אשת כהן מעוברת בבית חולים

בשו"ע (יו"ד סי' שעא סע' א) נפסק: "אסור לכהן ליכנס תחת אהל שהמת תחתיו".

עוד נפסק ברמב"ם (הלכות אבל פי"א ה"ג) "בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת, שנאמר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן". 

והנה בשו"ע נפסק (או"ח סי' שמג סע' א) "אסור להאכיל קטן בידיים אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים". ומבואר שאסור "לספות איסור לקטן" – לגרום לו בידיים לעבור על איסור.

לאור האמור דנו הפוסקים האם אסור לאשת כהן מעוברת, אשר כמובן אינה מוזהרת להיטמא למת, להיכנס לבית חולים, שמא יש מת בבית החולים, כדי שלא תטמא את העובר שבבטנה.

השאלות בנדון זה הם:

• האם עובר כהן מוזהר להיטמא למת.
• כאשר נכנסה לבית חולים שנמצא בו מת, האם חייבת לצאת ממנו.
• בזמנינו שבדיקת אולטרה-סאונד נעשתה שכיחה, יש לעיין האם צריך לברר את מין הוולד, ולדעת האם בבטנה זכר או נקבה. ומה הדין כאשר נתברר שהעובר זכר, האם זו סיבה להחמיר בדיני הכניסה לבית חולים.
• עוד יש לברר, האם לאחר הלידה חייבים להזדרז ולהוציא את התינוק הכהן מבית החולים.

 

א. הש"ך (יו"ד סי' שעא ס"ק א) הביא את דברי הרוקח (סימן שטו) "אשת כהן שמעוברת מותרת להיכנס באהל המת, דספק ספיקא הוא, שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא". בדברי הרוקח מבואר, שההיתר לאשת כהן מעוברת להיכנס לאהל המת מושתת על צירוף שני ספקות. ראשית, יתכן שח"ו לא יוולד תינוק חי אלא נפל. שנית, יתכן שבבטנה נקבה, שאינה מוזהרת להיטמא למת. ולפיכך החשש שבכניסתה לאהל המת תטמא את העובר שבבטנה הוא "ספק ספיקא", ובשל כך מותר לה להיכנס לאהל המת.

המג"א (או"ח סי' שמג ס"ק ב) הביא את דברי הרוקח, והקשה: "וצ"ע דבלאו הכי מותר, דטהרה בלועה אינה מטמאה, כדאיתא במשנה (אהלות פ"ז מ"ה) ובחולין (עא, ב), וכן פסק הרמב"ם סוף הלכות טומאת מת (פכ"ה הי"א), דלא כרבי עקיבא (חולין עב, א), וכן דעת הראב"ד בהשגות שם, וצ"ע". כאשר דבר טהור בלוע בתוך דבר אחר, הדבר הטהור הוא "טהרה בלועה" שאינו מקבל טומאה, כמבואר בדברי המשנה באהלות שהביא המג"א בנדון אשה שילדה תאומים: "יצא הראשון מת [וקודם שיצא השני הוציאו את הראשון מהבית ואז יצא] והשני חי, טהור",  ואף על פי שהשני נגע באחיו המת במעי אמו, מכל מקום הוא לא נטמא כי "טהרה בלועה" אינה מקבלת טומאה. המג"א נשאר ב"צ"ע".

מדברי הפוסקים בביאור חידושו של הרוקח וישוב תמיהת המג"א, התחדשו והתבררו פרטים רבים בנדון כניסת אשת כהן מעוברת לאהל המת, כדלהלן.

 

עובר במעי אמו – "טהרה בלועה"

ב. בהגהות נתיב חיים תירץ את קושיית המג"א: "האמת יורה דרכו, דהרוקח איירי באשה שקרבו ימיה ללדת ורוצה לילך שם, אפילו הכי מותר מטעם ספק ספיקא, וזה לא הוי טהרה בלועה". וכדבריו תירץ הרדב"ז (ח"א סימן ר; הובא בפתחי תשובה יו"ד סי' שעא ס"ק א) "ומתוך פשיטות הדבר אני אומר, שמה שכתב הרב בעל ספר הרוקח איירי באשה שקרבו ימיה ללדת וחיישינן שמא יוציא העובר ראשו ונמצא שהוא כילוד, ואינה טהרה בלועה, ותינוק בן יומו מטמא באהל. ומש"ה כתב [הרוקח] ז"ל דאפילו הכי לא חיישינן, דאכתי איכא ספק ספיקא, שמא אינו ולד של קיימא ונפל הוא, או שמא נקבה היא". ומבואר בדבריהם כי היתרו של הרוקח לאשת כהן מעוברת להיכנס באהל המת מכח "ספק ספיקא", נצרך רק לאשה שקרבו ימיה ללדת, שאז יש חשש שהוולד יוציא את ראשו, וכאשר הוולד יוציא את ראשו הוא כבר אינו "בלוע" במעי אמו ואין את ההיתר מדין "טהרה בלועה". ועל זה חידש הרוקח שיש היתר מדין "ספק ספיקא". ואמנם אשת כהן המעוברת בזמן שלא קרבו ימיה ללדת, מותרת להיכנס באהל המת מדין "טהרה בלועה".

וכן נקט להלכה המשנה ברורה (סי' שמג ס"ק ג) שהעתיק את דברי המג"א עם ביאורם של הנתיב חיים והרדב"ז: "אשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת, מותר להיכנס לכתחילה לאהל המת, דאף שנראה לנו שוודאי תלד שם ולד ושמא יהיה זכר ויטמא שם, אפילו הכי מותר דספק ספיקא הוא, שמא יהיה נקיבה ושמא יהיה נפל". ובשער הציון (ס"ק ח) ציין מקור לדברים: "נתיב חיים ביישוב דברי הרוקח ממה שהשיג עליו המג"א וכ"כ שאר אחרונים בשם רדב"ז בתשובותיו". ונראה מכאן שמותר לאשת כהן המעוברת בזמן שלא קרבו ימיה ללדת, להיכנס באהל המת מדין "טהרה בלועה".

אולם הפרי מגדים (אשל אברהם שם) הקשה על הרוקח, כיצד ניתן "באיסור תורה להקל בספק ספיקא כהאי גוונא, הא ספק השני שמא נפל נגד הרוב הוא, וכהאי גוונא כמאן דליתא דמי, עיין יו"ד (סימן קי, שפתי דעת כללי ספק ספיקא אות כח) ותוספות כתובות בסוגיא דפתח פתוח (ט, א ד"ה ואי) דווקא רוב דרבנן מהני ספק ספיקא". כלומר, כיצד הרוקח צירף ל"ספק ספיקא" את הספק שמא תלד נפל, והרי רוב הנשים יולדות וולד חי ולא נפל, וספק שהוא נגד רוב אינו מצטרף ל"ספק ספיקא", כמבואר בדברי התוספות בסוגיא דפתח פתוח. וכתב הפרי מגדים: "ואם היינו אומרים טהרה בלועה מן התורה שרי, ואיסור דרבנן יש, אתי שפיר. שאין עושין ספק דרבנן בידים, עיין סימן תפ"ט (ט"ז ס"ק ה) בספירה כו', הא ספק ספיקא עם ספק דרבנן תרתי לטיבותא אפשר עושין". כלומר, כאשר יש ספק אחד בדין דרבנן "אין עושין בידים" ספק זה, אבל בדין דרבנן בשני ספיקות ["ספק ספיקא"] יתכן ש"עושין ספק בידים". ולכן בנדון "טהרה בלועה" שהוא דין טומאה מדרבנן, מותר להכניס עצמו למצב של "ספק ספיקא".

