א. במזמור ק"ז בתהלים (1) מתאר דוד המלך ע"ה את הודאתם של "גאולי ה' אשר גאלם מיד צר", ומדבריו למדו בגמרא בברכות (1) ש"ארבעה צריכים להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. מאי מברך: אמר רב יהודה, ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". ויש לדקדק היטב בלשון הכתובים את ההגדרות של החייבים בהודאה, כפי שיבואר להלן [לדוגמא, לשון הפסוק: "תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ", וכן באמור על הודאת יורדי הים: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג, יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" – אשר מהם דנו הפוסקים לענין המציאות של הולכי הדרכים ועוברי הימים שנשתנתה בזמנינו].

והנה התוספות במקום (ד"ה ארבעה) עמדו על השינוי בסדר החייבים להודות מכפי נכתב בספר תהלים, וביארו שבפסוק "נקט סדר המסוכנים יותר תחילה [בסדר זה: הולכי מדברות, חבוש שיצא מבית האסורים, חולה שנתרפא, יורדי הים], וגמרא נקט המצויים תחילה" [יורדי הים, הולכי מדברות, חולה שנתרפא, חבוש שיצא מבית האסורים]. אולם בהגהות וציונים הביאו את תשובת רב האי גאון, המובאת גם בספר הערוך (2), שכתב הפוך מדעת התוספות, ולדעתו בפסוק נכתבו קודם הדברים המצויים יותר, ואילו בסוגיא הקדימו את הקרובים יותר לסכנה, ו"יורדי הים טפי קרובים לסכנה, דבחד ריגעא אובדין", עי"ש כל דבריו.

ב. כאמור, בלשון הגמרא נאמר ש"הולכי מדבריות" חייבים בהודאה. ברם כשנעיין בדברי הרמב"ם (2) הוא שינה מלשון הגמרא "הולכי מדבריות" וכתב "הולכי דרכים". וביאר רבנו מנוח (2) שסמך הרמב"ם על דברי הירושלמי ש"כל הדרכים בחזקת סכנה", וכן כל החייבים בהודאה, מברכים על הסכנה שהיו בה ונצלו ממנה "ואף על פי שלא הגיעו לסכנה גדולה". הבית יוסף (2) כתב בתחילת דבריו לדקדק משינוי לשון הרמב"ם מהגמרא, שכל הולכי הדרכים מברכים 'הגומל', אפילו לא היתה להם סכנה [והוא הדין בכל חולי שנתרפא]. אבל לאחר מכן הוא מביא את דברי הירושלמי הנ"ל ש"כל הדרכים בחזקת סכנה", ומפרש שהולכי דרכים [וחולים] מחוייבים בהודאה רק במקום סכנה.

ולמעשה דין זה שנוי במחלוקת המנהגים שהביא הטור (2). באשכנז וצרפת נהגו שלא לברך 'הגומל' כשהולכים מעיר לעיר, משם "שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים". אבל מנהג ספרד ש"בכל דרך ובכל חולי צריך להודות".

דיני ברכת הגומל מפורשים בשו"ע (3). בסע' א' נכתבו דיני הברכה באופן כללי [ועי' במשנה ברורה (ס"ק ג) במש"כ בענין חיוב ברכת 'הגומל' בקטן ובנשים]. ובביאור הלכה כתב יסוד חשוב מאד בגדר 'ברכת הגומל', וז"ל: "פשוט דלכו"ע בין בים ובין במדבר מברכים אפילו לא קרה לו שום סכנה, כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכהאי גוונא, או הלך במדבר ולא תעה בדרך ולא חסר לו מים וכהאי גוונא, אפילו הכי תקינו רבנן לברך. ואע"ג דבקרא כתיב תעו במדבר בישימון וכו' וכמו כן גבי יורדי הים ויאמר ויעמד רוח סערה וגו', לאו דוקא שקרה לו, אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה". [ולהלן נדון בפרטי הדינים שהביא המשנה ברורה והביאור הלכה, בענין הנוסעים ממקום למקום וחונים לזמן קצר ולאחר מכן ממשיכים בנסיעתם, ובדין 'ברכת הגומל' בנהרות הגדולים].

