א. מדברי חז"ל משמע כי קיום מצות תלמוד תורה שבעל פה הוא בעיון מעמיק ובהבנת הלימוד, כדבריהם במסכת קידושין (1) "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך", ופירש רש"י: "חזור עליהן ובדוק לעומקם". ועוד אמרו במסכת ברכות (1) "אגרא דפרקא רהטא", ופירש רש"י: "עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה, שהרי רובם, אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד". ועוד אמרו שם: "אגרא דשמעתתא סברא", ופירש רש"י: "שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר". ומבואר כי גדר מצות תלמוד תורה הוא הבנת טעמי הדברים, ועל כך מקבלים את השכר. וכן מפורש בדברי ספר היראים: "לא ילמוד אדם בלא סברא ויקרא ולא ידע מה יקרא, אלא צריך לשמש תלמידי חכמים וללמוד סברתם".
וכן פסקו לדינא המגן אברהם (2) שו"ע הרב (2) והמשנה ברורה (2), כי לימוד תורה שבעל פה הוא רק כשמבין מה שלמד, ולכן אמירת המשניות של פרק "איזהו מקומן של זבחים" וברייתא דרבי ישמעאל ללא הבנת פירושן, אינה נחשבת כלימוד תורה [יחד עם זאת, בלימוד תורה שבכתב, יוצא ידי חובת המצוה בעצם הקריאה גם ללא הבנה, כמבואר בדברי רבנו בחיי בספרו כד הקמח (2) ובדברי שו"ע הרב (2). והחיד"א כתב בספרו מורה באצבע (5) כי קריאת ספר הזוהר מרוממת ויש בה סגולה, גם ללא הבנת הדברים].
אלא שדברי המג"א לכאורה נסתרים ממאמרו של רבא במסכת עבודה זרה (2) "לעולם ליגרס איניש, ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מה קאמר", ופירש רש"י: "שאין רבו יודע לפרש לו כלום", ומשמע לכאורה שיש חיוב ללמוד גם כשאינו מבין מאומה מלימודו, וצ"ע.
ב. חז"ל הפליגו במעלת עמל התורה, כדברי הגמרא במסכת ברכות (3) "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו", ובמעלת היגיעה בתורה, כמאמר הגמרא במסכת מגילה (3) "יגעת ומצאת, תאמין" [וראה בספר דברי חנינא (6) גדרי מצות תלמוד תורה, מאת רבי חנינא רוטנברג, ירושלים תשנ"ב) שביאר את ההבדל בין "עמל" שהוא הטרחה בלימוד התורה, לבין "יגיעה" שהיא הינזרות מתענוגות העולם הזה].
והנה ידועה דרשת חז"ל "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, שתהיו עמלים בתורה". ובדברי הרמב"ם (1) מבואר כי "החוקים הן המצות שאין טעמן ידוע", ומשמע איפוא, שלימוד התורה נחשב כ"חוקים" ללא טעם ["בחוקותי תלכו"], ולא כ"משפטים" המובנים על פי השכל. ויש להבין מדוע לימוד התורה נחשב ל"חוק" נטול הבנה, והרי לכאורה הדבר מחוייב ומובן על פי השכל, שהרי ללא תורה אי אפשר לנהל את החיים [יעו' בספרנו עקבי דרך (10) שהבאנו את דברי רבנו סעדיה גאון שכתב כי נתינת התורה היא דבר המחוייב על פי שכל].
ועוד צ"ב היכן מצאו חז"ל בלשון הכתוב שההליכה בחוקות התורה פירושה עמל התורה, וצ"ע.
עוד יש לעיין בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (3)"אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא", ומקשה הגמרא "איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר (משלי טז, כו) כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא". והתימהון עצום. וכי יעלה על הדעת שתכלית בריאת האדם "לעמל מלאכה" גרידא. כלום זוהי התכלית של "נזר הבריאה", וצ"ע.
קושיא נוספת שיש לתת עליה את הדעת, היא הקושיא שהקשה המהר"ל (4) סתירה בין משמעות דברי המשנה "אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה" (4), שהשכר נקבע לפי רוב התורה שלמד, למשמעות דברי המשנה "אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם" (4), שהמרבה והממעיט שווים, וצ"ע.
ג. ונראה כי בגדר מצות תלמוד תורה יש ב' חלקים – חיוב ההבנה בלימוד והחיוב לעמול בתורה.
החיוב להעמיק בלימוד התורה – כמתבאר בדברי הגמרא בברכות (1) ובקידושין (1) שהבאנו לעיל, וכדברי ספר היראים (1), וכאשר אינו מבין אינו מקיים את מצות לימוד תורה שבעל פה, כדברי המג"א (2). וכתב החיד"א בספרו מראית עין (2) שדברי המג"א נאמרו "כשיש לו שכל להבין ואעפ"כ קורא בלי דעת", והיינו כשהלומד מתרשל ואינו מעיין ומבין את לימוד כפי כוחותיו. אך כאשר "אין בידו להבין", והיינו כאשר לומד כפי יכולת השגתו, ודאי מקיים בזה מצות הלימוד, וזהו פירוש הגמרא בעבודה זרה (2) "לעולם ליגרס איניש, ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מה קאמר". ומסיים החיד"א: "דאם מבין פירוש התיבות, הגם שאינו יודע הפירוש האמיתי כמו שפירשו המפרשים, נחשב לימוד". ובספר דברי חנינא (6) כתב שאין קושיא מהגמרא בעבודה זרה על המג"א, כי כוונת הגמרא "גירסא", היינו שאינו נכנס לעומקה של הסוגיא, אבל ודאי לומד ומבין את הפירוש הפשוט אלא שלא מוסיף לעיין, אך פשיטא שללא כל הבנה אינו נחשב לימוד [וראה בספר בתורתו יהגה (7) ביאור הלכות תלמוד תורה, מאת רבי דוד פלק, ירושלים תשנ"ז) במה שליקט מדברי ראשונים ואחרונים בגדרי החיוב ללמוד בעיון, והדרכים לקניית הלומדות וההבנה בלימוד].
