גיור קטנים

עבר הווה ועתיד

 

א. במסכת כריתות (1) מבואר סדר קבלת הגרים, הנלמד מ"גירות" עם ישראל במעמד הר סיני (1) "במילה, וטבילה והרצאת דמים", דהיינו הקרבת קרבן. וכתב הרמב"ם (7) הלכות איסורי ביאה פי"ג ה"ה) "ובזמן הזה שאין שם קרבן, צריך מילה וטבילה, וכשיבנה בית המקדש יביא קרבנו". השלמת סדר קבלת הגרים מבואר בדברי הגמרא במסכת יבמות (2)-(3), ושם הוזכר ענין קבלת המצוות שמקבל הגר על עצמו בטרם התגייר, וכן נפסק בשו"ע (9ב)-(10א).

אך כאשר מדובר בקטן, הדברים טעונים ביאור, שהרי קטן אין לו "דעת", וכיצד איפוא, חלה הגירות, וצ"ע.

ואכן סוגיא אחת בש"ס – במסכת כתובות (3) – נתייחדה לבירור הענין, ודברי רבותינו הראשונים בסוגיא, משמשים שורש ויסוד להגדרה ההלכתית של תהליך גיור קטנים, ולהכרעות הפוסקים בשאלות המעשיות בענין זה.

השאלות המרכזיות העומדות על הפרק הן:

[א] האם חלות הגירות – מדאורייתא או מדרבנן. [ב] האם יש הבדל בין גירות שהקטן מתגייר עם הוריו או בלעדיהם, ומה הדין כאשר רק האב או האם מביאים את הקטן לגיור. [ג] מה תפקיד בית הדין בגירות.

בהמשך הסוגיא, וכחלק בלתי נפרד ממנה, מבואר דינו של רב יוסף "הגדילו יכולים למחות" – המעוררים את השאלה המתבקשת: האם הגירות נעקרת למפרע, או במילים אחרות: מהו מעמדו של גר קטן עד זמן המחאה [האם היין שנגע בו יין נסך, ומה הדין אם קידש אשה; האם דנים את הגר הקטן כ"ספק" נכרי עד שימחה].

 

חלות הגירות – מדאורייתא או מדרבנן

ב. במסכת כתובות (3) מבואר שגירות הקטן חלה מדין "זכין לאדם שלא בפניו". והקשו התוספות, היאך הדבר אפשרי, שהרי "זכיה" היא מדין "שליחות", ואילו קטן אינו יכול להיות שליח, ומה גם שהוא נכרי, ואין שליחות לנכרי. מתוך קושיא זו נקטו תוספות בכתובות שהגירות מדרבנן. ועל הקושיא מי התיר לגר מדרבנן להתחתן עם בת ישראל שאסורה לו מהתורה, תירצו תוספות: "דקסבר כמאן דאמר שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בקום ועשה". והוסיפו, כי ניתן למצוא גר קטן מהתורה רק כאשר אמו נתגיירה בעודה מעוברת, כמפורש בגמרא במסכת יבמות (4ג) "עובדת כוכבים שנתגיירה, בנה אינו צריך טבילה".

בסיום דבריהם הביאו התוספות שיתכן והגירות של הקטן חלה מהתורה מכיון שגם לקטן יש שליחות ב"זכות גמור".

וכן מפורש בתוספות במסכת סנהדרין (4א) שגירות קטן מהתורה "דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכויות, דמה שבית דין מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו, אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה", וגדר הגירות הוא "דזכייתו וגירותו באין כאחת". וראה גם בדברי הרשב"א (6א) שכתב בד"ה מאי: "ואע"ג דקיימא לן שאין זכין לגוי, הכא שאני שגירותו וזכותו באין כאחד, וכן מצינו לאבותינו בסיני שזכו גדולים לקטנים", וראה במה שכתב הריטב"א (5א) ד"ה מאי, על סברא זו [בסיום דברי התוספות מתבאר ענין מהותי נוסף בחלות גיור של קטנים. לכאורה אין תוקף לגירות ללא "קבלת מצוות", כפי שנראה מהסוגיא ביבמות (2) ופסק השו"ע (10א), ואם כן  כיצד חלה גירות הקטן שאין לו דעת לקבל מצוות. ותירצו תוספות "מתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה", ומבואר כי אי המחאה של הקטן לכשיגדל היא היא "קבלת המצוות" הנצרכת לחלות הגירות של הקטן – ונרחיב בזה לקמן אות ה].

וכן דעת הריטב"א במסכת כתובות (5א) שחלות גירות קטנים מהתורה.

[תפקיד בין דין בגירות קטן – רש"י בכתובות (3) ד"ה על דעת בית דין, כתב: "נעשים לו אב". ופשטות דבריו, שצריך אב, ובית דין ע"י דין "זכין" נעשה לו אב. וראה גם בדברי הקובץ שיעורים (4ב)].

