בירך ולא יכל לאכול
באמצע יום צום, ברגע של היסח הדעת, אדם ניגש למקרר, ומתוך הרגל מוציא פרי או משקה, מברך… ובטרם מגיש את האוכל לפיו, נזכר כי היום צום. על כפות המאזניים ניצבים זה לעומת זה: מצד אחד, איסור ברכה לבטלה, ומצד שני איסור אכילה בתענית. והשאלה היא כיצד לנהוג למעשה – לאכול מעט כדי שהברכה לא תהיה לבטלה, או לא לאכול, בגלל האיסור לאכול בתענית. לשם כך יש לברר:
[א] מהי חומרת איסור ברכה לבטלה ואיסור אכילה בתענית – מהתורה או מדרבנן, והאם איסור אחד חמור יותר מהשני.
[ב] במידה ואיסור אחד אינו חמור יותר מהשני האם עדיף לנהוג ב"שב ואל תעשה", ולא לאכול, בגלל האיסור לאכול בתענית. או ב"קום ועשה", ולאכול מעט, כדי שהברכה לא תהיה לבטלה.
ברכה שאינה צריכה – אסורה מהתורה או מדרבנן
א. במסכת ברכות (1) מובא: "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא".
ונחלקו רבותינו הראשונים האם דברי הגמרא כפשוטם, והמברך עובר על איסור תורה, או שאכן יש איסור מהתורה אולם האיסור הוא אך ורק כשמוציא שם שמים לשווא – ללא כל מטרה או צורך, אבל כשמזכיר שם ה' בדרך שבח, למרות שהברכה אינה צריכה, אינו עובר על איסור מהתורה אלא על איסור מדרבנן [והפסוק "אסמכתא" בעלמא].
הרמב"ם (1) והשו"ע (1) כתבו: "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשווא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן". ובמשנה ברורה (1) ס"ק כ) הביא את דברי האחרונים שנקטו שברכה שאינה צריכה אסורה מהתורה כדין הנשבע לשווא, שעובר על איסור דאורייתא "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".
אולם התוספות בראש השנה (1) כתבו: "ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא, ליכא, דההיא דרשה דרבנן". וכן נקט הרא"ש (1) "ואין כאן משום לא תשא את שם, לפי שמברכות ברכה שאינה צריכה דהך דרשא אסמכתא בעלמא". וכפי שכתב המשנה ברורה שם: "דעת כמה ראשונים דעיקר איסור ברכה שאינה צריכה מדרבנן, כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה, וקרא אסמכתא בעלמא".
איסור אכילה בתענית ציבור ובתענית יחיד
ב. ביום הכיפורים אכילה אסורה מהתורה, ובתעניות הציבור שנקבעו על ידי חכמים, האכילה אסורה מדרבנן.
ובתענית "יחיד" שאדם מקבל על עצמו לצום, נחלקו הראשונים האם אסור לאכול מהתורה מדין נדר, או מדרבנן.
במסכת תענית (1) אמר רב יהודה אמר רב: "לווה אדם תעניתו ופורע". כלומר, המקבל על עצמו לצום ביום מסוים רשאי "ללוות" את היום, דהיינו לא לצום בו, ו"לפרוע" את הצום ביום אחר. וכתב הרא"ש (2) "וראיתי רבותי שהיו מזקיקין להתיר נדר תעניתו בשלושה, דכיון שאמר הריני בתענית למחר הויא ליה כמו נדר".
אולם הר"ן (2) כתב: "וביאור הענין שאין קבלת תענית נדר גמור, דאי הכי פשיטא דלא מצי לווה, דהאומר קונם עלי בשר ביום פלוני, פשיטא דאינו רשאי לשנותו. ובתענית היינו טעמא דאמרינן לווה לפי שאין הוא נדר גמור אלא כקבלה לדבר מצוה".
והנה בסוגיית הגמרא במסכת עירובין (2) נתבארה מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה בזבחים, האם "שב ואל תעשה עדיף", או "קום ועשה עדיף". לדעת רבי יהושע "שב ואל תעשה עדיף", ולכן עדיף לעבור על איסור "בל תגרע" בנתינת "מתנה אחת" לקרבן שצריך "ארבע מתנות", ב"שב ואל תעשה" [כאשר נותן מתנה אחת ולא נותן ארבע מתנות], מאשר לעבור על איסור "בל תוסיף" ב"קום ועשה" בנתינת "ארבע מתנות" לקרבן שצריך "מתנה אחת". אולם רבי אליעזר סבר "קום ועשה עדיף", ולכן יתן "ארבע מתנות".
