במסכת ברכות מובא: "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִסַּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת להִתְנאוֹת [פרש"י: ליהנות] בָּהֶם בְּנֵי אָדָם".

מימרא זו נקבעה להלכה בסימן בשו"ע או"ח אשר בו סעיף אחד בלבד (2) – סימן רכ"ו.

מעניין לראות כיצד מתוך מימרא אחת בגמרא, ללא שקלא וטריא כל שהיא, ומסעיף אחד בשו"ע, התפתחו דיונים הלכתיים רבים בנדון ברכת האילנות, גדרה ופרטי דיניה, כפי שיבואר להלן.

א. ראשית כל יש לברר בדברי הגמרא "האי מאן דנפיק ביומי ניסן", האם נקטה הגמרא "יומי דניסן" בדווקא, לומר שזמן ברכת האילנות הוא רק בחודש ניסן. או שהגמרא נקטה את זמן לבלוב עצי הפרי המצוי בארץ ישראל, ובאמת רשאי לברך גם לפני או אחרי חודש ניסן. ואמנם בדברי הריטב"א במסכת ראש השנה (1) מפורש כי "יומא דניסן לאו דווקא, אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלבי", אך הפוסקים דנו בזה כדלקמן.

עוד יש לדייק מלשון הגמרא "וחזי אילני", שיש לברך רק בראיית שני אילנות. וצ"ע האם כך הוא לדינא, או שיכול לברך גם כשרואה אילן אחד [ואמנם ראוי להדר אחרי זה לכתחילה, כמו שכתב בכף החיים (4). ועי' בציץ אליעזר (6), ובתשובות והנהגות (9) דייק כן מלשון המהרי"ל (1) שגרס "אילנא" בלשון יחיד. ומ"מ ודאי אין זה לעיכובא].

הרמב"ם כתב בדין ברכת האילנות (1) "היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות מברך וכו'", וצ"ע האם כוונתו לחייב ברכה רק בראיית אילנות בשדות ובגנות מחוץ לעיר [והיינו "היוצא" ולא "הרואה" בסתם]. ובשו"ת הלכות קטנות (3) רבי יעקב חאגיז, אביו של מהר"ם חאגיז) דייק מלשון הרמב"ם שצריך לברך במקום ריבוי אילנות.

ב. גדר הראיה שעליה מברך ברכת האילנות

בהגהות מיימונית (1) כתב, שברכת האילנות נאמרת רק בראיה הראשונה של ליבלוב הפרחים בעצים, וכן שמברך  גם אם ראה את האילנות לאחר שכבר גדלו הפירות. הבית יוסף (1) הביא את דבריו [וכן דעת המרדכי], שמברך בראיה הראשונה של ליבלוב הפרחים בעצים. אולם על הדין השני, שמברך גם אם ראה את האילנות לאחר שכבר גדלו הפירות, כתב הבית יוסף שמדברי הטור "ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד", נראה שחולק על ההגהות מיימוניות והמרדכי.

ואילו לדעת המהרי"ל (1), קודם שגדלו הפירות, רשאי לברך אפילו אם לא בירך בשעת הראיה הראשונה "וטעמא משום דאותה שמחה קיימת" [דבריו הובאו במחצית השקל (2) וכן פסק המשנה ברורה (2) ס"ק ה) ועי"ש בשער הציון ס"ק ג], וצ"ב ביסוד מחלוקת הראשונים בגדר הראיה שעליה מברך את ברכת האילנות [והב"ח (1) פירש שהטור והמרדכי לא נחלקו, והטור כתב שאינו מברך, כאשר כבר ראה את הפירות קודם גידולם ואיחר מלברך עד אחר שגדלו. ואילו המרדכי מיירי כשלא ראה הפירות כלל עד לאחר גידולם, ולכן צריך לברך. ברם בפרישה (1) דחה הסבר זה, יעו"ש].

