ספיחים
א. איסור ספיחים מן התורה או מדרבנן
בחומש ויקרא (1א) מצאנו לכאורה סתירה בין הפסוקים. מחד גיסא נאמר: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר", משמע כי פירות שגדלו מעצמם בשביעית, אסורים. וזו לכאורה סתירה לאמור בפסוק הסמוך שם: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה".
ביישוב הסתירה, דרשו חז"ל בתורת כהנים (1ב) "לא תבצור כדרך הבוצרים", והיינו שצריך לבצור בשינוי.
וכן כתב הרמב"ם (1ג) בספר המצוות: "ומה שתצמיח הארץ ממה שזרע בה בשנה הששית והוא יקרא ספיח מותר לאוכלו בשביעית, אבל אינו מותר לקצור אלא בשינוי".
בהמשך הפסוקים (1ד) נאמר: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ, ודרש רבי עקיבא (1ה) "מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים מהתורה. וחכמים אומרים אין ספיחים אסורים אלא מדברי סופרים. לפנינו מחלוקת רבי עקיבא וחכמים, האם ספיחים אסורים מהתורה או מדרבנן.
בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (2) הובא: "רבי שמעון אומר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה וחכ"א כל הספיחים אסורים". ופירש רש"י, שמדובר לאחר זמן הביעור. אך התוספות הקשו על פירושו, ולדעת רבינו תם מדובר בשביעית קודם הביעור, כי הפסוק הנ"ל מדבר קודם הביעור.
רבותינו הראשונים חלקו כיצד לפסוק להלכה במחלוקת האם ספיחים אסורים מהתורה או מדרבנן.
הרמב"ם (3א) כי מותר לאכול את הספיחים מהתורה "ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה. ולמה גזרו עליהם, מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן. הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות".
אולם בספר היראים (3ב) כתב "קיימא לן כרבי עקיבא שספיחים אסורים דבר תורה".
החזון איש (3ג) ביאר כי גזירת ספיחים היתה שגזרו על פירות שנזרעו באיסור, והוסיפו על כך לאסור גם כאשר "עלו מאליהם" [ולפי זה אסר לאכול גידולים שזרע ישראל בשדה נכרי].
ב. השלב בצמיחת הספיח בו חל האיסור
תבואה וקטנית שהגיעו לשליש גידולם בששית אין בהם איסור ספיחים, אבל אם הגיעו לשליש גידולם בשביעית, אסורים. אולם בירקות בהם קדושת שביעית נקבעת בלקיטה, נחלקו הפוסקים מה דינם לעניין ספיחים.
הרמב"ם (4א) פסק: "אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרים. התבואה והקטניות אסורים באכילה משום ספיחים, ופירות האילן אוכלים אותן בקדושת שביעית, הירק בשעת לקיטתו".
אבל הר"ש (4ב) כתב כי הגם שקדושת שביעית בירק נקבעת בלקיטה, מכל מקום איסור ספיחים נלמד מהכתוב "הן לא נזרע ולא נאסוף", ומשמע כי בעינן תחילת גידול בשביעית. לפיכך ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית, מותר [אפילו לא הביאו שליש]. גם הרמב"ן בפירושו על התורה (4ג) כתב כי ירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, אין בהם משום ספיחי שביעית.
החזון איש (4ד) פסק להקל, כדעת הר"ש והרמב"ן, שבירקות שנכנסו מששית לשביעית אין בהם איסור ספיחים. והביא שכן דעת הרא"ש. וכן הביא בספר ארחות רבינו (5א) שלא שמע מהחזון איש שיש להחמיר כדעת הרמב"ם, משום שהוא איסור דרבנן.
אבל רבי בן ציון אבא שאול כתב בספרו אור לציון (5ב) כי למרות שבני אשכנז נהגו להקל ולסמוך על הר"ש והרמב"ו, בני ספרד צריכים להחמיר כדעת הרמב"ם לאסור בזה "דבני ספרד גרירי אחר הוראות הרמב"ם, בכל מקום שלא גילה השו"ע דעתו". אך במקום שאין מה לאכול, המיקל לאכול ירקות אלו, יש לו על מה לסמוך.
ג. כמה ייגדל הספיח שיחשב שגדל בששית
הפוסקים דנו לשיטת הר"ש שהתיר ירקות שגדלו בשביעית אם התחילו לגדול בשישית – האם די בגדילה כלשהי.
בספר חוט שני (6א) הביא בשם החזון איש שהורה לשואלים בקיבוץ חפץ חיים לזרוע קודם ראש השנה, באופן שיצא קצת גבעול מעל הקרקע. וראה עוד בספר ארחות רבינו (6ב) במה שהביא הוראות החזון איש בנדון.
