איסור מחתך

א. במשנה במסכת שבת נמנו ל"ט אבות מלאכות בשבת, ובהן: "הַקּוֹרֵעַ, [וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ של הצבי] וְהַמְחַתְּכוֹ".

ובסוגיות הגמרא במסכת שבת מצאנו כמה דוגמאות למלאכת מחתך, ונפרטם:

• בדף ע"ד ע"ב (1) "אמר רב מנשה, האי מאן דסלית סילתא [חתך עצים דקים להבעיר אש] חייב משום טוחן. אמר רב אשי אי קפיד אמשחתא [לחתכן במידה, רש"י] חייב משום מחתך" [העור, מקצצו במידה, רש"י].
• שם (1) "אמר אביי, האי מאן דעבד חלתא [עשה כוורת של קנים בשבת] חייב אחת עשרה חטאות". ופירש רש"י שאחת החטאות היא על מלאכת "מחתך", בגלל שחתך את הקנים "במידה".
• שם (1) מובא כי התולש נוצה גדולה מכנף העוף, ולאחר מכן קטם את ראש הנוצה [שהוא החלק הרך שראוי להניחו בכרים וכסתות], חייב משום "מחתך", כפי שפירש רש"י: "דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי".
• בדף ע"ה ע"ב (1) הובא כי "המגרר ראשי כלונסאות [שיהיו ראשיהן שוום וחדים, רש"י] בשבת חייב משום מחתך".
• במסכת ביצה (1) מבואר שאין באוכלי בהמה משום תיקון כלי, אבל כאשר קוטם קיסם כדי לחצוץ בו את שיניו, חייב' וכפי שנפסק בדברי הרמב"ם (2). וכתבו המנחת חינוך (2) והביאור הלכה (3) סי' שכב ד"ה אחד) שחייב משום "מחתך", כי מקפיד בחיתוכו על מידת הקיסם [אבל בחיתוך מאכלי בהמה לפי מידה אין איסור, משום ש"אין איסור מחתך באוכלין", כמבואר בדברי המשנה ברורה (2) סי' שכב ס"ק יב].

ויש לברר, ראשית כל, מהו גדר מלאכת "מחתך", ובמה שונה מלאכת "מחתך" ממלאכת "קורע" [וצ"ע בדקדוק בשינוי לשון המשנה "הַקּוֹרֵעַ", לעומת "הַמְחַתְּכוֹ" ולא "הַמְחַתֵּך"].

עוד מובא במסכת שבת (1) עה, ב) "המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש". וכן (2) "הפותח בית הצוואר חייב". ופירש רש"י: "משום מכה בפטיש". וצ"ע מדוע לא חייב משום מלאכת "מחתך" [יעו' בתוספות שבת עה: ד"ה והמסתת].

ההבדל בין מלאכת מחתך למלאכת קורע

ב. כתב הרמב"ם (2) "המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב, והוא שיתכוון למידת ארכו ומידת רחבו, ויחתוך בכוונה שהיא מלאכה. אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כוונה למידתו אלא כמתעסק או כמשחק, הרי זה פטור".

ומתוך דברים אלו למד המנחת חינוך (2) "והכלל, דמלאכה זו אינה רק במתכוון למידה, ובלא כוונה לא הוי מלאכה כלל, ולא שייך פסיק רישא, כי המלאכה אינה מלאכה רק במתכוון למלאכה" [וראה תוספת ביאור בדברי המנחת חינוך בספר ארחות שבת (7) הערה נא) ובדברי הרב רובין במאמרו בקובץ הליכות שדה (6) אות יב].

ולמדנו מכאן, ומדברי רש"י המובאים לעיל, שבמלאכת מחתך יש תנאי מיוחד שתעשה בדרך של כוונה למידה מסויימת, אבל חיתוך הנעשה שלא בדרך של כוונה למידה אינו נכלל במלאכת מחתך. "ובנקודה זו נבדלת מלאכת מחתך ממלאכת קורע, שבמלאכת קורע אין קפידה על מידה, ועיקר מלאכת הקורע נאמרה בקרע המקלקל את היריעה ומחלקה לשני חלקים אלא שהוא נעשה לצורך תיקון, ואילו מלאכת מחתך כל עיקרה בחיתוך הנעשה לפי מידה מסויימת, וכל עיקרו תיקון הנעשה בחתיכה הנחתכת" [מתוך הספר ארחות שבת (7) בפתיחה למלאכת מחתך].

וכעין זה מבואר בדברי רבי ניסם קרליץ [אב"ד בני ברק] המובאים בספר חוט שני (9) "שאני מלאכת מחתך ממלאכת קורע, דמלאכת קורע הוא עצם פעולת הקריעה, שמחלק את הדבר לשנים, ולא רק משום שצריך את חלוקת הדבר שקורע, רק דבעינן שיהיה תיקון ולא קילקול. אבל מלאכת מחתך אין יסוד המלאכה עצם פעולת חלוקת הדבר לחתיכות, אלא המלאכה היא עשיית חתיכות חתיכות במידה. ובזה יש לפרש לשון המשנה, דלגבי קורע תנן "הַקּוֹרֵעַ", היינו עצם הקריעה הוא המלאכה. אבל לענין מחתך תנן "הַמְחַתְּכוֹ", ולא תנן "והחותכו" כמו בקורע, והיינו שלא עצם מעשה החיתוך הוא המלאכה, אלא עשיית החתיכות ע"י החיתוך הוא המלאכה, ודו"ק".

• מלאכת "מחתך" כשמקפיד על חיתוך במקום מסוים – מדברי הגמרא (1) שבחיתוך ראשי נוצות יש איסור מחתך, מוכח שמלאכת מחתך לא נאמרה דווקא כאשר מקפיד על מידה מסויימת של אורך או רוחב, אלא גם כאשר החיתוך נעשה בדווקא במקום מסויים ולא אחר [כדי שיוכל להשתמש בחלק של הנוצה המתאים לשימוש בכרים ובכסתות]. וכן מוכח מדברי הגמרא בנדון מגרר ראשי כלונסאות (1) שאין לו ענין בדווקא במידת אורך או רוחב מסויימים, אלא רצונו שראשי הכלונסאות יהיו מחודדים, וגם בזה יש חיוב משום "מחתך".

בחיתוך חתיכה קטנה מתוך גדולה ואינו מקפיד על מידה אין איסור "מחתך"

ג. אמנם בחיתוך חתיכה קטנה מתוך גדולה ואינו מקפיד על מידה אין איסור "מחתך", וכפי שיש ללמוד מדברי המשנה במסכת ביצה (1) "אין שוברים את החרס, ואין חותכים את הנייר לצלות בו מליח". והאיסור בזה מדרבנן "מפני שהוא כמתקן כלי", ולא איסור תורה משום "מחתך". וכפי שנפסק בשו"ע (3) סי' שמ סע' יג) "אין שוברים החרס ואין קורעים הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי", וכדברי המשנה ברורה שם: "ומיירי בשאין מקפיד על המידה, דאי לאו הכי יש בו גם משום מחתך".

וכן יש ללמוד מדברי המשנה בביצה (2) "אין חותכים את הפתילה לשנים", וגם כאן האיסור מדרבנן משום שנראה כעשיית כלי, ולא משום "מחתך", וזאת משום שהחותך לא מתכוון כלל לחיתוך במידה מדודה ומכוונת.

מחתך במקום מסוים כשיש בפעולתו מטרה עיקרית, ומטרת החיתוך המדוייק טפלה

ד. לעיל [אות א] הובאו דברי הגמרא במסכת שבת (1) עה, ב) "המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש". וכן דברי הגמרא (2) "הפותח בית הצוואר חייב". ופירש רש"י: "משום מכה בפטיש". ותמוה מדוע לא חייב משום "מחתך".

ומחמת קושיות אלו, חידש הרב רובין (6) על פי היסוד המבואר לעיל [אות ב] בדברי הרמב"ם, שמלאכת מחתך היא רק כשפעולת החיתוך נעשית תוך כדי כוונה למידה מכוונת, ועל כן יש לומר שגדר מלאכת "מחתך" הוא רק כאשר עיקר עיסוקו במלאכה הוא בחיתוך לפי מידה או בטיפול בקצוות וביישור הכלי, ולא כשהדבר נעשה בצורה "טפילה" [ולפיכך אין חיוב "מחתך" במסתת אבן ובפותח בית הצוואר, כי ה"מחתך" הוא רק "טפל" ולא עיקר המעשה].

דברי הגרש"ז אויערבך בגדר מלאכת מחתך

ה. בספרו מנחת שלמה (5) ובספר שמירת שבת כהלכתה (4) הובאו בשמו חידושים למעשה בגדר מלאכת מחתך:

• פתיחת שקיות קטנות של סוכר וקפה במקום הסימון – "אין משום מלאכת מחתך, כיון דמה שחותך במקום מסומן אינו אלא כדי שלא ישפך הסוכר, ואין כל כוונה של שימוש בחלקי השקית לפי מידה מסויימת, והוא חותך שם רק מפני שזה יותר נח" [ועי' בספר ארחות שבת (8) סע' מא) שהביא שיש אוסרים בזה משום מלאכת "מחתך"].
• חיתוך נייר טואלט – לדעת הגרש"ז גם כאשר חותך שלא במקומות הנקבים [המיועדים לחיתוך] "כיון שהחותך אינו מקפיד אם היו עושים את זה יותר ארוך או יותר קצר, והוא חותך רק במקום שנח לו, אין זה שייך כלל למלאכת מחתך". ברם לדעת הגרי"ש אלישיב [הובא בארחות שבת (8) הערה נז] חייב בזה משום "מחתך".
• הפרדת גביעי לֶבֶּן ומעדני חלב המשווקים בזוגות – בספר ארחות שבת (8) סע' מב) הביא את דעת הגרי"ש אלישיב שחייב משום אסור "מחתך" מהתורה, כי הגביעים נחתכים זה מזה בקו ישר ומדוייק. ולדעת הגר"נ קרליץ (9) יש חשש איסור "מחתך" מדרבנן, יעו"ש בדבריו. אכן בארחות שבת (שם) הובא כי הגרש"ז נקט לשיטתו לעיל, שאין כלל איסור "מחתך" כי הפרדת הגביעים נעשית מטעמי נוחיות גרידא, ולא מטעמי חיתוך למידה או במקום מסויים.
• חיתוך גלולה לשני חצאים כשנצרך ליטול מחצית גלולה – לדעת הגרש"ז אויערבך (4) אין משום מלאכת מחתך: [א] מכיון שיש לדונו כ"אוכלין" שאין בהם איסור מחתך. [ב] עיקר ההקפדה בחיתוך לכמות התרופה ולא למידה.
• חיתוך נר למידת פמוט – אסור משום מחתך, ואף יש לאסור תחיבת הנר בכח לפמוט, אלא שיתכן לצדד להקל "כיון שזה דרך שימושו ולא ע"י הכנה מוקדמת, ולכן אין זה בכלל מחתך, וכיון שעושה כלאחר יד אפשר שיש להקל".
• • •

ו. עוד פרטי דינים במלאכת "מחתך

• פתיחת פחיות שתיה על ידי משיכת טבעת ויצירת פתח נאה – הרב רובין (5)-(6) דן בנושא זה בהרחבה, ולכאורה על פי המבואר לעיל [אות ב] שיש חיוב "מחתך" כשמקפיד על חיתוך במקום מסוים ולא רק כשמקפיד על מידת החתיכה, היה מקום לומר שאסור מהתורה לפתוח פחיות בשבת במקום המיועד לכך משום מלאכת "מחתך". אלא שלפי המבואר לעיל שגדר מלאכת "מחתך" הוא רק כאשר עיקר עיסוקו במלאכה הוא בחיתוך לפי מידה ולא כשהדבר נעשה בצורה "טפילה", יש לומר "דהואיל ועיקר פעולתו של האדם היא לעשות פתח בפחית או פתיחת הפקק, לכן אף שהפתח יוצא מדוייק ויפה, מ"מ פעולות החיתוך שנוצרו באן הם טפילות לפעולה העיקרית".

ולמעשה גם במנחת שלמה (5) נקט שאין איסור מחתך בפתיחת פחיות, יעו"ש. ועי' בארחות שבת (8) סע' מג).

• פתיחת פקק שנפרדה ממנו רצועה – ראה בדברי הרב רובין (6)-(7). ועי' בארחות שבת (8) סע' מד), ובחוט שני (9)
• אין מלאכת "מחתך" באוכל – כדברי המשנה ברורה (3) ס"ק יב וס"ק יח אות ב), ועי' פרטים נוספים בחוט שני (9).