החיוב לעמול בלימוד התורה. ונרחיב בגדר חיוב זה, בהקדם דברי רבי ישראל מסלאנט בספרו אבן ישראל (3) במה שביאר מהו ה"חוק" המופלא הגנוז בלימוד התורה הקדושה, שהוא השכר עבור עמל התורה ללא קשר לתוצאה ממנו. וזהו השוני בין שאר החכמות שבעולם שיש בהם אמצעי ["סיבה"] שהוא לימוד החכמה, ויש את התכלית שהיא התוצאה ["מסובב"] – ידיעת החכמה. וכאן נעוץ קוטב ההבדל בין לימוד שאר החכמות שאין לימוד החכמה משמש תכלית בפני עצמו אלא אמצעי לרכישת הידיעות, מה שאין כן לימוד התורה הוא תכלית ומצוה העומדת בפני עצמה, ללא כל קשר לידיעת התורה. והחפץ חיים (4) חידד את הדברים בביאור התפילה הנאמרת ביציאה מבית המדרש, בה מודה הלומד על ההבדל בינו – שהוא עמל ומקבל שכר, לבין יושבי הקרנות – העמלים ואינם מקבלים שכר. כי בעוד שכל בעל מלאכה אינו מקבל תמורה בעד עבודתו אלא בעד התוצאה, ואם לא השלים מלאכתו, אף אם יעמול שבוע שלם לא יקבל פרוטה. בלימוד התורה שנצטווינו לעמול בתורה, מקבלים שכר על העמל גם ללא "תוצאות".
לאור האמור מבאר רבי ישראל מסלאנט את ה"הווא אמינא" שאדם נברא ל"עמל מלאכה", כי היה אפשר לטעות שבתורה גם כן העיקר הוא התוצאה, ואם כן רק בעל כשרון המוכשר לקבל רוב תורה וחכמה מצווה ללמוד תורה, אך למי שאין את הכלים המתאימים ללימוד, אין חיוב ללמוד תורה כי לא ישיגנה, ועדיף שיעסוק במלאכה. והתחדש כי אדם נברא לעמל התורה, ואין ציווי הבורא להגיע אל הידיעה, כי לא עליך המלאכה לגמור, רק שיהיה יגע בתורה.
ומתורצת הסתירה בין דברי המשניות, כביאורו של המהר"ל (4) שדברי המשנה "אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה", נאמרו לגבי הלימוד והעמל – שבזה קובעת הכמות. ואילו דברי המשנה "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון דעתו לשמים", נאמרו לגבי התוצאה, ובזה אין הבדל בין המרבה לממעיט.
ועל פי האמור נתבאר בספרנו עקבי דרך (11) כי לימוד התורה, והיינו הידיעות היאך לנהוג ומה לעשות, הוא אכן דבר מובן והגיוני, כי ודאי צריכים אנו ללימוד התורה שתכוון את הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה. ואילו ה"חוק" בלימוד התורה הוא עמל התורה, שהוא חוקה מופלאה – שמקבלים שכר על העמל ולא על התוצאה [ואמנם מבואר בדברי החתם סופר, שגם באמירת סברות שאינם נקבעות כמסקנת הסוגיא, מקבל שכר על טרחתו בתורה. וראה בספר תורתו יהגה (8) שהביא כי ודאי מקבל שכר בלימוד דברים ידועים וכן כאשר לומד ושוכח תלמודו].
ד. נמצאנו למדים, כי קיומה של מצות תלמוד תורה שבעל פה, הוא בלימוד בעיון ובהבנה, וללא הבנת הענין אינו יוצא ידי חיובו. אך במידה ומשקיע את כל כוחותיו ומרצו להבין, גם אם לא הבין כראוי, ודאי קיים את מצות עמל התורה, שתכליתה עמל גם ללא השגת התוצאה. ומכאן חובת האדם לעמול בכל כוחו להשיג כל מה שביכולתו להשיג, וכדבריו המבהילים של שו"ע הרב (2) בשם חכמי האמת "וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט, צריך לבוא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה", יעו"ש כל דבריו.
ואמנם כתב בספר חסידים (4) ודבריו הובאו בשו"ע הרב (2), שאם אדם טורח בלימודו בעולם כמיטב כוחותיו, יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הבא.
ה. להשלמת היריעה, נעיין בדברי מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, בספרו מזמור לדוד (9)-(10) במה שביאר את הלימוד מהפסוק "בחוקותי תלכו", כי מדרגת האדם שהוא "הולך" ומתעלה מדרגה לדרגה, היא רק על ידי עמל בתורה, ועיקר עמל התורה הוא בקבלת העול, כשהאדם משעבד עצמו ומקבל על עצמו עול תורה, ובכך נשכיל להתכונן לקבלת התורה המתחדשת בחג השבועות.
ובמאמרו המופלא של מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (12)-(13) בגודל החיוב לעמול בתורה, ובביאור מהות ה"חוק" המופלא הגנוז בלימוד התורה הקדושה, והכח ה"סגולי" של "מאור" התורה המחזיר את האדם למוטב, ובמה שעמל התורה מגן מכל סכנה גשמית ורוחנית, ועל ידו נקבעת מדרגת האדם בעולם הבא.
"אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו" (ברכות יז, א)
