א. בגמרא במסכת ראש השנה (1) מובא, כי בשעת הדין בראש השנה, נכתבים הצדיקים הגמורים ונחתמים לאלתר לחיים, הרשעים הגמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, ואילו ה"בינוניים" תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה (1).
ובפשטות 'בינוני' הוא מצב "אמצעי" כאשר כף המאזניים אינה נוטה לצד אחד מהצדדים. ואם כן לכאורה די היה במצב זה לעשות מצוה אחת כדי להטותה לכף זכות, וכפי שנאמר בגמרא במסכת קידושין (1) "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות".
אולם הרמב"ם כתב על הבינוני התלוי עד יום הכפורים ש"אם עשה תשובה", נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה (2) וכן מפרש רבנו חננאל בסוגיא (1). ומאליה מתעוררת התמיהה העצומה, מדוע רק אם עשה תשובה נחתם לחיים, הלא די בעשיית מצוה אחת כדי להכריע את כף המאזניים לזכות, וכמתבאר בדברי הגמרא הנ"ל בקידושין. בקושיא מפורסמת זו עמד הגאון רבי יצחק בלאזר בספרו כוכבי אור (3).
בשיעור זה נציע כמה תירוצים שנאמרו בבית המדרש ביישוב תמיהה זו.
ב. בתירוצו, מעלה הגר"י בלאזר על נס את גודל חיוב התשובה בימים הנוראים, על פי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה שבעשי"ת התשובה "יפה ביותר ומתקבלת היא מיד", ולכן מחדש הגרי"ב שאם לא יעשה הבינוני תשובה, לא יועיל לו מה שיוסיף מצוה אחת להכריע כף הזכויות. כי לעומת זה, העוון הגדול של מניעת התשובה מכריע את הכף לחובה, כדבריו: "ומי יודע עד כמה תכבד משקלו נגד כמה וכמה מצוות באין מספר".
ומצאנו גם בדברי המאירי (4) והמשך חכמה (4) דברים נוקבים בגודל חיוב התשובה בעשרת ימי תשובה בכלל, וביום הכיפורים בפרט, וחומר עונש המתעכב מלעשות תשובה בזמנים המסוגלים הללו.
ובזה מבוארים דברי הרמב"ם ורבנו חננאל שבעשרת ימי תשובה אין מוצא ל"בינונים" זולת עשיית תשובה, ואין די בעשיית מצוה, שכן אי עשיית תשובה נחשבת לעוון גדול כל כך המכריע את הכף יותר מעשיית מצוות [אך באמת כבר תמהו על הגרי"ב מה מקור לדבריו, ובעמק ברכה (4) תמה שיתכן שלפעמים יעשה זכות גדולה, כהצלת נפשות רבות מישראל וכיו"ב, שודאי יכריע את כף הזכויות אף נגד העוון של מניעת התשובה, צ"ע].
ג. תירוץ אחר מבואר בספר עמק ברכה (4). עיקרו מבוסס על זמן שיקול העוונות והמצוות. מאחר ומועד הדין ושיקול העוונות הוא בראש השנה. לכן הכרעת כף הזכויות על ידי מצוות אפשרית רק עד זמן שיקול העוונות, דהיינו ראש השנה. ואילו לאחר מכן מועילה רק תשובה שיש בכוחה להשפיע על שיקול העוונות למפרע.
אך יש לתמוה על תירוץ זה, כי מדברי הרמב"ם בהלכה הסמוכה (2) לא משמע כן. שהרי כתב הרמב"ם [פ"ג ה"ד] בהתבססו על הגמרא בקידושין (1) שמאחר ועל כל אדם לראות עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב "מפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל השנה". ומשמע מדבריו, שבכח מצוה אחת שיעשה להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. ושפיר יש ענין בריבוי תורה ועשיית מצוות בעשרת ימי תשובה, ואין די בעשיית התשובה בלבד כדי להכריע את הכף להחתם בספרם של צדיקים.
וכן משמע ממנהג הגר"א המובא במשנה ברורה (5) שהקדים וקידש את הלבנה לפני יום הכיפורים כדי שמצוה זו יכריעהו לכף זכות. ובשו"ע (5) מוזכר המנהג להיזהר בפת עכו"ם בעשרת ימי תשובה, וטעמו משום הענין להרבות במצוות בימים אלו. ומכאן, שלא רק ע"י תשובה יכול הבינוני להכריע את דינו, אלא בכל מצוה, והדרא התמיהה בדברי הרמב"ם לדוכתא, מדוע הבינוניים צריכים דווקא לתשובה כדי להכריע דינם, כפי שהקשה בספר לתשובת השנה (5).
