בישול בשבת

חלק א – בישול בכלי ראשון • עירוי מכלי ראשון

 

 

א. בישול בכלי ראשון – מקור הדין

שנינו במשנה במסכת שבת (1א): "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין", ומבואר מדברי תנא קמא במשנה כי אסור להניח דבר שאינו מבושל בכלי ראשון מאחר וכלי ראשון מבשל גם כשאינו על האש [בסוגית הגמרא דנו בדעתו של רבי יהודה (שם), ברם אף לפי מסקנת הסוגיא, כתבו התוספות (שם ד"ה לכל), כי רבי יהודה התיר לשים רק תבלין בכלי ראשון, אך שאר הדברים אסור וכדברי תנא קמא].

אולם לא נתברר בדברי התנאים האם איסור בישול בכלי ראשון הוא מהתורה, או שמא גזירת חכמים.

ולכאורה נראה כי זו מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. כאשר בבבלי שנינו (2א) "אין נותנין ביצה בצד המיחם [מיחם, הכלי שיחמו בו המים, ותישאר חמה אחר שיורידוהו מהאש] בשביל שתתגלגל", ובסוגית הגמרא על אתר (2ב) "אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת".

מאידך גיסא מובא בתלמוד הירושלמי (2ג) "מה בין כלי ראשון לכלי שני… עשו הרחק לכלי ראשון ולא הרחק לכלי שני", וכן בהמשך הסוגיה נאמר "אי זהו חלוט ברור, כל שהאור הולך תחתיו". ומבואר כי בישול אסור מהתורה רק כאשר הקדירה נמצאת על האש, ברם אם הורידו אותה מהאש האיסור הוא רק מדרבנן, וכן כתב הרמב"ן (3א) "למדנו לדברי הכל שאין בישול גמור אלא באור מהלך תחתיו".

אולם בביאור הגר"א (3ב) חלק על דברי הרמב"ן בהבנת דברי הירושלמי, ויישב את לשון הירושלמי עם דברי הבבלי הסובר כי כלי ראשון מבשל מהתורה גם לאחר שהועבר מעל האש.  וכן פסק להלכה מרן השולחן ערוך (3ג) "כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו".

 

ב. כלי ראשון – עד מתי מבשל

לאור האמור לעיל שכלי ראשון מבשל אף כאשר הורד מהאש, נחלקו רבותינו הראשונים עד מתי נחשב הכלי ראשון כמבשל.

לדעת הראבי"ה (4א) כלי ראשון מבשל רק עם ירידתו מהאש, כדבריו: "אלא בנותן המים לתוכו מיד עם סילוקו מהאש". מנגד, לדעת התוספות (4ב) "נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור".

ואילו לדעת המהרש"ל המובא בש"ך (4ג) הסובר כי כלי ראשון מבשל כל זמן שהוא חם אף כשאין היד סולדת בו, והוכיח דבריו מדברי הירושלמי לעיל. אולם הש"ך חלק עליו וכתב "אבל כשהיד שולטת בו מוכח התם בירושלמי להדיא דשרי לכולי עלמא, וכן הסכמת הפוסקים.

המשנה ברורה בסעיף קטן סד (3ג), פסק להקל כדעת הש"ך שאין איסור מבשל בכלי ראשון שהורד מן האש ואין יד סולדת בו.

לסיכום הדברים ראה בתרשים בספר השבת (4ד).

 

ג. דין עירוי מכלי ראשון

עירוי מכלי ראשון פירושו, שפיכת נוזל מכלי ראשון ישירות על גבי מאכל.

בתוספות (1א; ד"ה אבל) מבוארת מחלוקת ר"י ורשב"ם, האם עירוי דינו ככלי ראשון ומבשל, שיש בו איסור בישול, או שדינו ככלי שני שאינו מבשל, והביאו ראיות לשיטתם.

דעת ר"י, כי מסוגית הגמרא בזבחים (5א) המביאה מקור לכך שכלי קודש שעירו לתוכו רותח נחשב כאילו בישלו בו, מוכח כי עירוי שווה בכוחו לבישול, ואם כן כשם שכלי ראשון מבשל כך גם עירוי מכלי ראשון מבשל.

