פרשת עקב

בכל דרכך דעהו

א. ובו תדבק – בתלמידי חכמים

בכמה מקומות בתורה נצטווינו על הדבקות בהקב"ה:

• בפרשת עקב (1א) "אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".
• בפרשת עקב (1ב) "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ".
• בפרשת ראה (1ג) "אַחֲרֵי ה' אֱלֹקיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

חז"ל פירשו במסכת כתובות (1ד) את כוונת הציווי להידבק בהשי"ת – "להידבק" בתלמידי חכמים: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה. אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". וכן נקט הרמב"ם להלכה בספר המצוות (1ה) ובהלכות דעות (2א) "מצות עשה להידבק בחכמים ותלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הידבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור, שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם". וכן מתבאר בדברי ספר החינוך (2ב). וראה גם בדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (2ד), וכן בפירושו על הפסוק "וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (2ג) שהביא את דברי חז"ל הנ"ל.

הדברים כפשוטם מפעימים ומעוררים להתבוננות, כיצד ניתן להבין כי "דבקות" בהקב"ה פירושה עניינים אלו.

ב. הדבקות בה' – יזכור ה' ואהבתו תמיד ולא תיפרד מחשבתו ממנו

הרמב"ן הוסיף בביאור החיוב "להידבק" בהקב"ה במקום אחר (3א) "ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי (מאמר ג, א)". מבואר בדבריו כי הציווי להידבק בהקב"ה, הינו דרגה גבוהה ומופלאה, אשר משמעותה למסור את כל לבו ומעשיו להשי"ת באופן שיזכור תמיד את הקב"ה "לא תפרד מחשבתך ממנו – בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", עד לדרגה העליונה "שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'".

הר"ן בדרשותיו (3ב) הביא את דברי הרמב"ן, והוסיף לבאר לפי זה את המנהג להשתטח על קברי צדיקים: "בהימצא לנביאים והחסידים בדורות יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם. וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויים להימצא השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלקי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז"ל, שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם. כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר להימצא שם גופות, אשר חל עליהם כבר השפע האלקי".

אולם ביאורו של הרמב"ן לצווי "ובו תדבק", תמוה, כפי שהקשה המשך חכמה (3ג)  "והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה, וזו אין מדרך המצוה על רמי מעלה לבד". כלומר, מצוות התורה מיועדת לכלל ולא ליחידים. ואם כן, לא יתכן שהתורה תצווה על "דבקות" במושגים הגבוהים עליהן דיבר הרמב"ן, שהם נחלת "רמי מעלה" בלבד, ודברי הרמב"ן צריכים איפוא ביאור.

ענין נוסף הטעון ביאור הוא, ההלכה הראשונה שבה פתח הרמ"א את חיבורו על השלחן ערוך (4א) "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד". ומבואר בדבריו, כי האדם מצווה לעשות את כל מעשיו במחשבה כאילו הקב"ה רואהו.

כמובן זו דרגה רוחנית נעלית מאד, אשר לא בנקל משיגים אותה. ובעקבות זאת, מתעוררת השאלה, היאך פסק הרמ"א להלכה בפתיחת השו"ע בתחילת העבודה, את המעלות העליונות של עובדי ה'.

ג. "אותו תעבוד" – שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת אדוניו תמיד

בביאור הדברים נראה על פי מה שכתב הרמב"ן  (4ב) בביאור ציווי נוסף –  לעבוד את השי"ת, אשר נזכר בסמיכות לציווי להדבק בו יתברך – "אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, ב). וכן: "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דברים יג, ה).

וזה לשון הרמב"ן: "ויהיה פירוש "ואותו תעבוד" לדעתם, שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה'. כענין שאמרו (בראשית רבה ט, ו), והנה טוב מאד, זו שינה, וכי שינה טובה היא, מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה. ויתכוון בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו, ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי וגו', וזה פירוש נכון".  הרמב"ן חזר על הדברים בקצרה בפרשת כי תצא (4ג) "ונאמר עוד וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן, שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו".