וכעין זה פסק בשו"ת שבט הלוי (6ג) "דכיוון דעל כל פנים לא מקפידים על שליש כאשר מקפידים בתבואה, ואם כן תחילת הגידול הוא הגורם, והיינו משעת השרשה ואילך. דמה פסקא לחלק בזה בין תחילת הגידול ממש, לגידול פחות משליש, וכן ראיתי כמה אחרונים שנקטו כן בדעת הר"ש".
המנחת שלמה (7) דן בהרחבה בנושא זה, ומסקנתו שאין הולכים אחר תחילת צמיחת העשב, אלא אחר תחילת צמיחת הירק. ורק בירקות הנאכלים כשהם עלים, אפשר שהולכים אחר צמיחת העשב.
ד. איסור ספיחים בפרחי נוי
המקדש דוד (8א) הביא מדברי השער המלך שספיחים אינם אסורים בהנאה, ודייק כן מלשונות רבותינו הראשונים שהזכירו רק איסור אכילה, והוכיח זאת מכמה ראיות. עם זאת, בתוספות מדוייק כי ספיחים אסורים בהנאה.
המנחת שלמה (8ב) כתב כי מצינו כמה סתירות בדבר, ומסקנתו דברים העומדים לאכילה אינם נאסרים בהנאה, אך באוכלי בהמה וכדומה שפיר גזרו בהם אף לעניין הנאה.
בהמשך דבריו כתב המנחת שלמה, כי פרחי נוי לא נאסרו בהנאה, כמדוקדק בדברי הרמב"ם שדבר שאין בו קדושת שביעית לא נוהג בו איסור ספיחים.
אולם בשו"ת אז נדברו (8ג) נקט כי איסור ספיחים אינו תלוי בקדושת שביעית, ודחה את ראיית המנחת שלמה מדברי הרמב"ם.
סיכום – בספר שמיטה – הלכה ממקורה (9) הביא את מחלוקת הפוסקים וכתב שאין איסור ספיחים בדבר שאינו קדוש בקדושת שביעית, ולכך פרחים שאין בהם ריח אין בהם איסור ספיחים. אך בפרחים שיש בהם ריח יש קדושת שביעית. לפיכך, בפרחים חד שנתיים – יש לחוש שנזרעו בשמיטה, ויש לקנותם רק כשיש תעודת הכשר. ואילו בפרחים רב שנתיים – על פי רוב אין איסור ספיחים. ועל כן מעיקר הדין אין צריך תעודת הכשר, אך מן הראוי להחמיר בזה לכתחילה.
ה. איסור ספיחים בבננה
בספר ישועת משה (10) צידד לפטור בננות מאיסור ספיחים, אפילו אם נאמר כי דינה כפירות האילן: [א] אין איסור ספיחים אלא לגידולים מבטן האדמה ולא לנשתלים וגלויים על פני הארץ [כי לא שייך בהם החשש שייזרעם בסתר]. [ב] אם יזרעם עתה ייצמחו רק בשנה השמינית, אין לחוש לכך. [ג] הבננות הנמצאות בשוק בדרך כלל גדלו על עיקר שצמח כבר לפני השביעית. ולמעשה, כתב כי ראוי לסדר להם אוצר בית דין.
ו. איסור ספיחים במוצאי שביעית
בדברי התוספות (2) הובא דעת רבינו נסים, שאיסור ספיחים המוזכר בסוגיא הינו בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית. כדעה זו פסק הרמב"ם (11א) כדבריו: "ספיחים של שביעית שיּצאו למוצאי שביעית אסורים באכילה ואין תולשים אותן ביּד. ועד מתי אסורים ספיחי שביעית במוצאי שביעית, מראש השנה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן מותרים. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית הַגידולים מותרים".
וראה בדברי החזון איש (11ב) כי מעיקר הדין ירק של שביעית שנכנס לשמינית מותר, אלא שחז"ל אסרוהו מחשש שייזרע בשביעית לצורך השמינית. עוד ביאר החזון איש, כי ספיחים שנלקטו בשביעית אסורים לעולם, ואלו שנלקטו בשמינית מותרים בחנוכה.
ז. איסור ספיחים – סיכום
בספר דיני שביעית (12-13) הובאו דיני ספיחים בשביעית:
האיסור על פרי האדמה ולא פרי האילן • אין האיסור חל בשדה בור – שאינה נזרעת, שדה ניר – שעומדת לחרישה, שדה הכרם – שאין רוצה לזורעה כדי שלא יאסר כרמו, שדה זרע – שזרועה בגידולים אחרים ואין רצונו בספיחים • אין איסור בשדה נכרי, או בדשה יהודי בעבר הירדן או סוריא • אין איסור ספיחים בירקות שאינם חשובים • אין איסור בגדל בעציץ שאינו נקוב • בננות – מחלוקת הפוסקים (לעיל עמ' 10) • כלי שבישלו בו ספיחים טעון הגעלה.