ברם בסוגיית הגמרא בפסחים (5ב) נחלקו רב ושמואל בדין "חם לתוך צונן וצונן לתוך חם". לדעת רב "עילאה גבר", אולם שמואל סבר "תתאה גבר". ולדעת שמואל, עירוי מכלי ראשון אינו מבשל, מאחר והתחתון שהוא צונן גובר על רתיחתו של העליון, וכן הוכיח הרשב"ם כנגד שיטת ר"י [יצויין כי למרות הכלל שהלכה כדברי רב באיסורים, בנדון דנן הלכה כשמואל, כפי שהסביר רש"י על אתר עיי"ש].

וראה בסוף דברי תוספות ד"ה אבל (1א), שהביא שיטה אמצעית וכתב "ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה". כלומר, מבשל רק את קליפתו החיצונית של הדבר שעליו הערו".

בביאור סברת מחלוקתם התוספות כתב הרב יוסף צבי רימון (5ג), כי לאור דברי תוספות ד"ה ושמע (4ב), שביאר את ההבדל העקרוני בין כלי ראשון לכלי שני [ויבואר לקמן בחלק ב – בשיעור בענין כלי שני] – שבכלי ראשון הדפנות חמות לעומת כלי שני שדפנותיו קרות. ולפיכך כאשר דנים אודות עירוי מכלי ראשון, מצד אחד אין לו את הדפנות החמות של הכלי הראשון, ומצד שני אין לו את הדפנות הקרות של כלי שני. ובמצב ביניים כזה נחלקו רבותינו בעלי התוספות מה הוא הטעם העיקרי, ולאור זאת פסקו האם עירוי ככלי ראשון או  שני.

להלכה הכריע מרן המחבר (5ד) כי "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון".

וביאור המשנה ברורה על אתר "וקיימא לן שעירוי מבשל כדי קליפה ואפילו בדיעבד אסור אם ערב להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח", וכהכרעת התוספות לעיל (1א).

 

ד. עירוי מכלי ראשון -דינים שונים

• עירוי שנפסק הקילוח – בספר אורחות שבת (6א) הביא מדברי הפוסקים שחילקו בין עירוי שלא נפסק הקילוח, דהיינו בשעה שהעירוי פוגע במאכל שבכלי השני הוא עדיין מחובר לכלי הראשון [המקרה המצוי] – דינו ככלי ראשון, לבין עירוי שנפסק הקילוח כלומר שבשעה שהעירוי פוגע במאכל הנמצא בכלי השני הוא כבר אינו מחובר לכלי הראשון [מקרה שאינו מצוי] – דינו ככלי שני.
• עירוי על מאכל הנמצא בתוך כלי – בספר שמירת שבת כהלכתה (6ב) כתב, כי לאור ההכרעה שעירוי מכלי ראשון מבשל רק כדי קליפה, כאשר שם מאכל בתוך כלי ומערה על הכלי [מצוי בחימום חלב הנמצא בתוך בקבוק], אין בזה איסור, מאחר והקליפה שמתבשלת במקרה זה היא הכלי עצמו ולא המאכל.
• עירוי לכוס שיש בה טיפות מים לא מבושלות – הפוסקים דנו האם כשמוזגים מים רותחים לתוך כוס, חובה לנגב את שיירי טיפות שבה.

בספר שביתת השבת (6ג) כתב: "לא ראינו לרבנן קשישאי דעבדי הכי".

מנגד, בשו"ת אגרות משה (6ד) כתב "ולכן יש לאסור לערות מכלי ראשון לכלי שהדיחוהו במים קרים שלא נתבשלו ונשארו בו טיפין שמתבשלים הטיפות, וצריך לנגבו". וראה בהרחבה את דברי הרב עובדיה יוסף (7).

• סיכום דיני עירוי מכלי ראשון – ספר שמירת שבת כהלכתה (8).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חלק ב

בישול בכלי שני ובכלי שלישי

 

א. בישול בכלי שני – מקור הדין

במשנה במסכת שבת (11א) הובא: "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי". וביאר הרע"ב, כי הסיבה שמותר ליתן תבלין לתוך קערה היא "דכלי שני אינו מבשל".