ומכל מקום משמע מדבריו, כי במשך ימי העיבור בזמן שלא קרבו ימיה ללדת, אין לאשת כהן המעוברת היתר להיכנס באהל המת מדין "טהרה בלועה", אלא מדין "ספק ספיקא".

 

העובר חלק מאמו – וכאשר האם נכנסת לאהל המת העובר שבמעיה נטמא

ג. במסכת יבמות (עח, א) נחלקו האם "עובר ירך אמו", או לא. ונתבאר בסוגיא, כי גם למאן דאמר "עובר לאו ירך אמו", כאשר מעוברת טובלת במקוה, העובר שבמעיה לא מהווה חציצה בטבילה "דהיינו רביתיה". כלומר, מכיון שהעובר מקבל את כל חיותו מאמו, גָדֶל ומתפתח רק בגלל חיבורו אליה – הוא חלק בלתי נפרד מאמו.

לפי זה תירץ האבני מילואים (סימן פב ס"ק א) את קושיית המג"א על הרוקח, מדוע לא התיר לאשת כהן מעוברת להיכנס לאהל המת מדין "טהרה בלועה", "דכיון דהיינו רביתיה לא הוי חציצה ועלתה טבילת האם לעובר. אם כן הוא הדין בנכנסה לאהל המת נטמא גם העובר, ולא הוי טהרה בלועה, דכשם שאין האם חוצצת לטהרה, הוא הדין לטומאה". דין "טהרה בלועה" שאינה נטמאת באהל המת נאמר רק כאשר ה"טהרה" הבלועה היא "מציאות" בפני עצמה, אך כאשר ה"טהרה" מחוברת ויונקת מדבר אחר, כעובר המקבל את כל חיותו מאמו "דהיינו רביתיה", העובר הוא חלק מגופה של אמו, והיא לא מהווה חציצה בין הטומאה לעובר כדי להחשיבו "טהרה בלועה". ומוסיף האבני מילואים: "ומכל שכן אי אמרינן עובר ירך אמו הוא, דלא הוי טהרה בלועה". 

וכדבריו כתב בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רפא) "ולי היה נראה ליישב קושיית המג"א, דהרוקח סבירא ליה עובר ירך אמו והם ממש גוף אחד, וגוף אדם שנטמא כולו טמא הוא. וגם הוולד נטמא, שהוא כאחד מאבריה. וכשנולד, נמצא שהוא טמא, דטומאה שבו להיכן הלכה. ולכן כשהיא מעוברת ונכנסת לאהל המת, הרי היא מטמאת כהן, וכשיוולד יהיה טמא, והויא בכלל מטמא את הכהן".

ומאחר והעובר חלק מגופה של אמו, וכאשר היא נכנסת לאהל המת נטמא גם העובר – ואינו נחשב כ"טהרה בלועה" שאינה נטמאת באהל המת, הוצרך הרוקח להתיר את כניסתה מדין "ספק ספיקא".

אמנם הגרש"ז אויערבך כתב במנחת שלמה (תניינא סימן צו אות כב) "ונראה דאם היינו חוששים לדעת האבני מלואים, היה אסור לאשה הרה להיטמא גם לאב ואם, וכמו שכתב המנחת חינוך (מצוה רסד) דגדול מוזהר על כהן קטן שלא לטמא אותו אפילו לקרוביו, הואיל והקטן עצמו אינו מצווה להיטמא לקרובים". לדעת האבני מילואים, לאשת כהן אין היתר להיכנס לאהל המת מדין "טהרה בלועה" [שלא כדברי הנתיב חיים, הרדב"ז והמשנה ברורה], ולפי זה גם אין לה היתר להיטמא לאביה או לאמה [שנפטרו] מדין "טהרה בלועה", וצ"ע.

 

האם עובר כהן מוזהר להיטמא למת

ד. הברכי יוסף (או"ח סימן שמג אות ד) הביא בשם הכנסת הגדולה, שמנהג המקומות הנזהרים שאשת כהן לא תיכנס לאהל המת מפני העובר הוא "מנהג בורות", כי "קודם שיצא לאוויר העולם לא שייך טומאה בעובר". בדבריו לא נתבררה הסיבה לכך. ויתכן שכוונתו לחידושו של המנחת חינוך (מצוה רסג ס"ק ג) שתמה על הרוקח: "כיון דעובר ירך אמו הוא לא שייך בו כלל כהונה, אף דנטמא, מכל מקום הוי ליה כאחד מאבריה, אבל לא כהן הוא". 

המנחת חינוך תמה על הרוקח, מדוע נצרך להתיר לאשת כהן להיכנס לאהל המת מדין "ספק ספיקא", והרי העובר כלל אינו מוזהר בטומאת מת, מכיון שהוא חלק מגופה של אמו, וכשם שאמו אינה מוזהרת להיטמא למת, כך העובר, כל זמן שנמצא במעיה ונחשב כאחד מאיבריה, אין הוא "כהן" המוזהר להיטמא למתים. 

אמנם דברי המנחת חינוך צ"ע, מהיכי תיתי לומר שיחוסו של הכהן מתחיל רק משעת הלידה, ולא משעת יצירתו במעי אמו. מה גם שבדברי הרוקח מפורש שלא כדבריו, אלא גם העובר הנמצא במעיה של אשת כהן נדון ככהן המוזהר להיטמא באהל המת, וכפי שתמה השאילת יעבץ (ח"ב סימן קעז) על הכנסת הגדולה: "הרי לא התיר הרוקח אלא משום ספק ספיקא, משמע דמכל מקום שייך בעובר טומאה", וצ"ע.

 

לסיכום: נחלקו הפוסקים בנדון כניסת אשת כהן מעוברת לאהל המת.

• לדעת הנתיב חיים, הרדב"ז והמשנה ברורה – במשך חודשי העיבור מותרת להיכנס מדין "טהרה בלועה", וכאשר קרבו ימיה ללדת, ההיתר להיכנס הוא מדין "ספק ספיקא".
• לדעת הפמ"ג גם במשך ימי עיבורה [בזמן שלא קרבו ימיה ללדת], אין לאשת כהן המעוברת היתר להיכנס באהל המת מדין "טהרה בלועה", אלא מדין "ספק ספיקא".