 

הקטן מתגייר עם הוריו או בלעדיהם

ג. רש"י במסכת כתובות (3) פירש: "גר קטן, אם אין לו אב, ואמו הביאתו להתגייר", ודבריו צריכים ביאור.

הרשב"א (6א) והשיטה מקובצת (6ב) נקטו בדעת רש"י, שבאמת אין הבדל בין האב לאם, וברור ששניהם יכולים להביאו להתגייר כל אחד בנפרד, וההבדל הוא, אם גם האם מתגיירת או לא. ומבואר בהמשך הסוגיא בכתובות (3) כי "גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, ניחא להו במאי דעביד אבוהון", והגירות חלה.

• כאשר לקטן יש דעת והוא בא מעצמו להתגייר – בדברי הריטב"א (4ה) מבואר שאם יש לו דעת ובא מעצמו להתגייר, מגיירים אותו. אך אם "אינו בן דעת כלל", לא מגיירים אותו.

ואילו הרשב"א (6א) כתב: "דאין בית דין מחזירין למול ולטבול את הגרים הקטנים מעצמם". ומשמע מדבריו שניתן לגייר בכל מקרה, אלא שבית דין מעצמם לא "מחזרין" אחר הקטנים להטבילן לשם גרות.

לדעת המרדכי (4ד) דווקא אם הקטן שבא עצמו אמר "גיירוני" הגרות חלה, אבל "אם אינו רוצה אינו גר".

והב"ח (8א) ד"ה כתב במרדכי, הביא שכן דעת הטור, ברם הר"ן סבר שבכל מקרה הגרות חלה.

מחלוקת זו הובא בדרכי משה (8א) שכתב: "במרדכי אם גיירו הבית דין מעצמן לא הוי גר, ובר"ן דאין חילוק בין בא להתגייר או שבית דין גיירו מעצמן" [ונפקא מינא לקמן בנדון גיור קטנים נכרים "מאומצים" על ידי הוריהם ה"מאמצים"].

• • •

דיני ה"מחאה" של גר קטן לכשיגדיל – מעמדו ההלכתי של הגר הקטן עד זמן ה"מחאה"

ד. דברי רב יוסף "הגדילו יכולים למחות", מעוררים את השאלה המתבקשת: מהו מעמדו של גר קטן עד זמן המחאה, או במילים אחרות, האם הגירות נעקרת למפרע. ונפקא מינה, האם כשמחה והחליט להיות גוי, אנו אומרים שהיין שנגע בו עד זמן זה דינו כיין נסך, וכן אם קידש אשה, הקידושין בטלים.

והנה ברש"י (3) כתב בד"ה על דעת בית דין: "והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר". וכן פירש ב"שיטה ישנה" (6ב). ולכאורה משמע מדבריו שהגירות חלה רק לדינים מדרבנן [מגע יין נסך אינו אסור מהתורה אלא מדרבנן], וצ"ע.

ואמנם כבר נתבארה לעיל [אות ב] שיטת תוספות בכתובות שגירות קטנים מדרבנן, ולשיטתם פשוט שהגירות חלה לאלתר, והסיבה שמותר בבת ישראל היא, כי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה אפילו ב"קום ועשה". וממילא היא נעקרת בשעת המחאה מכאן ולהבא.

לעומתם, הריטב"א (5א) כתב: "ודאי דהוי גר מדאורייתא, וסומכין עליו לכל דבר כיון דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו מן התורה. ודקאמרת ניחוש שמא ימחה, יש לומר דכיון שנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה מסתמא לא יסור ממנה, ומילתא דלא שכיחא הוא שימחה, וכל מילתא דלא שכיחא לא חיישינן לה ואפילו מדאורייתא". ומבואר בדבריו שהגירות חלה מדאורייתא לאלתר, ואם ימחה היא אמנם נעקרת למפרע. אלא שזו "מילתא דלא שכיחא", ולכן אין אנו חוששים לכך.

ובמנחת אשר (5ב) ביאר שגם לשיטת התוספות בסנהדרין (4א) שהגירות מהתורה, לכשימחה היא נעקרת למפרע.

וראה בדברי החתם סופר (11ב) שדן בענין בהרחבה, וכתב נפקא מינא, האם מותר לברך בשעת מילת הגרים הקטנים מחשש שמא תיעקר הגירות למפרע; בראיותיו מדברי הגמרא והראשונים; ובמסקנתו שהגירות נעקרת למפרע.