דין זה הובא גם בסוגית הגמרא (11ב) בשם רב יצחק בר אבדימי, שתיאר כי רצה לשים שמן סיכה עבור רבי בתוך מים חמים, אולם רבי אמר לו להעביר את המים החמים לתוך כלי שני ורק אז לתת בתוכם את השמן. מכך הבין רבי יצחק שכלי שני אינו מבשל בניגוד לכלי ראשון שכן מבשל.

טעם החילוק בין כלי ראשון לכלי שני נתבאר בדברי התוספות שם ד"ה שמע (11ב) "לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דפנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה. אבל כלי שני, שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר".

רבותינו האחרונים דנו בהבנת דברי התוספות, כדלקמן:

[א] לדעת האור שמח (2א) כלי ראשון מבשל מאחר והוא תולדת האש אולם כלי שני הוא "תולדה דתולדה", ולכן אין בו איסור בישול.

[ב] בספר ארחות שבת הביא מדברי הגר"ש אויערבך (12ב) שביאר כי כלי שני מקליש את כח הרתיחה המבשלת.

הרב יוסף צבי רימון (12ג) רצה לבאר את דברי התוספות מבחינה מציאותית, דהיינו שכלי ראשון דפנותיו חמות ולכן חומו נשאר לאורך זמן, בניגוד לכלי שני שחומו יתפוגג במהרה מאחר ודפנותיו קרות. אולם הקשה על הבנה זאת, וביאר כי דברי תוספות בדבר השוני בין דפנות כלי ראשון לכלי שני הם הבחנות הלכתית בין הכלים ולאו דווקא הבדל במציאות, עיי"ש בדבריו.

 

ב. קלי הבישול

שנינו במשנה במסכת שבת (13א) "וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן", וראה בסוגית הגמרא (13ב), ובדברי רש"י שכתב: "מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו וחייב". ומבואר שיש מאכלים המתבשלים בקלות המוגדרים 'קלי הבישול', ואסור מהתורה אפילו לערות עליהם מכלי שני, וכל שכן שאסור ליתנם בכלי שני, מפני שבכך הם מתבשלים.

מקור נוסף לכך ש'קלי הבישול' מתבשלים גם בכלי שני מבואר בסוגית הגמרא (13ג) בנדון בישול מלח, וכפי ששנה רבי חייא [לפי הלישנא הראשונה שם] "מלח אינה כתבלין דבכלי שני נמי בשלה".

לאור המבואר בגמרא, החמיר בספר היראים (13ד) "שלא להכניס שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי לא".

 

ג. כלי שני ודיני 'קלי הבישול' – פסק הלכה

בשולחן ערוך (14א) נפסק שכלי שני אינו מבשל, בניגוד לכלי ראשון.

בנדון קלי הבישול הביא השולחן ערוך (14ב) את דברי היראים כי יש לאסור לתת פת אפילו בכלי שני מחשש שמא היא מקלי הבישול [ועיין עוד בעניין זה בשיעור "בישול אחר אפיה וצליה"], ברם בהמשך דבריו הביא "יש מתירים".

והרמ"א כתב שנוהגים כמו ה"יש מי שאומר" המובא בשולחן ערוך להחמיר שפת היא מקלי הבישול, ואסור להניחה אף בכלי שני. ובמשנה ברורה ביאר כי דין זה נובע מכך שאנו לא בקיאים מה קל בישול ומה לא, כדברי היראים.

למעשה, דעת החזון איש (15א) להחמיר רק בפת מאחר והוא אפוי ונוח להתבשל אבל לא בשאר דברים.

הבן איש חי (15ב) והמשנה ברורה החמירו שלא לתת שום דבר בתוך כלי שני "דלא בקיאינן איזה מקרי רכיך".

לעומתם, הגר"ע יוסף (15ג) בספרו חזון עובדיה נקט להתיר, והביא בהערה את שיטות הראשונים המתירים לשרות בכלי שני, עיין בדבריו בהרחבה.

 

ד. חשש 'מיחזי כמבשל' בכלי שני

סיבה נוספת להחמיר בכלי שני עולה מדברי התוספות (16א) הדן האם מותר לשרות מאכלים בכלי שני לשיטות שמחשיבות עירוי מכלי ראשון ככלי ראשון [כמבואר בחלק א – בנדון כלי ראשון ועירוי מכלי ראשון]. ובתירוצם הראשון כתבו תוספות שאמנם כלי שני אינו מבשל, ולכן לכאורה היה מותר לתת בו מאכלים לא מבושלים, ברם מכל מקום יש איסור דרבנן לתת בכלי שני, משום 'מיחזי כמבשל'.