ומעתה יש לדון כאשר בירך על אוכל ונזכר ששרוי בתענית – האם ינהג ב"שב ואל תעשה" ולא יאכל, בגלל האיסור לאכול בתענית. או יאכל מעט ב"קום ועשה", כדי שהברכה לא תהיה לבטלה.
המהרש"ם בדעת תורה (3) פסק כי המברך על אוכל ונזכר ששרוי בתענית יחיד, צריך להמשיך בתעניתו ולא לאכול, היות ו"איסור ברכה שאינה צריכה, לשיטת רוב הפוסקים הוא רק מדרבנן, ואיך יתירו לו בקום ועשה איסור תורה [לאכול בתענית יחיד, שעובר על איסור נדר מהתורה] בשביל שינצל מאיסור דרבנן שכבר עשה בשוגג. ובהמשך דבריו כתב המהרש"ם כי גם בתענית ציבור שאיסור אכילה מדרבנן, לדעת רוב הפוסקים שאיסור ברכה לבטלה מדרבנן, צריך להמשיך בתעניתו ולא לאכול. ודבריו מובנים על פי המבואר לעיל בדברי הראשונים שפסקו "שב ואל תעשה עדיף", ולפיכך לא יאכל כדי לא לעבור "בקום ועשה" על איסור אכילה בתענית.
אולם בשערי תשובה (3) הביא את פסק ההלכה של רבי יונה נבון, מחבר השו"ת נחפה בכסף, רבו של החיד"א: "מי שהיה שרוי בתענית ושכח ולקח איזה מאכל, ובירך עליו ונזכר מהתענית, יאכל פחות מכזית מפני הברכה, והתענית עולה לו". כלומר, לדעת הנחפה בכסף, הפתרון הטוב ביותר לשאלה כיצד לנהוג כאשר מברכים [בטעות] על אוכל ביום תענית הוא – לאכול פחות מכזית. מצד אחד, הצום לא "נשבר" כי אכל פחות מכזית. מצד שני, הברכה לא היתה לבטלה, שהרי חיוב ברכה ראשונה הוא על טעימה כלשהי, כפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' רי סע' א) "האוכל פחות מכזית, בין מפת בין משאר אוכלים והשותה פחות מרביעית, בין מיין בין משאר משקים, מברך תחילה ברכה הראויה לאותו המין", וביאר המשנה ברורה (ס"ק ג) "ואפילו על כל שהוא, בין מדבר אוכל בין ממשקה, דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה", ולכן אוכל פחות מכזית.
אולם בהמשך דבריו הביא הברכי יוסף את דברי רבו של הנחפה בכסף, רבי ישראל מאיר מזרחי, מחבר שו"ת פרי הארץ (ח"ב או"ח סימן ז) "שאם היה אוכל ואמרו שעלה עמוד השחר, יפלוט". ומבואר בדבריו, שגם אם כבר בירך והכניס את האוכל לפיו, עליו לפלוט את האוכל בטרם יבלענו, כדי שלא לעבור על איסור אכילה בצום. ומשמע שלא חשש לברכה לבטלה, אך לא נתבאר מדוע.
איסור אכילה בתענית – אפילו בטעימה
ג. פסק ההלכה של הנחפה בכסף תמוה, ולכאורה נסתר מדברי השו"ע והרמ"א, כדלקמן.
מסקנת הגמרא במסכת ברכות (2) כי "השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה, רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא". ומבואר דברי התוספות כי ב"טעימה" ללא אכילה בשיעור של פחות מ"רביעית" אין צורך לברך, וכמו כן התענית אינה מתבטלת. וכן נפסק להלכה בשו"ע בהלכות תעניות (2) או"ח סי' תקסז סעי' א) "השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט. וביום הכיפורים ובתשעה באב אסור". כלומר, בתענית יחיד אסור לאכול פחות מרביעית או כזית, אבל טעימה ללא אכילה בשיעור פחות מרביעית או כזית, מותרת בתנאי שיפלוט את האוכל מפיו [כמבואר לעיל, היות ולא קיבל על עצמו אלא הנאת אכילה ולא טעימה].
ועל כך כתב הרמ"א: "ויש מחמירים בכל תענית ציבור, והכי נוהגים". והיינו שיש מחמירים לאסור אפילו טעימה ללא אכילה בכל תענית ציבור, והכי נוהגים". וביאר המג"א: "דבשלמא בתענית שקיבל מעצמו, יש לומר שלא קיבל עליו אלא הנאת אכילה, משא"כ בתענית ציבור". לאור האמור, דברי הנחפה בכסף להתיר אכילת פחות מכזית כדי שברכתו לא תהיה לבטלה, לכאורה נסתרים הן מדברי השו"ע והן מדברי הרמ"א, שאסרו לאכול בתענית אפילו פחות מכזית [גם השו"ע שהתיר טעימה בתענית יחיד התנה זו בתנאי "ובלבד שיפלוט"], וצ"ע.