 

•   •   •

טעמים נוספים להתיר לאשת כהן מעוברת להיכנס לבית חולים 

ה. חידושו של הרוקח ודברי האחרונים שדנו בדבריו, נסבו על נדון כניסת אשת כהן מעוברת לאהל שהמת נמצא בתוכו. אולם בנדון כניסתה לבית חולים, העלו הפוסקים סברות נוספות להיתר:

• בכניסה לבית חולים יש ספק נוסף – שמא לא נמצא בו מת: בשו"ת בצל החכמה (ח"א סימן קב) הביא את דברי הנתיב חיים, הרדב"ז והמשנה ברורה [אות ב] שהתירו לאשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת להיכנס לאהל המת מדין "ספק ספיקא", וכתב: "ואמנם כל זה כשהיא נכנסת לילד לאהל שיש שם מת ודאי, אבל להיכנס לבית חולים שאין אנו יודעים בבירור שיש שם מת, נראה שגם היעב"ץ והדעת קדושים [שחלקו על הרוקח ואסרו לאשת כהן להיכנס לאהל המת] יודו שיש להתיר. דנהי דבנכנסת ללדת אין לצרף הספק דשמא נפל הוא [כפי שהעיר הפרי מגדים, לעיל אות א], מכל מקום הא נתווסף ספק דשמא אין כאן טומאה כלל, והוי ספק ספיקא, ספק אין כאן טומאה כלל, ואם תמצי לומר  יש כאן, שמא נקיבה תלד. ואף שכמעט כל יום נמצא בבית חולים ההוא מת או נפל או איברים חתוכים, ואיך נחשב לספק דשמא אין שם טומאה, עי' שו"ת תשורת שי (ח"א סימן תקנ"ט) שנשאל, אם מותר לכהן להיכנס בבתי חולים הגדולים לבקר את החולה, כי כמעט אין יום שלא ימצא שם מת אחד מבני ישראל. והשיב בפשיטא שיש להקל, ורק אם אפשר ישלח שם את מי שאינו כהן לברר אם יש שם מת ישראל, עיי"ש טעמו".

וסיים: "ובנדון דידן, אף שאי אפשר לברר ברוב הפעמים כשהולכת לשם אחר שאחזוה צירים, מכל מקום כיון דיש גם ספק שמא נקבה תלד, מותר בלאו הכי".

• מותר לתת לתינוק דבר אסור מדרבנן לצורכו: בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן רטז) הביא את שיטת הש"ך (יו"ד סי' שעב ס"ק ב) שהאיסור להיטמא למת מהתורה הוא רק באהל שבו נמצא המת, אבל "בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו, אינו אלא טומאה דרבנן", ועל פי זה חידש על פי שיטת הר"ן והרשב"א (הובאו בבית יוסף או"ח סי' שמג) "דאיסור דרבנן מותר ליתן לתינוק אף בידים לצורך התינוק".
• הכהנים בזמן הזה הם "כהני חזקה": בשו"ת חלקת יעקב כתב בהמשך דבריו: "ועוד יש לצרף היתר דכהני דידן רק כהני חזקה, עי' או"ח סי' תנ"ז במג"א ס"ק ט' שמא נתחללה אחת מאמהותיו, וכן פסקו רש"ל ומהרי"ל עכ"ל, וחלל מותר לטמא כמבואר בסי' שע"ג". לדעת המג"א הכהנים הם "כהני חזקה", דהיינו הם מוחזקים ככהנים למרות שאין להם כתב יחוס, וכמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"כ ה"א) "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים", ואין הן "ודאי" כהנים, בגלל החשש שמא נתחללה אחת מאמהותיו. ומאחר וכהן חלל מותר ליטמא למת, יש בזה סניף נוסף המצטרף לשאר הסיבות להתיר לאשת כהן להיכנס לבית חולים.

 

ההיתר להיכנס לבית חולים – כדברי הראשונים שהתירו להיכנס למצב של פיקוח נפש

ו. בשו"ת שבט הלוי (ח"ב יו"ד סימן ר"ה) נשאל האם אשת כהן צריכה לשכור רופא שיבוא ליילד אותה בביתה, כדי להימנע מלידה בבית חולים שמצויים בו נפלים ומתים.

בתשובתו הביא הרב וואזנר את פסק השו"ע בהלכות שבת (או"ח סי' רמח סע' ד) כשיטתו של בעל המאור (שבת דף ז' ע"ב בדפי הרי"ף) "היוצאים בשיירה במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת, כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם. שלשה ימים קודם שבת אסורים לצאת. וביום ראשון ובשני ובשלישי, מותר לצאת. ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש, מותר, ואין כאן חילול". ולמד מדבריהם: "והיוצא מזה עכ"פ להלכה, אין איסור לעשות פעולת היתר עכשיו אשר בסופו של דבר יצמח מזה דחיית דין תורה מכוח פיקוח נפש. והכי נמי נראה בנדון דידן, כיון שחושבים זה כהיום בכל העולם למניעת סכנה ופיקוח נפש ללדת בבית חולים דווקא, אשר שם מצויים יותר רופאים ותרופות, אין בידינו למנוע אותם מזה. ואפילו נימא דאפשר לעשות כזה גם מחוץ לבית החולים, מכל מקום כיון שהולכים לשם בעוד שאין איסור טומאה על העובר על פי דברי הרוקח ומג"א הנ"ל, ונהי דעל ידי שאחר כך הם שם נצמח מזה דעל ידי שהלידה שם, ועל ידי שהכניסו עצמם לזה אנו דוחים איסור טומאה מפני פיקוח נפש, מכל מקום פיקוח נפש הוא דדוחה, דשוב קשה להם לצאת, ומה שעושים בהיתרא עושים".

אולם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א יו"ד סימן רסד) הקשה מדוע דנו הפוסקים האם אסור לאשת הכהן להיכנס עם העובר לאהל המת, והרי איסור 'ספיה' לקטן המבואר בשו"ע (או"ח סי' שמג סע' א) לכאורה נאמר על קטן שנולד ולא על עובר במעי אמו. ותירץ: "ונראה דאף שלא מצינו איסור לספות לו איסור אלא כשנולד, ולא בעובר, כאן אין זה ספיית איסור בעלמא, אלא האיסור הוא שבפעולתה עכשיו מטמאה אותו ותישאר בו הטומאה כשנולד. ובטומאת כהן יש איסור מיוחד שלא לטמא כהן, וברמב"ם מפורש שאפילו ישראל שטימא כהן לוקה מדין טומאת כהן (הלכות אבל פ"ג ה"ה). וכן כאן כשנכנסת למקום טומאה ומטמאה בזה כהן, באופן שתישאר בו הטומאה כשיולד, נכלל באיסור זה, וחייבים ליזהר שיישאר בקדושתו ולא ייטמא". ובדבריו מבואר שלא כסברת השבט הלוי, שאם כניסת המעוברת לבית החולים היתה בהיתר, אין זה משנה מה שטימאה אותו לאחר מכן, כי "אין איסור לעשות פעולת היתר עכשיו אפילו אם בסופו של דבר יצמח מזה דחיית דין תורה מכוח פיקוח נפש".