ג. גם המחלוקת בין מנהג אשכנז וספרד בדין 'ברכת הגומל' בהולכים מעיר לעיר, הובאה בשו"ע בסע' ז'. ועוד הובאה בסע' ט' מחלוקת הפוסקים האם רק ארבעת המנויים בסוגיא בברכות מחוייבים בהודאה על הנס, או שגם כל מי שנעשה לו נס [כגון שנפל עליו כותל או ניצל מגנבים ושודדי לילה] יברך 'הגומל'.

וראה בספר פסקי תשובות (4) 'פתיחה' לדיני ברכת הגומל – ביאור ההבדלים ביסודות 'ברכת הגומל' שבין מנהג אשכנז למנהג ספרד, והנפקא מינה מכך לאור התמורות שהתחוללו באורח חיינו בדורות האחרונים בדרכי התעבורה מעיר לעיר, בנדונים הבאים:

• חיוב 'ברכת הגומל' בהפלגות קצרות בים, ובהפלגות לשם טיול ודיג סמוך לחוף, בהפלגה בנהרות גדולים או בנסיעה במנהרות שמתחת לים – וראה בספר פסקי תשובות (4) ובספר מאיר נתיבים ((4); מאת הרב רועי צבי תמיר, ירושלים תשס"ד), ובמה שכתב הרב אברהם דוד הורביץ [גאב"ד שטרסבורג] בשו"ת קנין תורה בהלכה (4) – שאין זה דומה לדין 'עוברי דרכים והולכי המדבריות', ובמובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה ((8); ב'דבר הלכה' הערה ה).
• 'ברכת הגומל' בנסיעה מעיר לעיר בזמנינו – נחלקו בענין זה פוסקי דורינו: לדעת הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (8) יברך אם היה שיעור נסיעתו שעה וחומש. אך לדעת הרב בן ציון אבא שאול [ראש ישיבת פורת יוסף] בשו"ת אור לציון (9) הנוסע מעיר לעיר אינו מברך 'הגומל', אלא אם כן "נסע בכביש שתנועת המכוניות בו דלה [באופן שאין רכב זה רואה רכב אחר, כגון בכבישים נידחים או שנסע בשעות הלילה המאוחרות]. וכל זה בדרכים רגילות, אבל הנוסע בדרכים מסוכנות כגון הנוסע לחברון או בכביש הבקעה וכדומה שיש חשש סכנה לעובר שם, מברך בכל אופן אפילו מצויים באותו כביש הרבה כלי רכב ואפילו נסע פחות מפרסה" [ועי' בדבריו פרטים נוספים לענין שיעור הנסיעה של שעה וחומש – האם הליכה וחזרה באותו יום מצטרפים לברכת 'הגומל', ומה הדין אם נוסע ביום אחד וחוזר למחרת].

וראה עוד בספר מאיר נתיבים (9) ובפסקי תשובות (9) מה שכתבו בדין 'ברכת הגומל' לספרדים הנוסעים מעיר לעיר.

• 'ברכת הגומל' לנוסעים ברכבם או ברכבת, ממדינה למדינה דרך מדבריות או יערות – לפי מנהג אשכנז ולפי מנהג ספרד, עי' בפסקי תשובות (4).

* * *

ד. דיני 'ברכת הגומל' בנסיעה במטוסים

ראשית כל, בענין זה ידועה הברקתו של הגאון הרוגאצ'ובר (6) שמצא מקור בדברי הגמרא בחולין שהנוסע במטוס אינו צריך לומר תפילת הדרך, וזאת משום שבפסוק נאמר "דרך נשר בשמים", ועל כך אמרו בגמרא "דרך נשר איקרי, דרך סתמא לא איקרי", ומכאן שהטס במטוס אינו בגדר "הולכי דרכים". ומכאן אולי היה ניתן להסיק שגם לענין 'ברכת הגומל' הנוסע במטוס אינו נחשב בגדר 'הולכי דרכים' [הפוסקים דלקמן דנו בראיה זו].

