מרן החפץ חיים מעלה על נס בהקדמתו למשנה ברורה על הלכות שבת (1), את גודל נחיצות הלכות שבת לפרטיהן, וכפי שהעיד רבי יהונתן אייבישיץ "כי אי אפשר כלל במציאות שינצל מאיסור שבת אם לא ילמוד כל הדינים על בוריים היטב היטב". אחת ממלאכות שבת, שהמכשול מצוי בהן מאד, ובנקל עלולים להיכשל באיסור דאורייתא היא מלאכת בורר, אשר להלן נעסוק באחד מפרטיה – דיני בורר לאלתר.

א. במסכת שבת (1) תנו רבנן: "היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת". בסוגיית הגמרא נאמרו כמה דרכים בביאור דברי הברייתא, ולדעת אביי ביאור הדברים: "בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור. ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת". ונתחדש בדבריו יסוד במלאכת בורר, שההיתר לברור בשבת הוא רק כאשר פעולת הברירה נועדה לצורך אכילה "לאלתר", דהיינו באופן מיידי. ופירש רש"י בטעם הדבר: "שאין זה דרך בוררין". ובתוספות (ד"ה והתניא) הביאו את דברי רבנו חננאל "שפירש שיש ג' דינים בבורר לאלתר: ביד מותר לכתחילה, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, בנפה וכברה חייב חטאת".

היסוד שההיתר לברור בשבת הוא רק בברירה לאלתר, נכלל בשלוש יסודות דיני בורר בשבת, העולים מסיכום הסוגיא, אשר נתבארו בקצרה בהקדמת המשנה ברורה (4) להלכות בורר בשבת:

[א] מותר לברור אוכל מתוך פסולת [ב] ביד ולא בכלי [ג] לאלתר.

והנה בסוגיא לא נתברר מהו שיעור הזמן "לאלתר", וצ"ב.

עוד יש לעיין, האם ההיתר לברור הוא רק על מנת לאכול מיד את האוכל, או שכבר בברירה לצורך הסעודה ובסמוך לה, נדון כבורר לאלתר, ואפילו אם בורר לצורך מנה שתֵאכל רק בסוף הסעודה שתימשך זמן רב.

שיטות הראשונים מהו שיעור "לאלתר" בדין בורר בשבת

ב. רבנו חננאל (1) מביא את דברי הירושלמי (2) שהיתר מלאכת בורר נאמר "כשהיו האורחים אוכלים ראשונה ראשונה", ומתוך כך כתב: "ולאלתר דאמר אביי, כל זמן שיושב על השולחן ואוכל". והבית יוסף (3) כתב: "ושיעור לאלתר כתבו הרא"ש והר"ן בשם רבינו חננאל דהיינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד". ומשמע לכאורה ששיעור "לאלתר" הוא דווקא בתוך הסעודה.

אך בהמשך דבריו הביא את שיטת המרדכי (2) שכתב "דדווקא להתחיל ולאכול אחר ברירתו שרי, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר", והוסיף: "ואפשר שכל שבורר לצורך סעודה כל זמן שמיסב באותה סעודה חשוב לאלתר כדברי רבנו חננאל". ואף שמדברי הבית יוסף משמע שרבנו חננאל והמרדכי חולקים, כתב האגלי טל (6) שגם לדעת המרדכי לצורך אותה סעודה, כל זמן שמיסב בה חשוב לאלתר.

ומכל מקום מתבאר בדברי המרדכי, שמותר לברור סמוך לסעודה על מנת לאכול "פחות משעה" מברירתו. אלא שעדיין צ"ע מהו השיעור המדוייק של הסמיכות לסעודה, ומהו שיעור ה"שעה" שנקט המרדכי בדבריו.

