בל יראה ובל ימצא בהפרשי שעות
א. האחרונים דנו האם איסור בל יראה ובל ימצא, נקבע לפי ה"גברא" – המקום שבו נמצא הבעלים של החמץ, או ה"חפצא" – מקום החמץ. נפקא מינא לדינא, כאשר יש הפרשי שעות בין המקום שבו נמצא הבעלים למקום שבו נמצא חמצו, דהיינו שבמקום אחד כבר הגיע זמן "תחילת השעה שישית" שהחמץ נאסר בהנאה, ובמקום אחד עדיין לא הגיע השעה שהחמץ נאסר בהנאה [ראה בשו"ע סי' תמג (19 פרטי הדיני בזה] – הן לענין איסור בל יראה ובל ימצא, והן לענין איסור חמץ שעבר עליו הפסח [כי אם אינו יכול כבר למכור את החמץ, פירושו של דבר שיש עליו דין חמץ שעבר עליו הפסח] שנאסר בהנאה, כגון:
- חמץ בישראל והבעלים בארצות הברית שתחילת זמן איסור חמץ לאחר חלות זמן האיסור בישראל, ונמצא שבמקום הבעלים [ארצות הברית] עדיין אין איסור חמץ, אך במקום החמץ [ישראל] כבר נאסר החמץ – האם עובר בבל יראה ובל ימצא, והאם לאחר הפסח נאסר החמץ בהנאה, וכיצד יסדר למעשה את מכירת החמץ.
- חמץ בארצות הברית והבעלים בישראל, כאשר לתושב א"י יש חמץ בחו"ל, או בן חו"ל שנסע לישראל לפסח, וכשחל זמן האיסור במקום שנמצא הבעלים [ישראל] החמץ עדיין מותר במקום הימצאותו [ארצות הברית] – כיצד מסדרים למעשה את מכירת החמץ, ומה הדין כאשר הבעלים בישראל ובני ביתו נשארו בארה"ב.
- בן חו"ל הנמצא בישראל, שנתן הרשאה למכירת החמץ בארה"ב לאחר זמן איסורו בישראל כשעדיין זמן היתר בחו"ל – מה דינו של החמץ לאחר שעבר הפסח.
ב. כאמור לעיל, שורש השאלות הנ"ל נעוץ בחקירה, האם באיסור "בל יראה ובל ימצא" נקבע לפי ה"גברא", שלא יהיה לאדם בפסח חמץ בבעלותו. או שיסוד האיסור הוא ב"חפצא" – שלא ימצא חמץ בפסח בבעלותו.
בשו"ת עונג יום טוב (2) דן בשאלה ב"מי שנמצא במקום שעדיין קודם התחלת שש שעות [לדוגמא, בארה"ב], שמותר למכור חמצו לנכרי, והחמץ מונח במקום אשר לפי ערך שעות היום הוא אחר שש שעות [לדוגמא, בישראל], ומכר חמצו במקום שהוא [דהיינו בארה"ב], מפני ששם היה עדיין תוך שעה חמישית שמותר בהנאה, האם חמצו מותר בהנאה, או לא, אי בתר דידיה אזלינן או בתר חמצו".
העונג יום טוב, הוכיח מהגמרא בפסחים (2) שמקום החמץ ["חפצא"] הוא קובע, ונבאר את דבריו.
בגמרא הסתפקו האם כאשר משלם תשלומים על תרומה שאכל בשוגג, משלם לפי "מידה" או לפי "דמים". והביאו ראיה שלפי מידה משלם, מהמשנה (1) "האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש". דאי אמרת לפי דמים משלם, וכי חמץ בפסח "בר דמים הוא" [ודחתה הגמרא, אין, הא מני רבי יוסי הגלילי היא, דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה. וזהו תירוץ דחוק, שמעמידים המשנה דלא כהלכתא – שהחמץ נאסר בהנאה].
מכאן הוכיח העונג יו"ט, שאם הקובע באיסור בל יראה הוא ה"גברא" – המקום שבו נמצא הבעלים, ולא מקום החמץ, מדוע לא העמידה הגמרא את המשנה "האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש", באופן שה"גברא" נמצא במקום ששם עדיין לא חג פסח [או שיצא כבר הפסח] וחמצו נמצא במקום שבו חג הפסח. ובאופן זה המזיק שאכל את התרומה עבר על איסור כרת של אוכל חמץ בפסח, אבל הוא חייב בתשלומי אכילת תרומה בשוגג גם אם "לפי דמים" משלם, היות ותרומה זו לא אסורה לבעליה [אם אכן מקום הבעלים קובע, ובמקומו עדיין לא חג הפסח] ואשר על כן צריך האוכל לשלם טבין ותקלין, ככל אוכל תרומה בשוגג.