ד. ותירץ בספר לתשובת השנה (6) מהלך אחר ביישוב דברי הרמב"ם, שכוונתו לומר שיש להרבות במצוות ומעשים טובים בעשי"ת, משום שבכך יש ביטוי לחזרה אמיתית בתשובה. וכמתבאר בדברי הרמב"ם (6) שבעל תשובה "משנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". ולמדנו מדבריו שמעשה התשובה הוא שינוי מוחלט בדרכו של החוטא.
ומעתה מחוורים דברי הרמב"ם שנהגו כל ישראל בימים שבין ר"ה ליוה"כ להרבות במצוות ומעשים טובים צדקה ותפילה, דכל זה אין עניינו להוסיף זכויות בעלמא, אלא ביטוי לשינוי דרך, שחפצים מעתה להתייצב על דרך הטוב ולחיות "למענך אלקים חיים"… כי ריבוי המצוות והמעשים הטובים מוכיח בעליל על נטיית הנפש פנימה ומשלים את מעשה התשובה. שהרי גדר התשובה הנדרש כאן הוא השתנות "הגברא" החוטא שישנה את דרכו הרעה בכללות כדי להצדיק דינו להכריעו לחיים.
ה. מהלך אחר בביאור דברי הרמב"ם מתבאר על פי הגמרא בברכות (7) שצדיקים "יצר טוב שופטן", רשעים "יצר רע שופטן", ואילו בינונים "זה וזה שופטן". וביאר הגר"א: "צדיקים יצר טוב שופטן, רצה לומר מנהיגן, ורצה לומר שכל מחשבה ועצה הכל ממנו. וברשעים להיפך, ובינונים מזה ומזה".
וביאר הגר"ח פרידלנדר בספרו שפתי חיים (7) שמדברי הגר"א למדנו הגדרה חדשה מי הם ה"בינונים" – שהוא מושג לאדם שבכל מעשה ומעשה שלו מעורבים כוחות מנוגדים. הבינוני הוא אדם המונהג על ידי שני היצרים, ולא רק מעשיו הרעים מודרכים על ידי עצת היצר הרע, אלא אפילו במעשה מצוה משתתפים עמו היצר הטוב והיצר הרע בנתינת העצה לקיום המצוה.
והיינו דברי הרמב"ם שעל הבינוני לעשות תשובה בעשי"ת ואין די בעשיית המצוות, כי מאחר ובכל מעשה ממעשיו מעורבים שני יצרים, החובה המוטלת עליו היא להתעלות ממדרגתו ולשנות את כיוון חייו לאופן ששאיפותיו ורצונותיו כולם יהיו מודרכים אך ורק בעצת היצר הטוב. ולזה לא תועיל מצוה אחת, אלא רק עשיית תשובה. והם הם דברי הרמב"ם שכתב "אם עשה תשובה נחתם לחיים" (2). וזהו עומק דברי הרמב"ם (6) שבעל תשובה "משנה שמו כלומר אני אחר" – כי דבר זה אפשרי רק על ידי עשיית תשובה שבכך הופך את כל חייו שיהיו מודרכים על פי היצר הטוב.
ויסוד הדברים מבאר גם רבי יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק (8) – שהמושג 'רובו זכויות' ו'ריבוי עוונות', אינו מושג כמותי, אלא מידה בנפש האדם היוצרת בנפש בעליה את מצב של הכרעה לצד הטוב. ומבוארים דברי הרמב"ם שהזקיק את הבינוני לעשיית תשובה דווקא, כי מאחר וה'בינוניות' היא מידה בנפש, וה'בינוני' מתייחס הוא אל הרע ואל הטוב מבלי שתהיה לו בנפשו הזדהות עם אחד מהם, מידה הזו תעמוד בעינה ובתקפה, אפילו אם יתווספו לו כמה זכויות. ולכן רק התשובה היא שתכניס אותו למחיצת ה"רובו זכויות", וייחתם לאלתר לחיים.
ו. ביאורים נוספים בדברי הרמב"ם, מובאים בספר שיחות מוסר מהגר"ח שמואלביץ זצ"ל (9) עי' בדבריו.
* * *
סוף דבר, למדנו מכל התירוצים – שיש לנצל כראוי את עשרת ימי תשובה לחזרה אמיתית בתשובה שלמה, וכפי הפרטים שנתבארו לעיל: שינוי דרכינו לטובה וריבוי מעשים טובים, וויפה שעה אחת קודם.
