שביאר את דברי הטורי אבן (2) שהוא מעין פשרה בין שיטת רש"י לריטב"א].

וכתב החיד"א בספרו עין זוכר (3) כי מוכח מהסוגיא, שהסברא "אין קטיגור נעשה סניגור" היא דין תורה [יעו' במנחת אשר (8)  במה שכתב בביאור הדברים].

והנה מצינו בהלכות נוספות את הדין ש"אין קטיגור נעשה סניגור", ונדון בדברים ומתוכם יתבררו יסודות דין זה.

כהן שהרג את הנפש

ב. במסכת ברכות (2) נאמר: "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא בפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". והקשו התוספות ביבמות (2) על דברי הגמרא שם, כי רציחה דוחה עבודה בבית המקדש, שנאמר (שמות כא, יד) מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת, ולכן כהן שהרג את הנפש לא יעבוד "ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה, אלא משום דגברא הוא דלא חזי, כדאמרינן בברכות כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו, שנאמר יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, וכל שכן עבודה". ותירצו התוספות שני תירוצים:

[א] ויש לומר דעל כרחך [הגברא] חזי דאין מחלל עבודה, דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי, ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא. [ב] ועוד, דווקא לא ישא את כפיו, לפי שהרגו בידו, ואין קטגור נעשה סניגור, וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם". והביא החיד"א (3) את הקושיא המתעוררת על תירוצם השני של התוספות, מהסוגיא בראש השנה (1) שמבואר כי ההלכה ש"אין קטיגור נעשה סניגור", נאמר רק בדבר הנעשה "בפנים", דהיינו בבית המקדש, ואילו נשיאת כפים כמובן נעשית "בחוץ".

ותירץ החיד"א: "וכשהוא מינו ואינו הוא עצמו, אז יש לחלק בין מבפנים לבחוץ. אמנם אם הוא עצמו הקטיגור, בזה אין חילוק בין פנים לחוץ. והכא התוספות קיימי בהורג את הנפש שישא את כפיו שהוא הקטיגור עצמו שהרגו בידיו, ובזה לא מסתבר לחלק בין לפנים ולחוץ, אלא בכל מקום לא ישא כפיו, שהרגו בידיו, והוא עצמו הקטיגור".

והביא החיד"א ראיה לחילוקו מדברי הירושלמי בסוכה (1) בטעם פסול לולב הגזול שהוא דומה "לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו, אמרו אוי לו לזה, שנעשה סניגורו קטיגורו". וגם כאן מתבאר כי הפסול מחמת ש"אין קטיגור נעשה סניגור" אינו רק בדברים הנעשים "בפנים", שהרי נטילת לולב היא "בחוץ". ומוכח איפוא היסוד המבואר לעיל, כי הלולב "הוא הקטיגור עצמו", ובזה "אין קטיגור נעשה סניגור" גם בדברים שלא נעשים בפנים [ובסוף דבריו ביאר החיד"א על פי חילוקו, את דברי הראשונים במסכת שבת (2) בנדון שבירת לוחות הברית על ידי משה רבנו].

וראה במה שכתב רבי משה שטרן [אב"ד דעברצין, ולאחר מכן בארה"ב] בשו"ת באר משה (4), לדקדק את החילוק הנ"ל בדברי התוספות ביבמות, ובמה שביאר את דברי הירושלמי בסוכה, שגם הלולב בא לרצות כקרבן, ודומה בזה לשופר שאמרו בו "שופר כיון דלזכרון, כבפנים דמי" [אמנם המנחת אשר (8) נקט שדברי הירושלמי בסוכה בענין לולב הגזול, וכן דברי התוספות ביבמות בנדון נשיאת כפים לכהן שהרג את הנפש, ודברי הראשונים בענין שבירת הלוחות על ידי משה רבנו, נאמרו "בלשון מושאל ודרך מליצה", יעו' בדבריו].

ג. להלכה: מרן המחבר פסק בשו"ע (6) "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה". וכתב המשנה ברורה: "טעם דעה זו דס"ל דאע"פ שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, מכל מקום אין קטיגור נעשה סניגור, דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה". והרמ"א חלק וכתב: "ויש אומרים דאם עשה תשובה נושא כפיו, ויש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג".

ובשו"ת יחוה דעת (6) מבואר כי לפי הרמ"א, כהן שהרג נפש בתאונת דרכים, ועשה תשובה, רשאי לישא כפיו. אך לבני ספרד הנוהגים כדעת מרן השו"ע, יש להחמיר בזה, ואין להתיר לישא כפיו כשהרג בשוגג אפילו אם עשה תשובה, אלא אם כן היה באונס גמור [והיינו שנהג בזהירות ולפתע קפץ אדם או מכונית אחרת לגלגלי מכוניתו, ונדרס למות] שאז רשאי לישא כפיו לאחר שעשה תשובה. אך כשנהג במהירות מופרזת, או שגרם לתאונה בגלל שלא ציית לחוקי התנועה, גם שגגתו נחשבת זדון, ונפסל לעלות לדוכן, לפי שאין סניגור נעשה קטיגור [ובנדון ההורג במזיד שעשה תשובה, יעו' בביאור הלכה (6) שנחלקו בזה הפוסקים].

סיכום דיני נשיא כפים לכהן שהרג את הנפש – פסקי תשובות (7), ועי"ש בנדון כהן שהרג נכרי וכהן שהרג במלחמה.