דברי הפוסקים למעשה מהו שיעור "לאלתר"

ג. הרמ"א (4) סע' א) כתב: "וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמסב בה מיד מקרי לאלתר". והוסיף המשנה ברורה (ס"ק ד) "רוצה לומר, אפילו יאריך זמן הסעודה  כמה שעות מקרי לאלתר, כיון שהברירה היא סמוך לסעודה". וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה וכל מה) "ועיין בספר תוספת ירושלים שהוכיח מהירושלמי דבעינן לאלתר ממש, ודלא כהרמ"א. ונראה דמכל מקום אין להחמיר בזה, דדברי הרמ"א יש להן מקור מן הש"ס שלנו, וכמו שהביא ראיה בביאור הגר"א". ובספר אורחות שבת (12) בפתיחה לדיני בורר לאלתר) הביא את דברי הגר"א שדייק כן מלשון הגמרא "הבורר לבו ביום הרי זה כמי שבורר לאלתר, משמע שאם בורר לצורך שימוש קרוב אין למעשה שלו חשיבות של מלאכת בורר, ואף שאינו אוכלו לאלתר ממש, אלא זה נחשב כנטילה לאכילה.

ומבואר איפוא, כי ההיתר לברור "לאלתר" אינו רק על מנת לאכול מיד את האוכל, אלא כל שברר לצורך הסעודה ובסמוך לה, נדון כבורר לאלתר, ואפילו אם בורר לצורך מנה שתֵאכל רק בסוף הסעודה שתימשך זמן רב.

השיעור למעשה מה מוגדר "סמוך לסעודה", הובא בספר איל משולש (9) ס"ק מו) בשם החזון איש, שאמר שאין להתחיל בברירה אלא חצי שעה לפני הסעודה [ועי"ש בהערה ביאור דבריו וצ"ע]. אולם האגרות משה (6) ובחזון עובדיה (10) סע' ה) נקטו שהגדרת שיעור "שעה" המובא במרדכי (2), אין הכוונה לששים דקות, אלא "הזמן שהדרך לאשה שמסדרת האוכלים לסעודה, וקודם לזה אפילו שעה קטנה אסור". ולפי זה שיעור "סמוך לסעודה" שמותר לברור, תלוי לפי כמות האוכל הנצרכת לסועדים, ובמידה ונערכים לסעודה גדולה מרובת משתתפים מותר להתחיל את הברירה קודם הסעודה כפי הזמן הנצרך, אפילו אורכת הברירה כמה שעות [וראה בספר ארחות שבת (12) סע' מח-נא].

והמקור להכרעה זו בדברי שער הציון (5) בהלכות יום הכיפורים סי' תריא ס"ק ט) בדין פציעת אגוזים ביום כיפורים מן המנחה ולמעלה, המובא בסוגיא במסכת שבת (2), יעו' בספר איל משולש (9) במש"כ בביאור הדברים.

• • •

ד. ברירה לצורך אורחים

התוספות בסוגיא (1) ד"ה בורר) כתבו: "בורר ומניח פירוש לצורך אחרים". ודין זה הובא להלכה ברמ"א (4) סע' א) "ואפילו אחרים אוכלים עמו שרי". ובחזון עובדיה (10) ס"ק ו) הביא מדברי החיד"א, שגם מרן השו"ע הסכים לדינא עם דברי הרמ"א ומרוב פשיטותו השמיטו. והסיף הגר"ע יוסף: "מש"כ הרמ"א שאחרים אוכלים עמו, לאו דווקא, ומותר לברור לצורך האורחים ואף אם לא יאכל עמהם [ועי' בביאור הלכה (4) ד"ה כדי) בשם התוספתא שמותר לברור גם כדי להאכיל לבהמה ולעופות לאלתר, ובחזון עובדיה (11) סע' ח) הביא מדברי הבן איש חי שהצריך לברור בצנעא, ופליג עליו].