והנה תשובת השבט הלוי נכתב לרב דוד רוזנברג מברוקלין, והיה מקום לומר שהוראת ההיתר נובעת מכך שבבתי החולים בחו"ל, רוב המתים הם גויים שאינם מטמאים באהל מדאורייתא אלא "נכון להיזהר" ולהחמיר לא להאהיל עליהם (שו"ע יו"ד סימן שעב סע' ב ופתחי תשובה ס"ק ו). אולם בבתי חולים בארץ ישראל שהחשש הוא מפני איסור דאורייתא של כניסה לאהל שיש בו מת ישראל, לא התיר השבט הלוי לאשת כהן מעוברת להיכנס ללדת שם.

אולם הרב וואזנר מסיים את תשובתו: "ועל כל פנים לפי דעתי אין להרעיש על כניסת יולדת אשת כהן בבית חולים בזמן הזה. אבל מה שיש להרעיש הוא, הביקורים של הבעל ושאר הכהנים המבקרים שם". ומדברים אלו משמע שמדובר גם במקום שיש חשש טומאה דאורייתא, ולכן יש למנוע "ביקורים של הבעל ושאר הכהנים המבקרים שם", ולמרות זאת, לאשת הכהן המעוברת מותר להיכנס וללדת שם, מהטעמים שנתבארו לעיל.

[ונראה כי על פי דברי השבט הלוי, יש להתיר לכהנים להשתתף בקורסים ללימוד עזרה ראשונה. ואף שלאחר מכן בשעת ההתנדבות להציל חיי אדם, עלולים להזדמן מקרים של טומאה למת, שהרי "אין איסור לעשות פעולת היתר עכשיו אפילו אם בסופו של דבר יצמח מזה דחיית דין תורה מכוח פיקוח נפש". ואכן שמעתי שיש מכתב שכתב הגרי"ד סולובייצ'יק בזמן מלחמת קוריאה, להתיר להתגייס לצבא האמריקאי, אע"פ שבעתיד השירות הצבאי כרוך בחילולי שבת. וטעמו מבואר על פי הנ"ל].

 

אשת כהן מעוברת הנמצאת באהל המת – האם צריכה לצאת ממנו

ז. בשו"ת מחנה חיים (ח"ג יו"ד סימן מד) דן האם "אשת כהן מעוברת מחוייבת לצאת מבית אשר שם מת, מי ניחוש דלמא היא מעוברת בבן זכר וצריכה לצאת מהבית, שלא תטמא העובר שבמעיה. או נימא דלמא היא מעוברת בנקבה אשר מותרת בטומאת מת". 

ולאחר שהביא את דברי הרוקח שהתיר לאשת כהן מעוברת להיכנס לאהל המת מדין "ספק ספיקא,  שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא", כתב המחנה חיים: "ומכל שכן אם היא שם בבית שלא צריכה לפרוש משם. ואפילו אם נאמר דלא כהרוקח, יען דרוב וולדות המה בר קיימין, אם כן דלמא נפל הוא מיעוט נגד רוב כאשר העיר הפרי מגדים [לעיל אות א], אע"פ כן דהיא תעשה מעשה לכנוס לבית אשר שם מת, אמרינן דאין זה ספק ספיקא מעליא. אבל שנאמר שצריכה לפרוש מן הבית, אז בוודאי נאמר שמותרת להיות שב ואל תעשה, דדלמא הוה נפל, ואם תמצי לומר בר קיימא, דלמא העובר הוה נקבה". ומבואר בדבריו כי אשת כהן מעוברת שכבר נכנסה לאהל המת אינה צריכה לצאת ממנו, והדברים קל וחומר לדעת הרוקח שמותר לה להיכנס ב"קום ועשה" מדין "ספק ספיקא", כל שכן שמותר לה להישאר ב"שב ואל תעשה". ואפילו לדעת החולקים על הרוקח מכח הטענה שהספק שמא תלד נפל הוא נגד רוב הנשים שיולדות וולד בר קיימא, ואינו מצטרף ל"ספק ספיקא", יש מקום להחמיר ולהימנע מלעשות מעשה ב"קום ועשה" ולהיכנס לאהל המת, אבל ב"שב ואל תעשה" – להישאר במקום, מותר, ואין צורך להחמיר ולצאת.

המחנה חיים הוסיף נופך בדבריו: "ואסברא טעמא דמילתא, הגם דספק טומאה הוה ספק דאורייתא, וכל ספק דאורייתא לחומרא, זה דווקא אם הוא וודאי כהן, וחל עליו איסור טומאת מתים, רק שבא לפניו ספק מספיקות טומאת מת, אז אמרינן ספק לחומרא. אבל אם יש ספק בעיקר האיסור, דלמא העובר נקבה ולא נצטווית באיסור טומאת מתים כלל, אם כן ספק אם נכנס גוף זה בעיקר האיסור, לכו"ע ספק להקל, ובפרט להיות שב ואל תעשה. ומנא לן להטיל חיוב לצאת אם יש ספק אם חל עליו איסור כהונה, והוא הדין אינה צריכה המעוברת לפרוש מן הבית, דדילמא העובר נקבה, ואין חל עליה איסור טומאת מת כלל". כלומר, בנדון יציאת אשת כהן מעוברת מאהל המת, יש סיבה נוספת לקולא, כי לא מדובר בכהן ודאי שיש ספק אם נטמא או לא [ובספק מסוג זה, יש להחמיר בספק דאורייתא], אלא בספק אם בכלל יש איסור טומאת כהנים, היות ובנות כהן לא הוזהרו להיטמא למת. ולכן ב"שב ואל תעשה", ודאי אין מקום להחמיר ולצוות על אשת הכהן המעוברת לצאת מאהל המת, מחשש שמא היא מטמאת את העובר במעיה, שכלל לא ידוע אם הוא זכר.

ויש לציין, שגם בדברי המחנה חיים מבואר שעובר זכר הנמצא במעי אמו מוזהר על טומאת מת, לכן יש למצוא סברות להתיר לאשת כהן מעוברת להישאר באהל המת, שלא כחידושו של המנחת חינוך [אות ה] שעובר ירך אמו ולכן כלל אינו מוזהר על טומאת מת, כשם שאמו אינה מוזהרת להיטמא למת.

 

•   •   •

האם מי שאינו כהן מוזהר לטמא כהן קטן

ח. ונראה לדון בכניסת אשת כהן מעוברת לבית חולים, בהקדם בירור האיסור לטמא כהן קטן.

במסכת יבמות (קיד, א) דרשו חז"ל את הפסוק (ויקרא כא, א) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" – אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים". ופירש רש"י: שתי אמירות הללו למה, להזהיר גדולים על הקטנים שלא יטמאו". ונחלקו הפוסקים מי הם "הגדולים" המוזהרים לא לטמא כהנים קטנים – כהנים גדולים, או שגם ישראלים הוזהרו לא לטמא כהנים קטנים. 

מסתימת לשון הרמב"ם (הלכות אבל פ"ג הי"ב) "כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו", משמע שאזהרה זו היא גם על ישראלים. אולם הטור (יו"ד סי' שעג סע' א) כתב: "כשם שהכהן מוזהר שלא לטמא כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מליטמא". ובשו"ע (יו"ד סי' שע"ג ס"א) שינה מלשון זה וכתב: "כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים". ומשמע שבא לחלוק על הטור, ודעתו כדעת הרמב"ם, שגם ישראלים מוזהרים לא לטמא כהנים קטנים. אולם הט"ז (שם סק"א) פירש את דברי השו"ע כדעת הטור: "הגדולים על הקטנים, פירוש הכהנים הגדולים". 