הרמב"ן הביא בסוף דבריו את הפוסק "אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי". בביאור כוונתו כתב רבי ירוחם ליבוביץ, המשגיח דמיר (4ד) "הנה מבואר כאן יסוד חדש, לא כמו שלומדים תמיד, שכשחיים צריכים להלל בעד החיים. לא כן, אלא שכל החיים הוא כל עיקרו בשביל ההודאה וההלל – אהללה ה' בחיי, שבשביל זה הוא החיים". וכפי שהוסיף בספר מקרא ביכורים (4ה) "לדברי הרמב"ן נראה פירושו, בכל רגע מחיי, כל עסק מעסקי, אף בעסקי הגוף, אכילה שתיה ושינה בקיומם לשמה, אני מהלל לה'".

נמצא כלל הדברים המתבארים מכל דברי הרמב"ן המובאים לעיל, כי הציווי "ואותו תעבודו ובו תדבק", פירושו לזכור באופן תמידי את הקב"ה בכל דבר ודבר שעושים: "לא תפרד מחשבתך ממנו – בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", עד לפסגת השלמות, האופן שבו "יהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'". והדברים משלימים את פירושו של הרמב"ן על פי דברי חז"ל, שפירוש הציווי "ואותו תעבוד" הוא להיות "בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד", שאפילו צרכי הגוף, אכילה ושתיה ושינה יהיו לשם עבודת הא-ל.

וכללם הרמב"ן בקוצר אמריו באגרתו המפורסמת: "בְּכָל דְּבָרֶיךָ, וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת תַּחְשֹׁב בְּלִבְּךָ כְּאִלֹוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקב"ה וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְבוֹדוֹ מָלֵא כָל הָעוֹלָם".

ד. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך"

ואמנם הציווי לעבוד את הקב"ה, דהיינו "לדעת ה' בכל דרכינו", נתפרש על ידי החכם מכל אדם (5ב) "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". ונתבארו הדברים במשנתו של הרמב"ם (5ד) "ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב. אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

בציווי זה, מחוייבים כל איש ואשה בישראל מיום הכנסם לעול תורה ומצוות, וכפי שנפסק להלכה בשו"ע (5ה) בסימן שכותרתו היא "שכל כוונותיו יהיו לשם שמים" – וכמפורט בדברי מרן, הלכה למעשה.

על פי זה ביארנו בספרנו עקבי דרך (6א) את דברי חז"ל, שבפרשת בריאת העולם, מכל הבריאה כולה, דווקא על השינה אמר הקב"ה שהיא טובה מאד. כי מאחר ותכלית הבריאה היא האדם העובד את בוראו, הרי שבריאת השינה היא דבר "טוב מאד", משום שעל ידי השינה ניכרת דבקותו של האדם העובד את בוראו גם בדברים הגשמיים הנראים כצרכי הגוף. ואפילו שינה, אשר מצטיירת כמעשה גשמי מובהק, עשויה להיות דבר רוחני, אם נעשתה בכוונה תחילה לצורך עבודת הבורא.

וכמובן לא יפלא, ואדרבה היא הנותנת, שדבקות בהקב"ה באה לידי ביטוי דווקא בדברים גשמיים, כדברי חז"ל "המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו, זהו שאמר ובו תדבק". כי "דבקות" בהקב"ה פירושה שלמות עשיית כל העניינים הגשמיים לשם שמים. וגם מסחר [פרקמטיא] ונישואין אשר מגמתם ותכליתם עבודת ה' וקרבתו, הם ביטוי לדבקות בהשי"ת.

ואף בשעת סכנה לא נפסק החיוב להישאר בדבקות בבורא יתברך, כדברי הרמב"ן (6ג) בביאור טעם החיוב לכסות את הצואה במחנה המלחמה, ש"הדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו את כוונת הלב" הדבק באלוקיו.

ה. בן סורר ומורה – הפקיע עצמו מהדבקות בה'

לעיל (3ג) הובאה תמיהת המשך חכמה על פירוש הרמב"ן, שמצוות התורה מיועדות לכלל ולא ליחידים, ולכן לכאורה לא יתכן שהתורה תצווה על "דבקות" ל"רמי מעלה" בלבד.

ונראה כי בדברי הרמב"ן (6ה) על מה נתבע ה"בן סורר ומורה", נמצא מפתח ביאור העניין: "בן סורר ומורה, והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטווינו (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו. ונאמר עוד (דברים יג, ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (דברים ו, יג) שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'" [הרמב"ן הזכיר בדבריו כי בן סורר "עובר על מה שנצטווינו קְדשִׁים תִּהְיוּ" – ציווי  זה נתבאר בהרחבה בדברי הרמב"ן בפרשת קדושים (7א) עיין בהם].

וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, כי הציווי "ואותו תעבוד ובו תדבקון" נאמר לכל אחד ואחד, ואפילו לנער צעיר בגילו של הבן סורר, הנתבע על שהפקיע עצמו מקיום מצוה זו. ואף שצדקו דברי המשך חכמה שהרמב"ן ביאר את החיוב "ובו תדבק" על הדבקות המיוחדת ליחידים רמי מעלה "ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה", וכמובן שזו הדרגה העילאית של הדבקות בהשי"ת השייכת למתי מעט – אך יחד עם זאת ודאי שכל יחיד ויחיד מצווה בחיוב להידבק בהשי"ת בכל מיני הדבקות, אשר נתבארו לעיל בדברי הרמב"ן – לדעת ה' בכל דרכינו במחשבה תמידית כאילו האדם עומד לפני ה', וכפי שנפסק בטור ושו"ע.

דברים בסגנון דומה ביאר רבי חיים פרידלנדר, בספרו שפתי חיים (8ב), שבן סורר ומורה נתבע "על שאין לו את השאיפה והכיוון למדרגות אלו. אם הוא זולל וסובא בשר ויין, סימן שאינו יודע כלל בזמן שעומד בתחילת דרכו את המטרה והכיוון שאליו הוא צריך לשאוף. שאיפתו מצטמצמת לחומריותו של עולם הזה בלבד, ועל כן נידון על שם סופו. אם זוהי שאיפתו בתחילת דרכו הרי שאל המטרה והכיוון הנכון אליה ודאי שלא יגיע".

ו. מצוות "קדושים תהיו" ו"ובו תדבק" – כללות כל התורה כולה

ממוצא הדברים ביאר האדמו"ר הנתיבות שלום מסלונים (9) מדוע נכפלו בתורה מצוות "ובו תדבק" ו"קדושים תהיו", ולשם מה צריך ציווי מיוחד "ולדבקה בו", שהרי לכאורה מצוה זו כבר נכללת במצות אהבת ה' ויראת ה'.

ז. בתחילת השולחן ערוך נקבע היעד אליו צריך לשאוף להגיע בעבודת בה'

מעתה יובן מדוע קבע הרמ"א בתחילת השלחן ערוך, את דברי הרמב"ם בענין החיוב המוטל על האדם לעשות את כל מעשיו במחשבה כאילו הקב"ה רואהו, ואף שזו דרגה רוחנית נעלית מאד, שהיא נחלת מתי מעט ממש אשר לא בנקל משיגים אותה. כפי שביאר בשפתי חיים (10), שכבר בפתח השלחן הערוך לכל מעשי האדם ותהלוכותיו בכל דבר וענין, הוצבה לה הלכה למעשה, האמירה הנוקבת: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים" – כתמרור ומצפן למבקשים לצעוד במסילה העולה בית ה'.

וראה בדבריו בביאור מטרת קיום המצוות – הרגשת נוכחות ה', ובדרכי קנין מעלת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", בפרט בשעות שאנו עסוקים ברוחניות.