אולם מסברא יש לומר שהסכנה של הנוסעים בדרך האויר גדולה יותר, ולכן הם מחוייבים להודות על שנצלו מהמצב המסוכן שבו היו נתונים. בפרט על פי דברי הביאור הלכה הנ"ל (3) שהולכי הדרכים מברכים 'בגומל' אפילו לא קרה לו שום סכנה "אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה". וגם יש להוסיף לכך את האמור בדברי רב האי גאון הנ"ל (2) שיורדי הים המברכים 'הגומל', הם הקרובים ביותר לסכנה, משום "דבחד ריגעא אובדין" – וסברות אלו שייכות כמובן בנוסעים המטוס [עי' בדברי הרב אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר; (6)].

בשאלה האם מברכים 'הגומל' בנסיעה במטוס ישבו פוסקי הדור האחרון. הרב יעקב ברייש [אב"ד ציריך] כתב בשו"ת חלקת יעקב (5) שלכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת מנהגי ספרד ואשכנז, האם מברכים 'הגומל' בהולכים מעיר לעיר. אך מצד שני יש לומר שגם לבני אשכנז חייב לברך כי בדרך האויר יש סכנה כמו במדבריות, והוא נכלל בלשון הכתוב בתהלים (1) "תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ", ממנו נלמד חיוב ההודאה בהולכי מדבריות. כמו כן יש לומר שהנוסע במטוס לא גרע מיורדי הים שנאמר עליהם בפסוק "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג" – ועל כן הנוסע במטוס יברך 'הגומל'. אך מאידך מכיון שעדיין יש להסתפק בכך, יש לברך 'הגומל' בלא שם ומלכות מדין "ספק ברכות להקל", וכן הורה האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זיע"א. וכן מובא בשו"ת קנין תורה (4) מעשה רב מהגרי"ז מבריסק שלא בירך הגומל כשבא באוירון מא"י לשוויץ.

לעומתם פסקו רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (5) ובשו"ת ציץ אליעזר (6) שהנוסע במטוס יברך הגומל בשם ומלכות, עי' בנימוקיהם. וכן סברו האדמו"ר רבי יואל מסאטמר [כפי הביא בשמו הרב משה שטרן [אב"ד דעברצין, ואחר כך בניו יורק] בשו"ת באר משה; (7)], והגרש"ז אויערבך כמובא בספר הליכות שלמה (8) – שיברך 'הגומל' בשם ומלכות.

• האם יש הבדל בין טיסה מעל הים לטיסה מעל יבשה – האגרות משה (5) והגרש"ז אויערבך נקטו שאין טעם לחלק, ובשניהם יש לברך 'הגומל'. אולם בספר 'ארחות רבינו' הסטייפלער מובא, שיברך רק כשעובר מעל ים, ובטיסות 'פנימיות' באותה מדינה, לא יברך.
• טיסות קצרות [שעה-שעתיים] ובפרט באותה מדינה – בשו"ת ציץ אליעזר (6) ובשו"ת באר משה (7) פסקו שאין צריך לברך ומלכות, עי' בנימוקיהם, ובמה שכתב הבאר משה בענין מנהג העולם לחלק בין טיסות בין יבשות [מארה"ב לישראל או לאירופה] לבין טיסות באותה יבשת [וראה גם במה שכתב הבאר משה להטעים את הוראת האדמו"ר מבעלז שלא לברך הגומל על נסיעה במטוס, כדי שלא "להחזיק" נסיעה זו לסכנה].

ה. 'ברכת הגומל' להולכי דרכים, הנוסעים ממקום למקום וחונים לזמן קצר, ולאחר מכן ממשיכים בנסיעתם

עי' בדברי הגרש"ז אויערבך המובאים בספר הליכות שלמה (8) ובמה שכתב בספר פסקי תשובות (8) על פי דברי המשנה ברורה (1), ועי"ש בהערות מעשה רב מהרבנים השדי חמד וכף החיים.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם