א. תנן במסכת שבת (1) קמה, ב; וראה גם בסוגיית הגמרא (1) לט, א) "כל שבא בחמין מערב שבת, שורין אותו בחמין [דהיינו בכלי ראשון, יעו' בדברי התוספות (לט, א ד"ה כל שבא) ובר"ן (2) דף י"ט בדפי הרי"ף] בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת, מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכן". ופירש רש"י [קמה, ב] "כל שבא בחמין, כלומר שנתבשל". ועוד פירש רש"י [לט, א] "ואין בו משום תיקון, שהרי נתקן כבר". ובסוגיית הגמרא (1) קמה, ב) אמרו: "כגון מאי [נקרא "שבא בחמין"], אמר רב ספרא, כגון תרנגולתא דרבי אבא". ודנו הראשונים והפוסקים, מהו דבר "שנתבשל" בערב שבת", שמותר לשרותו בחמין בשבת. ושני נושאים לדיון לפנינו:

[א] האם רק "מבושל כל צרכו", אין אחריו בישול, או גם כשנתבשל בחלקו.

[ב] האם רק דבר יבש שנתבשל ונצטנן, אין אחריו בישול, או גם דבר לח, או שיש הבדל בין דבר יבש לדבר לח.

בישול אחר שלא נתבשל כל צרכו

ב. בנדון הראשון, כתבו התוספות (1) לט, א ד"ה כל שבא) שרק אם נתבשל לגמרי מותר לשרותו בכלי ראשון. וכן מבואר בדברי הרמב"ם [הובא בבית יוסף (3)] שכתב: "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור". וכתב הבית יוסף (3) "ומשמע מדברי הרמב"ם דכשלא נתבשל כל צרכו, אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי שייך ביה בישול, וחיובי נמי מיחייב [ועי' במשנ"ב (סי' רנג ס"ק לח) שהביא ב' שיטות בשיעור זה: "יש אומרים שהוא חצי בישול, ויש אומרים שליש בישול. והשו"ע לקמן בסימן רנ"ד ס"ב סתם חצי בישול, ובמקום הדחק אפשר דיש להקל"]. והרב המגיד כתב שדעת הרשב"א וקצת מפרשים, כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בישול דבר תורה. ונראה דלפי דבריהם כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשרותו בחמין בשבת", יעו"ש.

להלכה: מרן השו"ע (3) סי' שיח סע' ד) הכריע כדעת הרמב"ם והתוספות: "אם לא נתבשל כל צרכו ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בשול, אפילו בעודו רותח". וכתב המשנה ברורה (3) ס"ק כו) "כמאכל בן דרוסאי, והוא הדין יותר, עד שיגמר בישולו שייך בו בישול מן התורה". ובביאור הלכה (שם ד"ה אפילו) הרחיב להביא מדברי רבותינו הראשונים שנחלקו בנדון בישול אחר בישול דבר שלא נתבשל כל צרכו,

וסיים: "אין לזוז למעשה מפסק השו"ע, ובפרט דהוא דאורייתא. ומכל מקום נראה דבדיעבד אם החזיר הישראל הקדירה במקום חם, דהיינו לתנור גרוף [דאי לאו הכי אסור משום חזרה לכו"ע וכנ"ל בסימן רנ"ג] אין לאסור התבשיל בדיעבד, וכמו שכתב הפמ"ג [ס"ק י] דכל שיש ספק פלוגתא אי הוי בישול אין לאסור בזה בדיעבד".

בישול אחר בישול בדבר יבש ובדבר לח שנצטנן

ג. בסוגיא במסכת שבת (1) מ, ב) מפורש האיסור לחמם מים ושאר משקים לדרגת חום של "יד סולדת בו", שאז יש בו בישול מהתורה, כדברי הגמרא: "א"ר יהודה א"ר שמואל, אחד השמן ואחד מים, יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר" [ושיעור "יד סולדת בו" הוא "כל שכריסו של תינוק נכווית", ובספר שמירת שבת כהלכתה (פ"א סע' א) הביא מדברי הגרש"ז אויערבך, כי עד חום 45 מעלות צלסיוס אינו נחשב כ"יד סולדת בו". ובמקום שדין "יד סולדת בו" הוא לקולא, כתב באגרות משה (6) דיני בישול אות ו) שאין להקל אלא בשיעור של כ- 160 מעלות פרנהייט, שהם 71 מעלות צלסיוס].

אמנם לא נתברר בסוגיא, מה דין מים [וכל דבר לח] שנתבשלו [בחום "יד סולדת בו"] ונצטננו לגמרי, האם כיון שנתבשלו שוב אין בהם בישול [וכדברי המשנה (1) "כל שבא בחמין מערב שבת, שורין אותו בחמין בשבת], או מכיון שנצטננו, חזרו למצבם הראשוני, ושוב יש בהם בישול [ושאני מים [וכל דבר לח] מדברי המשנה הנ"ל, שמדובר בדבר יבש, וכפי שיבואר להלן הסברא לחלק בין דבר יבש לדבר לח]. ונחלקו בדין זה רבותינו הראשונים והפוסקים:

• בישול אחר בישול בדבר יבש – הרא"ש (2) הביא את דברי רש"י, שיוצא מהם לכאורה שיש בישול אחר בישול, והקשה עליו מהמשנה הנ"ל, וכתב לחלק בין דבר יבש ["כגון תרנגולתא דרבי אבא", המוזכרת בסוגיא בדף קמ"ה] שאין בו בישול אחר בישול, לבין דבר לח שנצטנן, שיש בו בישול מהתורה אם חזר וחיממו לחום ש"יד סולדת בו". והסברא לחלק בין דבר יבש לדבר לח, מבוארת בדברי המשנה ברורה (3) ס"ק כט) "דבדבר לח כיון שאזיל חמימותו ונצטנן בטל ממנו שם בישולו הראשון". וביתר ביאור בדברי החזון איש (6) "דדבר יבש, כיון שנתבשל אין בו עוד בישול, אבל דבר לח דאינו מתרכך בבישולו, אלא חמימותו זהו תיקונו, כל שנצטנן חוזר לקדמותו, ויש בו בישול אחר בישול". כלומר, בדבר יבש, הבישול השני אינו מחדש שינוי בגוף הדבר שנתבשל, משא"כ בדבר לח [וראה תוספת הסבר בדברי רבי משה ידלר, בספרו מאור השבת (8) ס"ק טז) ובספר ארחות שבת (10), ובמש"כ מדברי החזון איש, שלכן במתכת שהתבשלה ונצטננה, אסור להתיכה שנית, היות ומשעה שחזרה למצב מוצק, בטל ממנה הבישול הראשון, והבישול השני מחדש בה שינוי].
• בישול אחר בישול בדבר לח שנצטנן – בדברי הרא"ש (2) הנ"ל מפורש איפוא, כי בדבר לח שנצטנן יש בישול אחר בישול מהתורה [וכן דעת הטור ורבנו יונה]. אולם בדברי הרמב"ם [הובא בבית יוסף (3)], הרשב"א (2) והר"ן (2) שלא חילקו בין דבר לח לדבר יבש, משמע כי גם בדבר לח שנצטנן לגמרי, אין בישול אחר בישול [והסבר שיטתם יתכן לומר על פי מה שכתב בדרשות הר"ן (2) "כי המים כשהוחמו וקיבלו צורת החום, גם כי יתקררו, יקבלו צורת החום שנית יותר בקלות, מפני שהחום הראשון חִלחל ודִקדק חלקיהם, ולכן יקבלהו שנית ביתר קלות, יעו"ש בדבריו].

מחלוקת מרן השו"ע והרמ"א להלכה

ד. מרן השו"ע (3) סי' שיח סע' ד) הכריע כדעת הרא"ש וסיעתו, שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, אך בדבר לח יש בישול אחר בישול [ובביאור הלכה (3) ד"ה אם נצטנן) הביא מדברי הפרי מגדים (6) "שאם התבשיל הלח הורק לכלי שני, אף אם היה עדיין יד סולדת בו, יש לומר דדינו כמו נצטנן, ויש בו עתה משום בישול"].

והרמ"א פסק (3) סי' שיח סע' טו; וכן בסי' רנג סע' ה (5) "ונהגו להקל [שאין בישול אחר בישול בדבר לח] אם לא נצטנן לגמרי" [ועוד כתב הרמ"א (3) שם סע' ד) "ויש אומרים, דווקא אם מצטמק ויפה לו" (רבנו ירוחם). כלומר, לדעת הרמ"א רק בלח שנצטנן והוא מצטמק ויפה לו אסור לבשלו בשנית, אבל מצטמק ורע לו, מותר גם אם נצטנן לגמרי. ברם יעו' במשנה ברורה (3) ס"ק כה) שהביא את דעת הב"ח והגר"א שחלקו על הרמ"א, ואסרו בישול אחר בישול גם בלח שנצטנן ומצטמק ורע לו].