דין זה לא הובא להלכה בשולחן ערוך וברמ"א, אך המגן אברהם הביאו, וכן העתיקו להלכה המשנה ברורה (61ב), אשר כתב בסוף דבריו כי לא בכל הדברים יש "מיחזי כמבשל" וכגון בתבלין.

אולם בחזון עובדיה (15ג) היקל כתירוץ השני בתוספות (16א), ולכן לדינא לא חיישינן למיחזי כמבשל בכלי שני.

 

ה. כלי שני שה'יד נכוית בו'

החיי אדם (16ד) כתב: "ואם הוא רותח עד שהיד נכוית בו נראה לי דלכולי עלמא מבשל", ובמשנה ברורה (14ב; ס"ק מח) העתיק את דבריו להלכה.

ברם החזון איש (16ה) דייק מכך שהפוסקים לא הביאו איסור זה של 'יד נכוית בו' שאינם סוברים זאת, אך מסיק שקשה להקל למעשה באיסור דאורייתא, וכתב: "ולפי זה נפל בבירא היתר כלי שני דקשה לשער בין יד סולדת ליד נכוית".

אולם בחזון עובדיה (16ו) לא נקט להלכה כלל את דברי החיי אדם וכתב "כוס קפה חם מאד, שהוא כלי שני, מותר לתת לתוכו בשבת חלב קר, שכלי שני אפילו הוא חם מאוד אינו מבשל".

סיכום הדברים – שמירת שבת כהלכתה (17).

 

ו. בישול בכלי שלישי

לעיל הובאו דברי ספר היראים (13ד) שלא להכניס בשבת שום דבר גם לכלי שלישי שהיד סולדת בו, מאחר שאנו לא בקיאים שמא הוא מ'קלי הבישול'. ודנו הפוסקים האם צריך לחשוש לחומרא זו.

בספר שביתת השבת (18א) כתב בשם החתם סופר להחמיר אף בכלי שלישי. אולם במשנה ברורה ס"ק מז (14ב) כתב בשם הפרי מגדים להקל. וכן באגרות משה (18ד) ובשמירת שבת כהלכתה (18ג) כתבו שאין כל איסור בישול בכלי שלישי, ומותר להכין בו תה.

לעומתם, החזון איש (18ב) הקשה על האחרונים המחלקים בין כלי שני לשלישי "דלא מצינו מקור לחלק". וראה בסוף דבריו שכתב "במה שנהגו, נהגו".

 

ז. מצקת

התוספות במסכת עבודה זרה (לג, ב) הסתפקו האם קערה הנמצאת בתוך קדירה נחשבת ככלי ראשון או שני. ודייק הפרי חדש (19א) כי כל הספק של בעלי התוספות הוא רק כאשר המצקת בתוך הכלי ראשון, אך כשהוציאוה, פשוט להם לתוספות כי דינה ככלי שני. אך כתב בסוף דבריו לעיין בט"ז (19ב), ואכן הט"ז שם כתב שמצקת דינה ככלי ראשון. ונימק זאת מסברת החילוק בין כלי ראשון לכלי שני וכפי שכתבו התוספות לעיל (11ב).

בדברי המשנה ברורה בנדון מצקת לכאורה ישנה סתירה, כאשר בס"ק מה (19ג) כתב: "ישאב בכף מן הקדירה כדי שתהיה הקערה כלי שלישי. מאידך בס"ק פז (19ד) כתב: "אבל אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון יש אומרים דדינו ככלי ראשון". ועיין ביישוב הסתירה בספר שמירת שבת כהלכתה (19ה).

 

ח. הכנת כוס תה בשבת

המשנה ברורה (20א) סיכם בהרחבה את דברי הפוסקים בבירור הדרך הראויה להכנת כוס תה בשבת. ובספר ארחות שבת (20ב) הביא מחלוקת הפוסקים האם מותר להכין כוס תה משקית עלי תה שהונחה בכלי שלישי.

סיכום – ספר מאור השבת (21א) וספר טעמא דקרא (21ב).