וצריך ביאור בשורש מחלוקתם.

 

ט. והנה בביאור שיטת הטור והשו"ע [לפי פירוש הט"ז] שרק כהנים מוזהרים לא לטמא כהנים קטנים, כתב הבית הלוי (ח"א סימן טו) "ולכאורה היה אפשר לומר דכמו שכתב בשו"ת אמונת שמואל (סימן יד) על איסור דלפני עור, דאינו רק באיסור דאיכא גם עליו, אבל איסורא דליכא עליו לא שייך לפני עור. וכמו כן נאמר בהא דאסור לספות לקטן בידיים, דלא הוי רק באיסור דהגדול המאכיל גם כן מוזהר על איסור זה. והרי בהני תלתא פסוקים דמצינו בתורה דאסור לספות בידיים הוי כן, דדם ושרצים הכל מוזהרים. וטומאה הא אמרינן אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ופירושו דהכהנים הגדולים מוזהרים על הקטנים". ומבואר בדבריו, כי איסור "ספיה" לקטן דומה לאיסור "לפני עור לא תתן מכשול", וכשם שאיסור "לפני עור" נאמר רק למי שמחוייב באיסור, כך איסור "ספיה לקטן" – להאכילו שרצים, דם או לטמא כהן קטן, נאמר רק למי שמחוייב באיסור. ולכן על ישראלים שלא הוזהרו על איסור טומאה למת אין איסור לטמא כהנים קטנים, ורק לכהנים המוזהרים על איסור טומאה, אסור לטמא כהנים קטנים.

ואמנם הבית הלוי מציין, כי הרוקח שדן להתיר לאשת כהן מעוברת שאינה מוזהרת על איסור טומאה להיכנס לאהל המת, חולק על דין זה: "אמנם מדברי הרוקח שהביא הש"ך דכהנת מעוברת מותרת לכנוס לאהל המת מטעם ספק ספיקא, שמא נפל ושמא נקיבה, מוכרח דס"ל דגם בכהאי גוונא דהיא אינה מוזהרת". כלומר, לשיטתם של הטור והשו"ע [לפי פירוש הט"ז] שרק לכהנים המוזהרים על איסור טומאה אסור לטמא כהנים קטנים, פשיטא שמותר לאשת כהן מעוברת שאינה מוזהרת על איסור טומאה להיכנס לאהל המת, שהרי אינה מצווה על איסור טומאה. ומכך שהרוקח התיר את כניסתה לאהל המת מדין "ספק ספיקא", מוכח שלדעתו גם למי שאינו מחוייב באיסור, אסור "לספות" איסור לקטן. ולכן גם לאשת כהן מעוברת שאינה מוזהרת על איסור טומאה, אסור להיכנס לאהל המת ולטמא את העובר שבבטנה. וההיתר הוא רק מדין "ספק ספיקא". 

 

י. מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא, ראש ישיבת חברון, ביאר בספרו שם דרך (ויקרא, מילואים סימן ז) את יסוד המחלוקת האם רק כהנים מוזהרים לא לטמא כהנים קטנים, או גם ישראלים, בהבנת גדר האיסור שלא להאכיל לקטנים איסורים – האם "זהו איסור אחד מצד עצמו והוא איסור כללי, וכעין איסור לפני עור לא תתן מכשול [ואפשר שהוא כעין ערבות שהטילה התורה עלינו לדאוג שלא יעברו הקטנים על איסורים], וכשמאכיל קטן זהו איסור אחד בכל האיסורים כמו הלאו דלפני עור שהוא כולל לכל האיסורים. או שהאיסור להאכיל הוא חלק מעצם מין האיסור המסויים שמאכיל בו את הקטן, דכאשר אסרה התורה איסור מסויים, כללה בכלל האיסור גם לא להאכילו בידים לקטנים. ולפי צד זה, כשמאכיל שרצים לקטן עובר הגדול בלאו דשרצים וכשמאכיל דם עובר בלאו של דם וכן בכל האיסורים. וכצד השני מובא בקרית ספר בסוף הלכות מאכלות אסורות בשם רבי ישעיה מטראני וז"ל: "דאם האכיל לקטנים לוקה כאילו אכלו הוא דכתיב בשרצים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל". ולפי זה יוצא שכהן המאכיל ישראל קטן בתרומה אינו בכלל איסור זה, שהרי הוא עצמו אינו מוזהר על אכילת תרומה".

ועל פי זה ביאר הגרש"ז את מחלוקת הרמב"ם והטור: "ומעתה יש לומר שהרמב"ם שסובר כמשמעות סוגיית הגמרא, שלטמא כהן קטן מוזהרים כל ישראל ולא רק כהנים, נראה דחולק על הר"י מטראני שסובר דהמאכיל קטנים איסור עובר על האיסור שהאכילם, שכן לפי דעה זו יש לומר שרק כהנים שיש להם איסור טומאה מוזהרים לא לטמא קטנים, דכאשר הוזהרו לא להיטמא בכלל זה שלא יטמאו לקטנים, אבל ישראל שאינם באזהרה זו ודאי שאינם מוזהרים לטמא קטנים. אלא ודאי ס"ל לרמב"ם כצד הראשון, שהאכלת קטן באיסורים זהו איסור כללי בפני עצמו כלאו דלפני עור, ולכן שפיר שייך להכליל בזה גם ישראלים שמוזהרים מלטמאות קטנים. ברם בדעת הטור יש לומר דס"ל כהר"י מטראני שהמאכיל קטנים איסור עובר על האיסור שהאכילם, ואמנם רק כהנים שיש להם איסור טומאה מוזהרים לא לטמא קטנים, דכאשר הוזהרו לא להיטמא בכלל זה שלא יטמאו לקטנים, אבל ישראל שאינם באזהרה זו ודאי שאינם מוזהרים לטמא קטנים".

לפי דברי הגרש"ז מבוארת שיטתו של הרוקח, שסבר כדעת הרמב"ם שאיסור "ספיה" לקטן הוא "איסור כללי", וגם מי שאינו מצווה באיסור מוזהר שלא לספותו לקטן שמוזהר עליו. ולכן, גם לאשת כהן מעוברת שאינה מוזהרת על איסור טומאה, אסור להיכנס לאהל המת ולטמא את העובר שבבטנה, ובשל כך הוצרך הרוקח להתיר את כניסתה מדין "ספק ספיקא". 