• שיעור החום המבואר ברמ"א "אם לא נצטנן לגמרי" – באגרות משה (6) ס"ק א-ב) פסק כדברי שו"ע הרב, דהיינו "כל זמן שראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו". והחזון כתב (6) "שחמימותו ניכרת".
• ההבנה בהכרעת הרמ"א – בספר מאור השבת (6) הביא מדברי האחרונים שנחלקו בשאלה, האם הרמ"א הכריע שאין בישול בלח שנצטנן לגמרי [כדעת הרמב"ם והרשב"א], אלא שנהגו להחמיר כל זמן שלא נצטנן לגמרי [ולפי הבנה זו, התיר החזון איש אמירה לנכרי לחמם לח שנצטנן לגמרי, יעו' בארחות שבת (10) הערה מא]. או שפסק שיש איסור בישול מדאורייתא כשנצטנן לגמרי [כדעת הרא"ש], אלא שאם לא נצטנן לגמרי לא החמירו בזה [וראה להלן עוד נפק"מ בזה].
• הנוהג כדעת הרמ"א [לחמם תבשיל שלא נצטנן לגמרי], האם רשאי לחמם עבור הנוהג לחומרא כדעת השו"ע – מאור השבת (12).

הגדרת דבר יבש  [מאכל שרובו יבש ומיעוטו לח]

ה. בחזון עובדיה (7) ובמאור השבת (9) ס"ק לב) הביאו את הסתירה בדברי הבית יוסף, שמחד גיסא כתב בשם רבנו ירוחם "כל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן כשהחזירו על גבי הכירה, הוי מבשל גמור". ומאידך כתב: "כל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו, והוא צונן שהחזירו על גבי הכירה ומצמק, הוי מבשל גמור". והביאו את דברי המנחת כהן שעמד על סתירה זו, והכריע להלכה דכל שרובו רוטב נדון כדבר לח, וכל שמיעוטו רוטב ורובו יבש, נדון כדבר יבש. וכדבריו נקטו להלכה הפמ"ג וכף החיים. ובחזון עובדיה (7) ביאר את דבריהם, על פי שיטת רבנו ירוחם המובא ברמ"א (3) סי' שיח סע' ד), שבלח שמצטמק ורע לו אין בישול אחר בישול, ולכן כשיש מעט רוטב ורובו יבש, על פי רוב הוא מצטמק ורע לו, כי הלחלוחית המועטת מתאדה ומתיבשת, ולכן אין בו בישול אחר בישול.

ברם באגרות משה (6) אות ז) כתב שמן הראוי להחמיר מלחמם מאכל שיש מיעוט רוטב "ובשעת הדחק גדול יש להתיר" [וראה במש"כ בחזון עובדיה על דבריו]. ובספר מאור השבת תלה את הנדון בזה, בספק הנ"ל בהבנה בהכרעת הרמ"א, והביא את דברי הגר"ע עטיה, שלדעת מרן המחבר ראוי להחמיר בזה. וכן הובא בספר ארחות שבת (10) סע' כב) בשם "גדולי הוראה" שאם יש כמות רוטב שנצטנן העומדת בפני עצמה בתוך כלי, יש לאסור את חימומו.

• מאכל סמיך, האם נחשב דבר יבש או לח [קטשופ] – ראה באגרות משה (6) אות ה) ובארחות שבת (10) סע' כא).
• חימום דבר צונן מוצק מבושל שסופו להיות נימוח – ראה בדברי המשנה ברורה (5) ס"ק ק) שכתב להקל ולהתיר את חימומו, ובסיכום דברי הפוסקים בנדון זה בספר ארחות שבת (10)- (11) סע' כג, ובהערות שם).

ו. נידונים מעשיים

• שיירי מרק שנשאר במצקת ונצטנן ורוצה להחזיר המצקת לכלי הראשון – ארחות שבת (11) סע' כד).
• החזרת מכסה שנצברו עליו אֵדים שהפכו לטיפות מים, למקומו על הכלי הראשון – ארחות שבת (11) סע' כה).
• שתה כוס תה, ורוצה למלא הכוס פעם נוספת ברותחין, האם צריך לרוקן שיירי המשקה הראשון – נשמת השבת (11)

סיכום השיטות ודברי הפוסקים להלכה – ארחות שבת (10)-(11) ובספר שירת הים (13).