• ברירת אוכל יותר מהשיעור שיאכלו האורחים כדי לכבדם – הבן איש חי פסק בשו"ת רב פעלים (6) מסברא, שגם למלא את הקערה לפני האורחים "מפני הכבוד, נחשב כצורך אותה סעודה דלאלתר". והגרש"ז אויערבך (הובא בספר שמירת שבת כהלכתה (8) הערה קטו) הוסיף "דאפשר שאף שאם יודע שלא יאכלו האורחים כלל מן הפירות, גם כן שרינן, מכיון שקולף הפירות לצורך האורחים כדי לכבדם עכשיו". ברם בחזון עובדיה (10) ס"ק ז) אסר בזה, יעו"ש.
• ברירת פרי מתוך תערובת ליתנו כצידה לדרך לאורח היוצא מביתו ויאכל הפרי לאחר זמן – בדברי האור שמח (6) מבואר שהבורר פירות של תרומות ומעשרות על מנת ליתנם לכהן לאלתר, אינו נחשב כבורר לאלתר שמותר, ואף שעכשיו מקיים את מצות נתינת תרומות ומעשרות. ויוצא לפי זה כי אסור לברור פרי מתוך תערובת ליתנו כצידה לדרך לאורח היוצא מביתו ויאכל הפרי לאחר זמן. ברם הגרש"ז אויערבך (הובא בשמירת שבת כהלכתה (8) הערה קפה) נקט שאין בכך איסור, משום שבנתינה זו גומר הנותן את תפקידו והרי זה כשימוש בפני עצמו לאלתר.

ועי' במש"כ באורחות שבת (12) סע' נד) שהוא הדין לברירת תרופה ע"מ ליתנה לשכן שלא יזדקק לה אלא לאחר זמן.

וממוצא הדברים דנו הפוסקים האם מותר להוציא אוכל המונח בתערובת במקפיא, בכדי להפשירו או לחממו, ואף שזמן ההפשרה או החימום עשוי להתמשך כמה שעות, יתכן שמכיון ורגילים לעשות כן לפני האכילה, הרי זה כדרך האכילה ונחשבת כברירה לאלתר המותרת. יעו' בדברי הגרש"ז אויערבך (הובא בשמירת שבת כהלכתה (9) סע' עא-עד ובהערות שם) ובמה שחזר ותיקן את דבריו בתיקונים ומילואים לספר שש"כ, ובספר ארחות שבת (12) סע' נה-נו).

• ברירת סכו"ם לצורך עריכת השולחן לסעודה, לפני ההליכה לבית הכנסת – אורחות שבת (12) סע' מט).

ה. ברירה בכלי שכל שימושו  לברירה  לאלתר

רבי חיים נאה מביא בספרו קצות השלחן (6) את דברי האוסרים להשתמש בתיון שבראשו מסננת, ולדעתו אין איסור בדבר כיון ששופך בלא כוונה לברירה. ברם בחזון איש (6) חידש להתיר את השימוש בתיון הנ"ל מסיבה אחרת ומחודשת, היות וכלי שכל שימושו לאלתר נדון כברירה ביד המותרת בשבת [ובספר ארחות שבת (13) הערה עט) ביאר את סברת החזון איש, שלמסננת אין חשיבות להגדיר את המעשה כמלאכה בכלי ולכן המעשה נותר בגדר "דרך אכילה". ועי' במש"כ בספר נתיב חיים (7) הרב אלתר חיים קנובליך, בני ברק תשס"ד) לדון בחידוש של החזון איש על פי מה שיש לברר בעיקר גדר ההיתר לברור בשבת לאלתר יש לדון, האם ההיתר משום השינוי הגמור מהמלאכה, או בגלל שזו "דרך אכילה"].

ומתוך חידושו של החזון איש, דנו בספר שמירת שבת כהלכתה (8) הערה קכה ובסע' ס; ועי"ש בהערות ובתיקונים ומילואים), ובספר ארחות שבת (13) סע' עז-פד) האם יש איסור בורר בשימוש בקנקן שיש במכסהו רשת • במלחיה שיש בה גרגרי אורז • ובכלי המיועד לאחסון זיתים ומלפפונים שיש בתוכו מסננת.

ו. פרטים נוספים בדין בורר לאלתר בשבת

• ברירת בגדים בליל שבת, לצורך לבישתם למחרת בבוקר – שמירת שבת כהלכתה (9) סע' סח).
• הוצאת ספרים מתוך תערובת קודם שמתחיל ללמוד, לצורך עיון בהם בסוף הלימוד – שמירת שבת כהלכתה (9) סע' סט), ובמה שחזר ותיקן את דבריו בתיקונים ומילואים לספר שש"כ, ובספר אורחות שבת (12) סע' נג).
• ברר על מנת לאכול לאלתר ונמלך שלא לאוכלו – שמירת שבת כהלכתה (9) סע' סח), אורחות שבת (12) סע' נז-נח).