והנה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן שמז) כתב: "אשת כהן תשתדל לילד בבית החולים שאין מצוי טומאה, והזהרתי על כך ביוהנסבורג, ובעיה"ק ירושלים שמעתי מגדולי הוראה שאשת כהן תלד בביקור חולים או עכ"פ בשערי צדק, ולא בהדסה שמצוי מאוד מתים ומטמאה אחר כך כשנשאר ללא צורך הנולד. וכשם שבהקפה המקיף קטן חייב כן בטומאה כן, והאיסור לטמא חמור טובא". ויש לתמוה על ההשוואה בין כניסת אשת כהן מעוברת לאהל המת ובין גדול המקיף קטן, כי גדול מצווה באיסור "לא תקיפו פאת ראשכם", בעוד שאשת כהן אינה מוזהרת באיסור להיטמא למת. וההשוואה היתה צריכה להיות לאשה – שאינה מצווה באיסור "לא תקיפו פאת ראשכם" – המקיפה קטן, וצ"ע.

 

ענף ב

בירור מין הוולד בבדיקת אולטרה-סאונד 

וכניסה לבית חולים כשנתברר שמעוברת בזכר

 

בזמנינו מצוי מכשיר אולטרה-סאונד, שבאמצעותו ניתן לברר את מין הוולד. ובעקבות השכיחות הרבה של בדיקות אלו, יש לדון:

• האם על אשת כהן מעוברת מוטלת חובה לברר את מין הוולד כדי לצאת מהספק שמא היא מעוברת בזכר ואסור לה לטמא אותו באוהל המת. 
• כאשר נתברר שהעובר זכר, האם יש להחמיר ולא להיכנס לבית חולים שיש בו חשש טומאת מת.

ושאלה זו תלויה במחלוקת הפוסקים האם ההיתר להיכנס לאהל המת הוא מדין "ספק ספיקא", או מדין "טהרה בלועה". ובנדון דידן, כאשר יתברר שהיא מעוברת בזכר, יש רק ספק אחד [האם הוא נפל או לא], ולא נוכל להסתמך על היתרו של הרוקח להיכנס לאהל המת מדין "ספק ספיקא". 

לפיכך, לדעת הנתיב חיים, הרדב"ז והמשנה ברורה, כאשר קרבו ימיה ללדת, וההיתר להיכנס הוא מדין "ספק ספיקא", ולדעת הפמ"ג גם במשך ימי עיבורה, בזמן שלא קרבו ימיה ללדת, שההיתר הוא מדין "ספק ספיקא" – לא תוכל להיכנס לאהל המת.

 

יא. בספר נשמת אברהם (יו"ד סימן שעא סע' א) הביא את דברי מהר"ם חלאווה (פסחים ד, ב ד"ה ולענין ספק)  שכתב: "כיון דאפשר למיקם עליה דמלתא [כאשר הדבר ניתן לבירור], כל בספיקא צריכה בדיקה, וכן בכל ספק דרבנן או בספק ספיקא דאורייתא, כל שאפשר לעמוד על בירורו של דבר, אין מתירין עד שיעמדו עליו". והוסיף: "וכן כתב המשנה למלך (הלכות בכורות פ"ד ה"א) דקיימא לן דספיקא דרבנן לקולא, היכא דיכול להתברר לא אזלינן לקולא משום דלא חשיב ספק כל שיכול להתברר וכמו שכתבו הראשונים, עכ"ל. וכן פוסק הש"ך (דיני ספק ספיקא וכללי דיני ספק ספיקא סוף סי' קי אות לה) דבמקום שיש ספק ספיקא גמור אין צריך לבדוק כלל, אע"פ שיש לברר האיסור על ידי בדיקה, ויש חולקים, ויש להחמיר היכא דאפשר ואין הפסד בדבר, עכ"ל. ועיין בנחלת צבי (סוף סי' קי) שדן באריכות בדברי הראשונים ואחרונים ומסכם, כבר הכריע הש"ך דהיכא דאפשר ואין הפסד בדבר צריך לברר". 

לאור זאת מתבאר לכאורה, כי מחובתה של אשת כהן מעוברת לעשות בדיקת אולטרה-סאונד לברר את מין הוולד כדי לצאת מהספק שמא היא מעוברת בזכר ואסור לה לטמא אותו באהל המת. 

וכן נקט להלכה הגרי"ש אלישיב, כמובא בשמו בנשמת אברהם (שם) "אמר לי הגרי"ש אלישיב, שפשוט שראוי שאשת כהן תברר על ידי אולטרה-סאונד, כשקרבו ימיה ללדת, אם מעוברת בזכר או בנקיבה לפני שנכנסת לאהל המת. ואם מתברר שעוברה זכר, להעדיף להיכנס ללדת בבית חולים איפה ששומרים על דיני טומאת כהן. וזה דוקא כשקיימת בפניה האפשרות לבחור בין בית חולים שמקפידים שם על הלכות טומאת כהן ובין בית חולים אחר". ועוד הובא (שם) מכתבו של הגר"י אפרתי בנדון: "בדבר שאלתו למרן הגרי"ש אלישיב, האם על אשת כהן לערוך בדיקת אולטרא-סאונד לקביעת מין הוולד, להלן הדברים ששמענו ממרן (שליט"א). ראוי לאשת כהן לברר סמוך ללידה את מין העובר ע"י אולטרה-סאונד ואם מתברר שהינו זכר עליה להעדיף ללדת בבית חולים שאינו מוחזק בודאי טומאה. [לדוגמא, יש להעדיף בית חולים שמיועד רובו ככולו ללידות על פני בית חולים שעל פי הסטטיסטיקה אין יום שאין בו נפטר, וגם אם נזקקים לילד בבית חולים רגיל – יש להעדיף בית חולים שמקפיד על דיני טומאת כהן ומפנה את הנפטרים מיד לביתן חיצוני, על פני בית חולים שאינו נוהג כן או שחדר המתים שלו מחובר לבית החולים]. הנוסח הנ"ל היה לנגד עיני מרן רבינו (שליט"א), עכ"ל המכתב".

גם לדעת התשובות והנהגות (ח"ד סימן רסד) כאשר נתברר בבדיקת אולטרה-סאונד, שהעובר זכר, אין לאמו להיכנס עמו לבית חולים, כי טעם ההיתר להיכנס אינו מדין "ספק ספיקא" בלבד, אלא מדין "רוב", כדבריו: "אף דהמג"א מביא שההיתר הוא מדין ספק ספיקא, ואם כן לכאורה עדיין אפשר לומר ספק ספיקא, שמא הוולד הוא נפל, ושמא הרופאים טעו בהבחנתם והוולד הוא בכל זאת נקבה. מכל מקום נראה שיסוד ההיתר הוא מדין רוב. שאם אתה בא להתיר מטעם ספק ספיקא, אתה צריך שכל אחד משני הספיקות יהיו שקולים, ואילו ספק נפל אינו ספק שקול, שבוודאי רובם אינם  נפלים. ועל כרחך ההיתר מדין רוב, דמחצה נקבות, ומתוך מחצה דזכרים חלקם נפלים. ואם כן בזמן הזה לא נוכל לסמוך על רוב להתיר, דוודאי  בדרך כלל אינם טועים בהבחנתם. ולבנות היתר דרוב על סמך החשש שטעו בהבחנתם, ולהקל, לא מסתברא כלל". 