וממה שלא תרצה הגמרא כן, מוכח איפוא, כי לענין חמץ בפסח בתר מקום החמץ אזלינן ולא בתר מקום הגברא. ולכן לא שייך לתרץ כן, שכן החמץ אשר נמצא במקום שבו פסח אסור לבעליו ככל איסורי הנאה.
ג. בשו"ת משנה הלכות (7) הביא בתחילת דבריו את הכתוב בכפות תמרים (יומא פ"ח) "דכל איסור התלוי בזמן מקרי רק איסור גברא ולא איסור חפצא", ולפי זה נראה כי "גם חמץ בפסח כיון דהאיסור תלוי בזמן, לא הוי רק איסור גברא". אך בהמשך דבריו הוכיח שהאיסור על החפצא – המקום שבו החמץ נמצא, מדברי הרמב"ם (7) שכתב: "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה, שנאמר (שמות יג, ג) לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". ותמהו מפרשי הרמב"ם "למה צריך קרא ד"לא יאכל", והלא קיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה". וביאר המשנה הלכות: "וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל כהכפות תמרים דחצי שיעור אינו אסור אלא באיסור חפצא, אבל באיסור גברא חצי שיעור מותר מהתורה, ושלא נטעה דחמץ נמי הוה איסור גברא כיון שהוא תלוי בזמן, כתב הרמב"ם דאילו כתיב לא תאכל חמץ והיה הקרא מדבר עם הגברא, אבל השתא דכתיב לֹא יֵאָכֵל קאי אחפצא שהוא דבר הנאכל ולא הגברא האוכל. אם כן גילתה התורה להדיא דחמץ הוי איסור חפצא". ומכאן מסקנתו: "כל שבא זמן איסור חמץ היינו משש שעות ולמעלה, נאסר החמץ מיד באיסור חפצא, ואפילו הבעלים עדיין הם במקום היתר".
ד. מאידך רבי צבי פסח פרנק [רבה של ירושלים], הביא בספרו מקראי קודש (3) מדברי החסד לאברהם (ח"א או"ח סימן לה) שכתב "דאזלינן בתר מקום בעל החמץ, דאיסורא אקרקפתא דגברא מנחא, והתורה אמרה "לא יראה לך חמץ" בזמן איסורו, וכל שבמקומו לא הגיע זמן איסורו לא עבר בבל יראה, יהיה החמץ באיזה מקום שיהיה".
והגרצ"פ הסכים עמו: "דמסתבר מאד לומר דלאו דבל יראה אקרקפתא דגברא חל, ותליא בבעל החמץ, אם הוא במקום שעדיין מותר שם חמץ יכול למכור, דמה בכך שבמקום שהחמץ נמצא כבר נאסר החמץ, ואין הכי נמי דלאנשים שבמקום החמץ נאסר, אבל לאיש זה שעדיין מותר באכילת חמץ, יכול למכור חמצו אף שזה מונח במקום האיסור, וכן להיפך, מי שהוא במקום האסור, אסור לו למכור חמצו המונח במקום היתר, דבתר גברא אזלינן".
וכן נקט להלכה רבי בצלאל ז'ולטי [רבה של ירושלים] בספרו משנת יעבץ (5) "באיסור חמץ שהכתוב קבע זמן לאיסורו, והיינו שיסוד האיסור הוא לא בגוף החמץ, אלא האיסור הוא על הגברא האוכל והנהנה מהחמץ. אם כן מסתבר לומר דבאיסור חמץ לא אזלינן בתר מקום החמץ, כיון שאין שום איסור בגוף החמץ, אלא אזלינן בתר מקום בעל החמץ שהוא אסור בחמץ, ואם הוא במקום שהוא לפני זמן האיסור [כגון בארה"ב], מותר לו למכור וליהנות מחמצו, אע"פ שנמצא במקום שהוא כבר לאחר זמן איסורו [בישראל], וחלה המכירה, ומותר החמץ לאחר הפסח" [וראה במה שכתב על ראיית העונג יום טוב מהסוגיא בפסחים "זה פשוט שאין דוחק גדול מזה, לאוקמי סתם משנה באוקימתא רחוקה כזאת". וראה גם בדברי האור לציון (5) במה שדחה את ראיית העונג יום טוב].