תפילה ולימוד מתוך קלף וספרים של עכו"ם ומחללי שבת

ד. בספר חסידים (2) כתב כי תפילה מתוך קלף של ספרי עכו"ם לאחר שהכתב נמחק, או מתוך קלף שכתב עליו סופר רשע, אינה נענית לפי ש"אין קטיגור נעשה סניגור". ובהגהות מיימוניות (2) הביא דבריו "אפילו אם מחק ספר פסול עד שאין רישומו ניכר, אפילו הכי לא יכתוב עליו דברי תפילות, דאין קטיגור נעשה סניגור". ועל פי זה פסק השו"ע (2) "לא יכתוב ישראל על ספרי עובדי כוכבים אלא אם כן מחקן שלא יהיה רישומן ניכר. ויש מי שאומר [הגהות מיימוניות בשם ספר חסידים] דאפילו הכי לא יכתוב עליו דברי תפילות ותחנונים, דאין קטיגור נעשה סניגור".

וביאר החיד"א (3) את דבריהם, על פי האמור לעיל, לחלק "בין כשהוא מין המקטרג למקטרג עצמו", ולכן היות והסידור "הוא הקטיגור עצמו", הרי ש"אין קטיגור נעשה סניגור" גם בדברים שלא נעשים בפנים. [ובמנחת אשר (9) כתב: "ואפשר דתפילה דומיא דשופר, שהתפילה עולה למעלה אל כסא הכבוד, ועבודה שבלב היא, וכעבודת פנים. אך לא כך מבואר בריטב"א בראש השנה (1) שם שכתב וטלית מצוייצת שהיא מוזהבת מותר ללבוש ביום הכפורים, דהא ודאי כלחוץ דמי. הרי דאפילו תפילת יום הכיפורים הוי כלחוץ, וק"ו לתפילה דכל השנה כולה. ואפשר דשאני טלית דאין בה אלא מצות ציצית בלבד ולא מצות התפילה, אך לדידי מסתבר דכיון שאין לובשים טלית אלא בשעת התפילה, כתפילה דמי, וצ"ע].

ודנו הפוסקים האם מותר להתפלל מתוך סידור או ללמוד מספרים שנדפסו בשבת. וכתב באגרות משה (5) שאסור להתפלל בסידור שנדפס "ויש מקום לומר דגם בדיעבד לא יצא בתפלה כזו שיעשה שיהיה קטיגור, שלכן ודאי לא תתקבל תפילתו, דתפילה שיודע שלא תתקבל בפשיעתו הוא כלא התפלל [ודימה זאת למתפלל במקום צואה]. אבל למעשה אין לו לחזור ולהתפלל, דכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה, והוי מעוות לא יוכל לתקן". והוסיף: "דגם בשאר ספרים אף שליכא הטעם דבתפילה, יש לאסור. דהמצוה של לימוד התורה נמי יש להיות בלא קטרוג. וגם הא צריך סייעתא דשמיא להבין דברי תוה"ק, ואם יהיה קטרוג ח"ו במצות הלמוד גופה, הרי יהיה עיכוב מלהתברך בסייעתא דשמיא. ולכן ודאי יש לכל אדם ליזהר מלקנות סדורים וספרים שיש לחוש שנדפסו בשבת באיסור" [ובשו"ת תשובות והנהגות (5) כתב "דאף בדפוס בזמנינו לא נקרא מעשה האדם, מכל מקום כיון שיש לעובר עבירה חלק בסידור שעל ידו מתפללים, אין ראוי שיהיו המדפיסים בעלי עבירה גם בזמן הזה", ועי"ש בבר בשבח התפילה מסידורים שנדפסו בכשרות].

לבישת בגדים עם זהב ביום הכיפורים

ה. רעק"א (5) הביא בשם הפרי מגדים שיש מקומות שנוהגים שלא ללבוש בגדים עם זהב ביום הכיפורים מדין "אין קטיגור נעשה סניגור", ולכן נשים ולוויים שלא חטאו בעגל, לא שייך חשש זה.

ובשו"ת בצל החכמה (5) הביא רבי בצלאל שטרן [אב"ד מלבורן] את דברי המטה אפרים, כי "נהגו ליפות הקיטל של חתנים בעטרה של כסף, ולא של זהב, שאין קטיגור נעשה סניגור", וכתב: "ואף דאמרינן בגמרא (1) דדווקא מכפר קאמרינן שלא יהיה בזהב, ואם כן להטעם שלובשים קיטל ביוה"כ כדי שיכנע לבו בלובשו בגדי מתים, אין להקפיד שלא לעשות בו זהב, דלאו מכפר הוא. אך נראה כיון שעושים אותו לבן על דרך הכתוב כשלג ילבינו, הוי נמי דומיא דמכפר". ולפי זה מסיק: "ומוכח דכל שאינו דומיא דמכפר, אין קפידא לעשותו של זהב. ומעתה משקפים ושעון של זהב, שאין בהם שום צד ורמז מכפר, אין קפידא שלא ללובשם כשהם של זהב" [ומסיים: "ועם כל זאת, מי שאינו לובש שעון של זהב רק בשבתות וימים טובים נכון שלא ילבשם ביוה"כ משום אימת הדין]. וראה במש"כ במנחת אשר (9) בנדון זה.

• חילול שבת לצורך תפילה על חולה – שבט מיהודה (7) הרב הראשי, רבי איסר יהודה אונטרמן).
• בקשה לפסול דיין מלדון משום שאמר על בעל דין שהמעשה שיעשה יהיה פגום – פסקי דין רבניים (7).
• התעוררות בעת שמיעת קול השופר שהוא "כלפנים דמי" – ראה בספר שפתי חיים (9) מדברי רבי ישראל מסלנט.