ג. גדר ברכת האילנות – ברכת השבח או ברכת הנהנין ושמחה

בביאור מחלוקת הראשונים הנ"ל, כתב בספר משמיע שלום (10)-(11) רבי שלום סטפנסקי, ביאורים בפרק כיצד מברכין, ב"ב תש"ע), שנחלקו בגדר ברכת האילנות, האם זו ברכת השבח שמשבח הקב"ה על חידוש פריחת האילנות מזמן לזמן, או ברכת הנהנין על העונג והשמחה בראיית האילנות. וכתב, כי מלשון הריטב"א בברכות (1) משמע שהוא ברכת השבח, אך בדברי המהרי"ל (2) מפורש שהברכה היא על השמחה, וכגדר ברכת הנהנין.

ועל פי זה יש לומר, שלדעת הטור הברכה היא ברכת הנהנין והשמחה, ולכן אם איחר מלברך עד שנפלו הפרחים, מכיון שאין כבר הנאה מראיית האילנות, לא יברך. אבל לדעת המרדכי והגהות מיימוניות, כיון שזו ברכת השבח, רשאי לברך גם לאחר שנפלו הפרחים וגדלו הפירות, שהרי לא שיבח להקב"ה על חידושם. והמרדכי לשיטתו בזה, במה שכתב שמברכים רק על הראיה הראשונה, כי בגדרי השבח מברך רק על הראיה הראשונה. משא"כ ברכת הנהנין, מברך כשנהנה, וממילא רשאי לברך גם בראיה השניה.

ולפי זה רצה לבאר שם את לשון הרמב"ם (1) שברכת האילנות היא דווקא "כשיוצא" לשדות ולגנות, כי הברכה בגדר ברכת הנהנין והשמחה, ולכן רק באופן שמכוון ליהנות, רשאי לברך, ולא כשרואה את האילנות בדרך אגב [ועי"ש בדבריו במה שכתב כי למעשה יש לומר שהן לדעת הרמב"ם והן לדעת השו"ע, ביסוד ברכת האילנות עומדים ב' הגדרים הנ"ל, ברכת הנהנין וברכת השבח, יעו' במה שהוכיח כן].

ד. זמן הברכה

המשנה ברורה (2) ס"ק א) פסק כדברי הריטב"א בראש השנה (1) שלשון הגמרא "ביומי דניסן", לאו בדווקא, ו"בימי ניסן, אורחא דמלתא נקט, שאז דרך ארצות החמים ללבלב האילנות, והוא הדין בחודש אחר, כל שרואה הלבלוב פעם ראשון מברך". שלא כדברי שו"ת הלכות קטנות (3) שכתב "ומאמרו יוצא בימי ניסן משמע דעל פרחי השקדים שממהרים הרבה קודם ניסן, אין לברך". ובכף החיים (4) כתב שיש לדייק כן גם מלשון הטור והשו"ע "היוצא בימי ניסן", דהיינו בדווקא [ובהערות גן הלק"ט, ציין לדברי האחרונים שביארו ג' טעמים מדוע אין לברך קודם ניסן].

והוסיף הכף החיים והביא מדברי החיד"א, כי על פי הקבלה יש להקפיד לברך דווקא בניסן, ולכן פסק להלכה שאין לברך ברכת האילנות אלא בניסן, מדין ספק ברכות להקל. ובשדי חמד (4) הביא דבריהם, וכן את דברי הריטב"א הנ"ל, שמברך לא רק בניסן, וסיים: "והנה אמת דכך שורת הדין מחייבת לברך [לא רק בניסן] זולת הנמשכים אחר משמעות המקובלים". ועי' בשו"ת יחוה דעת (8) שסיכם את הדעות בזה, ונקט לדינא כי "לכתחילה אין לברך בחודש אדר אלא ימתין לחודש ניסן, אבל אם לא נזדמן לו לברך ברכת האילנות עד שיצא ניסן, רשאי לברך בחודש אייר, ולא יאבד ברכה יקרה זו מידו" [ועי' בדבריו שכתב שאין נדון דידן שייך לכלל ד"ספק ברכות להקל"].