אמנם בהמשך דבריו כתב הרצ"פ פרנק: "ואפשר דאין מחלוקת בין העונג יו"ט והחסד לאברהם, כי העונג יו"ט מיירי לענין איסור הנאה שהוא איסור חפצא, ולכן מצדד בזה דאזלינן בתר החמץ, משא"כ דברי החסד לאברהם הם לענין בל יראה שהוא איסור גברא, בזה גם הוא מודה לעונג יו"ט דבתר גברא אזלינן". וכן מבואר באגרות משה (3) צד) שכתב: "העיקר לדינא לענין האיסור "בל יראה" ועשה ד"תשביתו" שהוא רק על הגברא, דאם הוא במדינה שעדיין לא הגיע זמן האיסור, לא שייך עליו שום איסורים וחיובים. אבל לענין איסור הנאה יש להחמיר גם על מקום החמץ. והטעם הוא, דכמו דמשמע דגם חמץ של קטן ואף של חרש ושוטה נאסרו בהנאה, אף שהם לא עברו על איסורים, אף אחר הפסח. שהאיסור הוא משום קנס דלא שייך לקנוס להם, דבהכרח הוא משום לא פלוג. שאם כן גם בהגברא שלא חל עליו עדיין חיוב, משום שהיה במדינה שזמן הפסח מתחיל באיחור איזה שעות [כגון השוהה בארה"ב שחמצו בישראל], נמי הוא בכלל זה. וכיון שהחמץ נמצא במקום שכבר הגיע זמן האיסור נאסר".
ה. מכל מקום, בנדון הפוך – בן ארה"ב השוהה בישראל וחמצו בארה"ב, וכאשר מסתיים החג בישראל, עדיין לא הסתיים בארה"ב. לכאורה היה צריך להיות הדין על פי דרכו של האגרות משה ש"לענין איסור הנאה יש להחמיר גם על מקום החמץ", ויהיה אסור לבעליו של החמץ הנמצא בארה"ב לזכות בו בהיותו בישראל, עד שיסתיים אחרון של פסח בארה"ב.
למרות זאת, כתב האגרות משה (3) שם סימן צה) "לגבי בן אמריקה שחמצו שם והוא בארץ ישראל, הנה מעיקר הדין הכל הולך אחר החמץ ואסור לזכות בו עד עבור יום טוב אחרון של פסח באמריקה שהוא כמו שבע שעות אחר ארץ ישראל. אבל מכל מקום בדיעבד אם זכה בו לאחר אחרון של פסח בארץ ישראל, מותר בהנאה. וכן מסתבר, אם הרב יקנה בחזרה כשכבר עבר יום השביעי בניו יורק שהוא רק מדרבנן מדין יום טוב שני, ואף אם יקנה הרב תיכף כשעבר יום השביעי בארץ ישראל, שבניו יורק עדיין היא יום השביעי דפסח מדאורייתא ויהיה אסור, יש לדון להקל מכיון שנמצא עתה בארץ ישראל שנגמר גם לבן חו"ל יום השביעי בשקיעה דארץ ישראל, שמעיקר הדין אזלינן בתריה, רק שראוי להחמיר לילך גם אחר החמץ, ואין להחמיר אחר הפסח שחמץ שעבר עליו הפסח הוא מדרבנן".
וכן הכריע לדינא הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (4) "לפום מה דסבר מר שאם בעל החמץ הוא במקום שעדיין שם לפני חצות [כגון בארה"ב], וחמצו הוא במקום שכבר הגיע חצות [ישראל], אין בעל החמץ מתחייב בתשביתו. נראה דאע"ג שלגבי החמץ עצמו סובר מר דאזלינן רק בתר מקומו של החמץ, מכל מקום מותר שפיר לבעל החמץ ליהנות מאותו החמץ במקומו, כיון שעדיין לא מוזהר כלל על השבתתו, דלענין איסור החמץ לאחר הפסח דלא אסור כי אם מדרבנן, מהני ודאי בטולו או מכירתו לשיטתיה דמר דלא רמיא כלל בההיא שעתא חובת תשביתו אקרקפתא דגברא".
וראה עוד בדברי האור לציון (5) ובמנחת יצחק (5) במה שדנו בנדון דידן.
ומסקנת הגר"ע יוסף בחזון עובדיה (7) היא, שלאחר הפסח אין להחמיר ולאסור את החמץ על פי מקום הימצאותו של החמץ, ואם ה"גברא" נמצא במקום שכבר הסתיים החג, והחמץ במקום שעדיין פסח, אין לאסור את החמץ "מכיון דהא דקיימא לן חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה הוא רק מדרבנן, משום קנסא שעבר על בל יראה, בכהאי גוונא שלא יצא הדבר מכלל ספק, הוי ספק דרבנן ולקולא, והחמץ מותר לאחר הפסח. וטוב שיבטל אותו ברוב חמץ שנמכר כדת". ומבואר בדבריו שלאחר הפסח יש להתיר את החמץ מכח דין ספיקא דרבנן לקולא".