וביאר הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (4) כי דברי הנחפה בכסף נאמרו בתענית יחיד בלבד, וכפי שניתן ללמוד מדברי השערי תשובה (3) שהביא את מש"כ הנחפה בכסף על דברי השו"ע (שם) "נדר להתענות יום זה ושכח ואכל משלים תעניתו", ובדין זה הורה הנחפה בכסף שאם בירך על אוכל רשאי לטעום, וזאת משום שניתן לומר שקבלת התענית היתה על דעת לאסור אכילת כזית, ולא על דעת לאסור טעימה פחות משיעור זה. ולכן אם בירך על האוכל ונזכר ששרוי בתענית, מעולם לא קיבל על עצמו שלא "לטעום" מהמאכל, ורשאי לטעום ממנו כדי שברכתו לא תהיה לבטלה. ואמנם לפי הסבר זה, בתענית ציבור שחיוב התענית ואיסור האכילה אינו תלוי בקבלתו כי זו תקנת חכמים, אינו רשאי לטעום כי גם "חצי שיעור" אסור, וכפי שהוסיף השערי תשובה לאחר שהביא את דברי הנחפה בכסף: "וצ"ע בארבע צומות שנראה דאסורים, יש לו לומר מיד שנזכר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
וכן נקט להלכה בשו"ת תשובות והנהגות (5) שההיתר לטעום מעט בתענית כדי שברכתו לא תהא לבטלה נאמר רק בתענית יחיד ולא בתענית ציבור. ומעתה אין קושיא על הנחפה בכסף מדברי המחבר והרמ"א שפסקו לאסור לאכול בתענית אפילו פחות מכזית, כי דבריהם נאמרו בתענית ציבור, אבל בתענית יחיד כאשר בירך על אוכל יהיה רשאי לטעום, כי הרי לא קיבל את התענית על דעת לאסור טעימה פחות משיעור זה.
וראה עוד בקושיית המהרש"ם (3) על הנחפה בכסף, מדוע אין לאסור את הטעימה בתענית מדין "חצי שיעור", ובתירוצו של המשנה הלכות (5) לקושייתו, ובדברי החזון עובדיה (4) כי בתענית יחיד שהאכילה אסורה מדין נדר, אין כלל איסור "חצי שיעור" כי "באיסור שבדה אותו בעצמו, אפילו אם היה דרך נדר, לא שייך איסור חצי שיעור".
לסיכום: הנחפה בכסף כתב שהמברך על אוכל ונזכר שהוא בתענית יאכל פחות מכזית מפני הברכה.
אולם בשערי תשובה כתב שבתענית ציבור לא יאכל אלא יאמר מיד לאחר הברכה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וימשיך בתעניתו, וכן פסקו המהרש"ם, התשובות והנהגות והמשנה הלכות, שההיתר לטעום מעט בתענית כדי שברכתו לא תהא לבטלה נאמר רק בתענית יחיד ולא בתענית ציבור.
אולם בחזון עובדיה פסקו שגם בתענית ציבור יטעם כדי שברכתו לא תהיה לבטלה, מחשש לדעת הרמב"ם והשו"ע שאיסור ברכה לבטלה מדאורייתא. וראה סיכום בקצרה בדברי הפסקי תשובות (5).
השאלה כיצד לנהוג כאשר מברך על אוכל ונוכח שאינו רשאי לאוכלו, מתעוררת גם בנדונים דלקמן, ומדברי הפוסקים בנדונים אלו נמצא ראיות להכרעה בנדון השרוי בתענית ובירך על אוכל, כדלהלן.
בירך המוציא ונזכר שלא עשה הבדלה
ד. הפוסקים נחלקו כיצד יש לנהוג כאשר בירך המוציא ונזכר שלא עשה הבדלה. מצד אחד, אם יבדיל ורק אחר כך יאכל, יעבור על איסור ברכה שאינה צריכה. מצד שני, אם יאכל בטרם יבדיל, יעבור על איסור אכילה קודם הבדלה. הרמ"א (3) פסק כי המברך המוציא וקודם שאכל נזכר שלא הבדיל "יאכל תחילה, דהרי אין מבדילים על הפת". וכתב המג"א (3) בשם הריצב"א "דיבדיל ואחר כך יברך שנית המוציא ויאכל, דהא אסור לאכול קודם שיבדיל".