עם זאת, בהכרעתו למעשה, כתב התשובות והנהגות, שיש הבדל בין וולד "שנגמרה צורתו" שאינו זקוק כבר לאמו, לבין וולד שעדיין קשור לאמו לצורך גדילתו, הנחשב חלק מגופה של אמו, וכשם שהיא אינה מוזהרת להיטמא באהל המת כך גם לוולד אין איסור להיטמא באהל המת: "סוף דבר שלענ"ד ראוי למיחש עכ"פ כשלדעת הרופאים ברור שנגמרה צורתו של העובר לגמרי והוא זכר [על ידי בדיקת אולטרה-סאונד כנ"ל]. אבל לפני כן כשזקוק עדיין לאמו לגמר גידולו, נראה להקל בכל אופן כיון שקשור לאמו והוא חלק ממנה, ולמאן דאמר עובר ירך אמו, הוי דינו  כנקיבה".

 

יב. אולם רבי מנשה קליין, אב"ד אונגוואר, כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן קיד) כי אשת כהן מעוברת אינה מחוייבת לעשות בדיקה לבירור מין הוולד: "לענין אם יש חיוב לאשת כהן לברר ע"י אולטרה-סאונד אם תרצה ליכנס לבית המת כדקיימא לן כל הספיקות היכא דאפשר לברר מבררינן, ועכ"פ בלא טירחה. נראה לפענ"ד פשוט שאין צריכה ללכת לרופא ולעשות אולטרה-סאונד לברר מה תלד, ואין לנו ליכנס בדרכים כאלו".

המשנה הלכות מביא ראיה לדבריו, ממנהג העולם לשתות חלב בהמה בטרם נודע אם היא טריפה, כי סומכים על רוב הבהמות שאינן טריפות, למרות שלכאורה היה ניתן לברר באמצעות צילומי רנטגן אם הבהמה טריפה "ועל כרחך שהענין הוא דכיון שהתורה אמרה דאזלינן בתר רוב בהמות שבעולם ורוב בהמות שבעולם כשרות הן סומכין על הרוב ואין עושים בדיקות, וכך הוא ג"כ בהרבה ענינים". ומכאן מסקנתו: "והכי נמי אומר אני דאין לנו ללכת לרופא ולעשות אולטרה-סאונד אם הוולד זכר או נקבה, ואדרבה בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ואבותינו ואבות אבותינו לא חקרו אחר העתידות, גם אנו בדרכיהם נלך" [יש לציין, כי מסיום דבריו נראה שכל אשה צריכה להימנע מבדיקת אולטרה-סאונד לבירור מין הוולד, וכפי שגם נקט בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן שיז) "ולא נראה מה שיש נוהגים לעשות הבדיקה כדי לידע מה הוא הוולד, דכיון דגזרה חכמתו יתברך שעד שעת הלידה לא ידעו אם הולד הוא זכר או נקבה, אין להתחכם על גזירת חכמתו יתברך"].

ורבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית, כתב בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סימן עז) כי בדיקת האולטרה-סאונד אינה ודאית באופן מוחלט, ולכן עדיף שלא תעשה אותה, כדי שתוכל להסתמך על דין "ספק ספיקא" להיכנס לבית החולים, כדבריו: "הנה מכשיר האולטרה-סאונד אינו מברר אמיתי, כי כבר היו כמה פעמים שהאב הזמין שלום זכר, בגלל האולטרה-סאונד שהראה שהעובר הוא בן, ואחר כך נולדה בת. וכן בדידי ידענא כמה עובדות שאמרו על העוברים טעויות שלא היו נכונים. כמו כן היו טעותים גדולים בגודלו של העובר, וכן היה עובדא שאשה באה בבכיות שאמרו לה שהעובר אין לו ראש, וב"ה יצא עובר חי שלם עם ראש, ועוד עשרות עובדות כאלה. על כן המכשיר הזה אינו נקרא מברר. ועוד, אפילו אם כן היה מברר אמיתי, הרי כמעט רוב הנשים מקפידות ללדת בבית חולים מסוים, ורופא שסומכת עליו, ואז בודאי מותר לה להיכנס שם ללדת, מק"ו שמותר לה על ידי זה לחלל את השבת, אפילו יש בית חולים קרוב שיכולה ללכת. ואם כן בוודאי עדיף שלא תעשה בשביל זה בדיקת אולטרה-סאונד, כדי שישאר ספק ספיקא גמור, ולא נצטרך לדון ולהתיר איסורים על ידי זה".

וכן נקט להלכה רבי אליהו כ"ץ, אב"ד באר שבע, בשו"ת באר אליהו (ח"ד סימן ר) "גם אחרי בדיקת אולטרה-סאונד, הדבר עדיין אינו וודאי שהעובר זכר, כי בדיקה זו אינה מאה אחוז. ואם כן עדיין יש לנו ספק ספיקא גרוע [כוונתו לתמיהת הפמ"ג [אות א] שיש רוב שאינן יולדות נפלים]. ואם כן כדאי לייעץ לאשת כהן שלא לעשות בדיקת אולטרה-סאונד לוודא את מין העובר, ולהשאיר הדבר בספק ספיקא גמור". 

 

יג. לסיכום: נחלקו הפוסקים האם מוטלת חובה על אשת כהן מעוברת לברר את מין הוולד כדי לצאת מהספק שמא היא מעוברת בזכר ואסור לה להיכנס לאהל המת.

לדעת הגרי"ש אלישיב יש להיבדק, ואם נמצא שמעוברת זכר, עדיף שתיכנס ללדת בבית חולים שמקפידים על דיני טומאת כהן, כאשר קיימת בפניה האפשרות לבחור בין בית חולים שמקפידים שם על הלכות טומאת כהן ובין בית חולים אחר. וכן דעת הגר"מ שטרנבוך, שהוסיף כי גם לאחר שנתברר שמעוברת בזכר, כל זמן שהוולד עדיין קשור לאמו לצורך גדילתו, הוא נחשב חלק מגופה של אמו, וכשם שהיא אינה מוזהרת להיטמא באהל המת כך גם לוולד אין איסור להיטמא באהל המת, ומותר לאמו להיכנס לאהל המת.

אולם לדעת המשנה הלכות, האבן ישראל והבאר אליהו, היות ותוצאות הבדיקה אינן ודאיות, עדיף שלא תיבדק בבדיקה זו, כדי שתוכל להמשיך ולהסתמך על דין "ספק ספיקא" להיכנס לאהל המת. 

והנה לעיל [אות ו] הבאנו את השבט הלוי  שכתב שהיות ואשת הכהן נכנסה בהיתר לבית החולים, אין זה משנה מה שטימאה את העובר לאחר מכן, כי "אין איסור לעשות פעולת היתר עכשיו אפילו אם בסופו של דבר יצמח מזה דחיית דין תורה מכוח פיקוח נפש". ולענ"ד נראה כי לפי דבריו, אפילו אם בבדיקת האולטרה-סאונד נתברר שהיא מעוברת בזכר, ואין "ספק ספיקא", מאחר ועצם הכניסה לבית החולים היא מעשה היתר, אין כל מניעה שתיכנס לבית החולים. ואין צורך בסברותיהם של האבן ישראל ובאר אליהו, שיש לפקפק על וודאות ממצאי בדיקת האולטרה-סאונד.