• זמן ברכת האילנות בחצי הכדור הדרומי [אוסטרליה, דרום אפריקה, דרום אמריקה] – הגרצ"פ פרנק [רבה של ירושלים] דייק בשו"ת הר צבי (5) מלשון הריטב"א שכתב "כל מקום ומקום לפי מה שהוא דמלבלב", ולא כתב "דכל אימת דחזי מברך", שגם לדבריו אינו מברך כל זמן שהוא רואה "אלא בכל מקום ומקום בעינן שיהא זמן הקבוע ללבלב שם". ונקט למעשה "דגם למ"ד דיומי ניסן דוקא, מ"מ במדינות הרחוקות שטבע לבלובי דאילני נקבע בהם בחדשים אחרים, גם זמן הברכה נגרר בתר ירחא דידהו". והיינו כי הברכה לא נקבעת לפי זמן החודש, אלא זמן הלבלוב [ואם בירך בחודש ניסן ולאחר מכן נסע למדינות שהלבלוב בחודש תשרי, כתב בציץ אליעזר (6) אות ג) שלא יברך פעם נוספת].
• חיוב נשים בברכת האילנות – על פי הנ"ל חידש ההר צבי (5) שברכת האילנות אינה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, היות והטורי אבן כתב ש"הזמן גרמא" לא נקרא אלא שהפטור הוא מצד הזמן בעצמו, אבל כשיש "דבר אחר הגורם" לעשיה בזמן מסויים, אין זה מצות עשה שהזמן גרמא. ולכן גם בברכת האילנות, מכיון שהחיוב לברך אינו בזמן מסויים, אלא כאשר האילנות מלבלבים [כל מקום ומקום לפי זמנו].

וראה סיכום הדינים – פסקי תשובות (12) אות ב).

ה. על אלו אילנות מברך

• ברכה על אילנות סרק – בשו"ת הלכות קטנות (3) כתב שאין לברך אלא על אילני מאכל. וכדבריו פסק המשנה ברורה (2) ס"ק א). ובהערות גן הלק"ט (3) הביא מדברי החיד"א שיש המברכים גם על עצי בשמים [שאינם למאכל], ובשו"ת שבט הלוי סמך על שיטות אלו, להורות במי שבירך בטעות על אילן סרק, שלא יחזור ויברך על אילן מאכל [וראה באשל אברהם מבוטשאטש (2) שהליץ בעד הנוהגים שלא לברך ברכת האילנות, כי תמיד רואים פרחים באילני סרק לפני אילני הפירות, ולכן אח"כ כשרואים באילני הפירות, יש ספק שמא כבר אינם מחוייבים בברכה, ומספק אין לברך].
• אילנות של ערלה – רעק"א הסתפק בגליון השו"ע (2) האם רשאי לברך על אילן של ערלה, שהרי אם אינו נהנה מהם, היאך יאמר בברכה "ליהנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". אולם הגאון מטשעבין הוכיח בשו"ת דובב מישרים (5) שמחוייב לברך, כי ברכתו על עצם בריאת האילנות, ואינו צריך ליהנות מהם בפועל, יעו' בהוכחתו ובמה שדן בדבריו בספר שלמי ניסן (7) רבי ניסן קפלן, ירושלים). ועי"ש בנדון ברכת האילנות על עץ זקן שכבר אינו מניב פירות ועל אילן שיש בו תולעים. ובנדון האם מותר להיכנס לחצר חברו ללא רשות כדי לברך את ברכת האילנות. ולכאורה שורש הספק האם מברכים ברכת האילנות על עצים שאינו נהנה מהם הוא, מה גדר ברכת האילנות היא ברכת השבח או ברכת הנהנין.

ו. ברכת האילנות בשבת – בכף החיים (4) כתב שאין לברך: [א] מחשש שמא יטלטל האילנות או יקח בידו הפרחים להריח בהם או שמא יתלוש. [ב] על פי דברי המקובלים שבברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש בזה איסור בורר בשבת. [ג] בתשובות והנהגות (9) הוסיף דיש לאסור מטעם נוסף, על פי האמור בדברי הרמב"ם שיוצא לגנות ולשדות לברך הברכה, ויש לחשוש שיוציא סידור לברך. אולם למעשה נקטו בשו"ת יחוה דעת (8)-(9) ובתשובות והנהגות (9) שמותר לברך בשבת, יעו' בדבריהם ובסיכום הדינים למעשה בפסקי תשובות (12)-(13).

• • •
• הנוסח הראוי לברכת האילנות – ראה במאמרו של ר' יעקב לוינגר (13) אודות השיבוש המצוי בסידורים מהנוסח הראוי.