חמצו של ישראלי השוהה בארה"ב בשביעי של פסח
ו. ממוצא הדברים נבוא לדון במעשה שהיה במוצרי חמץ שנרכשו במוצאי חג הפסח ממאפיה בבני ברק בשעה שאחד מבעלי המאפיה שהה בארצות הברית, ונשאלה השאלה האם יש לחשוש שהקונים בישראל רכשו חמץ שעבר עליו הפסח מהמאפיה. יצויין כי בשאלה הנ"ל יש חלק נוסף המצריך בירור: האם יש לחשוש מאכילת חמץ השייך לבעלי המאפיה השוהה בארה"ב עד לסיומו של אחרון של פסח בארצות הברית.
והנה לכאורה גם נדון זה תלוי בשאלה האם "בל יראה" הוא איסור גברא או איסור "חפצא". אם האיסור על ה"גברא", המוזהר על איסור חמץ בשביעי של פסח במקומו בארה"ב, איו ספק שחמצו שבישראל אכן אסור, שהרי אצל ה"גברא" עדיין פסח, וחמצו אסור בהנאה. אך אם איסור "בל יראה" הוא איסור חפצא, ותלוי במקום הימצאותו של החמץ, כאשר החמץ נמצא במקום שכבר יצא חג הפסח, אין החמץ אסור בהנאה, ולפיכך אין לאסור את ההנאה מהחמץ הנמצא בישראל במוצאי פסח.
ואם כן לפי הכרעת הגר"מ פיינשטיין (3) והגר"ע יוסף (7), אין לאסור את החמץ הנמכר במאפיה שבעליה נמצא בחו"ל בשביעי של פסח. כי השאלה האם "בל יראה" הוא איסור גברא או איסור "חפצא" נותרה ספק, והיות וחמץ שעבר עליו הפסח הוא איסור דרבנן, יש להתיר את החמץ מדין ספיקא דרבנן לקולא.
ולמעשה רבי משה שטרנבוך [ראב"ד בד"צ העדה החרדית] כתב בשו"ת בתשובות והנהגות (8) על פי כל הנ"ל: "ואף שלכתחילה לא סמכתי על סברא זו, וכתבתי דמי שנמצא בפסח בארץ ישראל וחמצו באמריקה, עליו למכור החמץ קודם שיגיע זמן האיסור כאן בארץ ישראל [כי לכתחילה יש להחמיר ולחשוש לאיסור "בל יראה" במקום שבו החמץ נמצא], אבל לענין בדיעבד וכבנדון דידן שפיר יש לסמוך על סברא זו. ולפי זה לא עבר בנדון דידן הבעלים בבל יראה, ולא נאסר חמצו כדין חמץ שעבר עליו הפסח, ובפרט שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מדרבנן, וכל איסורו הוא רק משום קנס בלבד, שפיר יש לסמוך על סברא זו ולא לאסור החמץ" [וראה בדבריו שם, שבמאפיה של שותפים, יש סניף נוסף להיתר].
וכן הורה למעשה רבי אשר וייס [אב"ד דרכי תורה בירושלים] בתשובה שנדפסה בספר משפט המכירה (9) לאחר שדן בדברי האחרונים שהוזכרו לעיל: ""כיון דהוי הפסד מרובה ממש ושעת הדחק גדול מאוד כי רבים קנו חמץ זה במוצאי פסח ואכלו ממנו לשובע, וכבר ידוע דבהפסד מרובה ושעת הדחק סמכינן אדעת יחיד להקל, וכמבואר ביו"ד סימן רמ"ב בכלל הוראה של הש"ך, נראה להקל בנדון דידן".
וראה עוד במה שכתב בספר רץ כצבי (10)-(11) לדון האם לדעת הסוברים שאיסור "בל יראה" הוא על ה"גברא", ולכן החמץ השייך לבעל המאפיה שנמצא בארה"ב נאסר בהנאה למרות הימצאותו בישראל – יש מקום לחשוש מאכילת החמץ עד לסיומו של אחרון של פסח בארצות הברית. ובמה שהרחיב את היריעה בבירור דינו של חמצו של ישראל ביום טוב שני.
סיכום הדינים הלכה למעשה – בדינים שנתבארו ליל, ובירור סדרי קניית החמץ מנכרי לאחר הפסח לבני חו"ל הנמצאים בישראל, ולמי שנוהג בזמן צאת הכוכבים כדעת רבנו תם – ספר משפט המכירה (12) ופסקי תשובות (13).