וכאשר המעוברת מעוניינת להיכנס לרופא או לבית חולים מסוים, כתב בנשמת אברהם (סי' שעא סע' א) בשם הגר"י נויבירט, מחבר הספר שמירת שבת כהלכתה: "שהדין נכון [שאשת כהן תעבור בדיקת אולטרה-סאונד] רק אם אין היא דווקא מקפידה ללדת על ידי רופא מסוים או בית חולים מסוים מטעם שיותר סומכת עליהם [ולא מטעם חיסכון כספי], כי אז מותר לה להיכנס שם ללדת אפילו כשיודעת שעוברה זכר ושאין מקפידים שם על הלכות טומאת כהן [בארץ ישראל]". אולם הגר"מ שטרנבוך כתב בתשובות והנהגות (ח"ג סימן שמז)  "ואם היולדת מעדיפה בית חולים מסויים [שמצויים בו מתים], אף שליתובא דעתא [ליישב דעתה] שרינן [מותר] לחלל שבת, עיין בגמרא שבת (קכח, ב), מכל מקום הכל לפי הענין, ואי אפשר לחשב כל רצון של יולדת כליתובא דעתא להתיר איסורי תורה". 

 

ענף ג

הוצאת התינוק הכהן מבית החולים לאחר הלידה

 

יד. כפי שנתבאר לעיל [אות א], בשו"ע (או"ח סי' שמג סע' א) נפסק שאסור "לספות איסור לקטן" – לגרום לו בידיים לעבור על איסור. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) "תינוק שאינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה, כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו. וכן אם הוא כהן, אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו, אלא אם כן הוא בר הבנה, אזי מצוה על אביו להוציאו כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ולהכניסו בבית שטומאה בתוכו, וכן לספות לו בשאר איסורים, אסור אפילו בתינוק שאינו בר הבנה עדיין". 

על פי דברי המשנה ברורה חידש הגרש"ז אויערבך (שלחן שלמה או"ח סח' שמג סע' א ס"ק א) כי "בבית חולים שהתינוקות נמצאים בחדר נפרד עם דלת סגורה, הרי כל פעם שפותחים את הדלת נכנסת הטומאה – כשנמצא מת או אבר ממנו – ואם כן הרי זה חשיב כהכניסו בידים. ולכן מכיון שרוב הפוסקים הכריעו שטומאה העוברת מחדר לחדר היא דאורייתא, ובבתי חולים של יהודים במקומות שיש שם תמיד אברים, נמצא שבפתיחת הדלת וכן בהבאת התינוק להנקה מטמאים אותו בידים. הלכך אם אפשר ואין כל התנגדות מצד הרופא, יש לקחת את התינוק הביתה כעבור עשרים וארבע שעות". ומבואר בדבריו שיש לדון את התינוק הנמצא בבית חולים כתינוק שמכניסים אותו למקום טומאה, מכיון שבשעה שהדלת סגורה היא חוצצת מפני הטומאה. ונמצא שבכל פעם שפותחים את הדלת, מכניסים את התינוק למקום טומאה "ומטמאים אותו בידים". ולכן, כאשר הדבר אפשרי, יש להוציא את התינוק מבית החולים כעבור עשרים וארבע שעות מהלידה.

וכן הביא בספר נשמת אברהם (יו"ד סי' שעא סע' א) בשם הגר"י נויבירט: "אם אשת כהן הולידה בן בבית חולים כזה שיש טומאת מת [כגון אברי מת] צריכה, אם אין התנגדות רפואית, לקחת את התינוק משם ברגע שהמצב הרפואי מאפשר זאת".

ועוד כתב הנשמת אברהם: "וכל זה בבית חולים שרובם יהודים, אבל בבית חולים בחו"ל שרובם גויים אפשר להקל. כי הלא מרן השו"ע (יו"ד סימן שעב סע' ב) דייק וכתב בלשון "נכון להיזהר" [מלילך על קברי עובדי כוכבים]. וכן הרמ"א (שם) כתב רק בלשון "ונכון להחמיר" אע"פ שיש מקילין. ומבואר שאין בזה רק ענין של חומרא וזהירות. וכיון שמצאנו שטומאה דדבריהם נדחה מפני מצוה, כל שכן כאן שלתינוק דין חולה שאין בו סכנה שעדיף ממצוה".

 

טו. אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"א יו"ד סימן קעה) הביא את דברי הגרש"ז אויערבך, וכתב: "לדידי בעניי דברים אלה אין נראים, כי כולם לא ראו דברי הגאון החכם צבי בתשובות נוספות (סימן ו) שדן בילד שצריך להחזיר אותו אחר מילה בבית הכנסת לבית אמו, ויש מת בשכונה. וכתב דמותר, משום דלעלמא נראה להו שזה גדר סכנה להפריש תינוק מאמו, ומשמע דלא משום ההנקה דלאחר מילה כתב כן, אלא דעצם הפרישה מאמו בגדר סכנה או ספק סכנה. ומלבד זה מצדד החכם צבי שם על פי מש"כ הרשב"א בשם רבנו תם דטומאה בו ביום רק מדרבנן, כיון שאין ההוספה בטומאת היום, והדברים עתיקים. וביותר, לקטן, לדעת הרשב"א, דמותר אפילו בידים באיסור דרבנן – אלו דברי החכם צבי. וידעתי גם ידעתי שיש בכל הדברים דעות שונות בפוסקים, אבל די לנו בדברי החכם צבי ללמוד זכות על עם ישראל קדושים, ובפרט דסוף סוף איכא רק ספק טומאה. וכיון שאי אפשר להפריש האם בימים הראשונים מבית החולים, אי אפשר להפריש גם הוולד".

וכן נקט להלכה בשו"ת בצל החכמה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ה] "גם נראה פשוט שאם ילדה זכר ויש שם באהל מת ישראל, שאין צריכים להוציא את התינוק משם, שאפילו אביו אינו מצווה להפרישו כשהוא עדיין קטן כל כך".

 

לסיכום: הגרש"ז אויערבך פסק, שבבתי חולים בארץ ישראל שמצויה בהם טומאת מת "אם אפשר ואין כל התנגדות מצד הרופא, יש לקחת את התינוק הביתה כעבור עשרים וארבע שעות". וכן נקט להלכה הגר"י נויבירט: "אם אין התנגדות רפואית, יש לקחת את התינוק משם ברגע שהמצב הרפואי מאפשר זאת".

אולם הגר"ש ואזנר הכריע, שבימים הראשונים שלאחר הלידה, שהיולדת נמצאת בבית החולים, ויש סכנה להפריד בינה לבין התינוק, אין להוציאו מבית החולים כל זמן שהיא מאושפזת בו. 

אמנם גם השבט הלוי [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ו] כתב: "ומכל מקום מודינא כשעברו ימי הסכנה שלה, שמצוה לפנות אותם משם שלא להוסיף טומאת מת להנולד, ובהא גופא אין הדבר ברור כיון שעד ז' ימים היא עכ"פ בחזקת חולה אולי לא שייך כלל גדר להזהיר גדולים וכו', ורק על האב שייך גם אז".