ומדבריהם יש להביא ראיה לנדון מברך על אוכל ונזכר ששרוי בתענית: לדעת הרמ"א שעדיף שיאכל מעט כדי שלא יעבור על איסור ברכה שאינה צריכה, גם בתענית יאכל מעט כדי שלא יעבור על איסור ברכה שאינה צריכה.
אולם לדעת המג"א בשם הריצב"א גם בתענית, לא יטעם כדי שלא יעבור "בקום ועשה" על איסור אכילה בתענית.
בירך על גבינה ונזכר שלא עברו שש שעות מאז שאכל בשר
ה. השדי חמד (5) הביא את דברי הזכור לאברהם בנדון בירך על גבינה ונזכר שלא עברו ארבע שעות מאז אכל בשר, שיטעם מעט מהבשר, כדי שברכתו עליו לא תהיה לבטלה.
והסתפק השדי חמד, האם גם כשעברו פחות מארבע שעות רשאי לטעום מהבשר, או שההיתר לטעום מהבשר היה רק בגלל שיש דעה המתירה [הפרי חדש] לאכול בשר לאחר חלב לאחר המתנת ארבע שעות בלבד. ולמעשה, השדי חמד תלה את הדין בשאלה זו, בנדון בירך על אוכל ונזכר ששרוי בתענית.
ובשו"ת יביע אומר (6) יו"ד סימן ה) כתב שאפילו אם מיד לאחר אכילת בשר בירך על גבינה, עליו לטעום כדי שברכתו לא תהיה לבטלה. ובהמשך דבריו כתב, כי נדון זה תלוי במחלוקת הרמ"א והמג"א בנדון המברך המוציא ונזכר שלא הבדיל, ויש להכריע כדעת הרמ"א הנ"ל שצריך לאכול קודם ההבדלה כדי לא לעבור על איסור ברכת המוציא שלא לצורך, כי הוא הדין כשבירך על אכילת הגבינה בטרם חלפו שש שעות מאכילת הבשר, יאכל מעט, כדי שלא להיכשל בעוון ברכה שאינה צריכה על הגבינה שרצה לאכול, וכן להלכה נקט בתשובות והנהגות (6).
סיכום הדינים – ספר אהל יעקב (6) ובדי השלחן (6).
בירך על אוכל ונזכר שטרם התפלל שחרית • בירך על אכילת בשר ונזכר שנמצא בתשעת הימים
ו. בשו"ת יביע אומר (7) ח"י או"ח סימן ו) דן בשאלה האם "מי שטעה ובירך על מאכל קודם תפילת שחרית, מותר לו לטעום קצת, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה". ובתשובתו הביא את סוגיית הגמרא בברכות (י, ב) ודברי הראשונים (שם) שטעם האיסור לאכול לפני התפילה הוא משום איסור "גאוה", ולכן פסק: "יטעם משהו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, ניכר שאינו עושה דרך גאוה, ויש להתיר לו לטעום משהו שתחול עליו הברכה ולא תהיה ברכתו לבטלה".
וראה בשו"ת יביע אומר (6) יו"ד סימן ה) שהביא את דברי הפוסקים בנדון בירך על גבינה ונזכר שלא עברו שש שעות מאז שאכל בשר, ובנדון בירך על אכילת בשר ונזכר שנמצא בתשעת הימים, וכתב למעשה כי הנדונים הנ"ל תלויים במחלוקת הרמ"א והמג"א הנ"ל, ולאור ההכרעה כדעת הרמ"א סיכם (שם אות יג (7) את הדינים שנתבארו לעיל:
"זאת תורת העולה, שמותר לטעום קצת ממאכלי חלב בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ואגב אורחין עלה בידינו כי המברך על אוכל ביום תענית שיוכל לטעום קצת מפני הברכה, וכל שכן במי שבירך על בשר בשבוע שחל בו תשעה באב, שיש לו לטעום קצת, הואיל ואין איסורו אלא מתוך מנהג".
להשלמת היריעה ולסיכום הדינים ראה במאמרו של צבי רייזמן (8)-(9), ובמה שהביא את חידושו של נתיבות המשפט (חו"מ סי' רלד ביאורים ס"ק ג) ש"באיסור דרבנן בשוגג אינו צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי", ולפי הנתיבות יוצא שכאשר מברך בשוגג על אוכל שאינו רשאי לאוכלו, לכאורה אינו עובר כלל על איסור ברכה לבטלה.