• הגיל שגר קטן רשאי למחות – מפשטות לשון הגמרא "הגדילו", משמע שגיל המחאה תלוי בי"ג או י"ב שנים, או בהבאת ב' שערות. אמנם החתם סופר (14א) חידש שגיל הגדלות [י"ב או י"ג] הוא הלכה למשה מסיני מדין "שיעורי התורה", ולכן אצל גויים ה"גדלות" תלויה בדעת. ולפי חידושו יוצא לכאורה שהגר הקטן רשאי למחות כשיש בו דעת עוד בטרם מלאו לו י"ג שנה. ברם החלקת יואב (14) חלק עליו, וראה גם בדברי המנחת אשר (13א אות ד).

 

האם בכלל צריך להודיע לקטן על זכותו למחות – ואם כן מתי

ה. לעיל [אות ב] נתבאר בדברי התוספות בסנהדרין (4א) כי "קבלת המצוות" של הקטן, היא כאשר גדל ולא מחה.

לפי זה חייבים להודיע לגר הקטן שבידו למחות, כי המחאה, או יותר נכון "אי המחאה, היא חלק מחלות הגרות שלו.

אמנם ב"שיטה ישנה" (6ב) מפורש שבגרות קטן לא צריך קבלת מצוות ["דצריך קבלה היכי דאפשר, אבל קטן לא אפשר"].

ואילו לשיטת תוספות בכתובות (3א) שגדר הגירות מושתת על דין "זכין לאדם", גדר המחאה הוא שמגלה בזה את דעתו למפרע שהגירות לא היתה "זכות" עבורו, ובטלה הגירות. אבל כל זמן שלא מחה, נשאר הזכות והוא יהודי.

ולפי זה באמת לא חייבים להודיע לגר הקטן שבידו למחות

ומתוך כך הסיק רבי אשר וייס (12א) שצריך להחמיר ולהודיע לגר מייד כשנהיה בן י"ג, לחשוש לשיטת תוספות בסנהדרין, שבכך שהוא לא מוחה הוא מקבל מצוות ונגמרת חלות הגירות.

וציין שכן נקטו להלכה האגרות משה (14 ג) והמנחת יצחק (16א; אות יג).

אמנם בשו"ת שבט הלוי (16ב) ובתשובות והנהגות (15א) כתבו שאין חיוב להודיע לגר הקטן על זכותו למחות כשיגדל.

• מתי להודיע – הריטב"א (6ג) הקשה, מהי השעה המדוייקת שצריך להציב בפני הגר הקטן את האפשרות למחות בגירותו: "וא"ת והיאך אפשר לצמצם שתמחה כשתגדיל ממש לאלתר, דהא קודם לכן אין יכולין למחות, מדקאמר הגדילו יכולין למחות, הא קודם לכן אין יכולין למחות כדאמר השתא". ותירץ: "דאינם גרים גמורים עד שמודיעין אותם מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו [והיינו כשיטת תוספות בסנהדרין (4א)]. והכי קאמר, כיון שהגדילה שעה אחת בגירות גמורה אחר שהגדילה ומודיעין לה עונשם ושכרן של מצות, שוב אינה יכולה למחות". ועוד תירץ: "דמיירי במוחה והולכת מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה", וכן מבואר ברשב"א (6ד).

ומבואר בתירוץ הראשון ובשיטת תוספות בסנהדרין, שבזמן שמודיעים לו יש שעה אחת שיכול למחות. אולם לפי התירוץ שני, המחאה צריכה להתחיל בקטנות, בטרם שיגדל, והגר נעשה גדול מתוך מחאה.

וראה בדברי רבי אשר וייס (13א) מתי לשיטות שסוברים שחייבים להודיע לו, צריך למעשה להודיעו [אמנם לפי חידושו של החתם סופר [לעיל אות ד] הגר הקטן רשאי למחות כבר משיש בו דעת קודם שהגדיל].

 

עוד בדיני "מחאה" של גר קטן

ו. ממוצא הדברים נדון בשאלה, האם גר קטן שנהג כיהודי גם לאחר גיל שלוש עשרה והודיעו לו לאחר מכן, עדיין רשאי למחות ולבטל את גירותו. האגרות משה (14ג) נקט שיכול לבטל את גירותו. אולם בתשובות והנהגות (15א) מבואר שאינו יכול למחות , וזו גם הסיבה שלא צריך להודיע לו בכלל על כך, ומה שנוהג כיהודי מבטל את המחאה.

• זכות ה"מחאה" בקטן שנתגייר עם אבותיו – החתם סופר (11ב; ד"ה גם הלום) חידש חידוש גדול למעשה, שאם הקטן נתגייר עם אבותיו בכלל אין דין מחאה, עיין במקור לחידושו, ובמה שביאר את דבריו בשו"ת בנין אב (29).
• סיכום דיני גרות קטנים – ראה בשלחן ערוך (11א), ובספר גרות כהלכתה (18)-(19).
• גר קטן שהגדיל ולא מחה ומקיים את המצוות באופן חלקי, היש תוקף לגירותו – שבט הלוי (22ב) אות א).
• • •

אימוץ קטנים נכרים – הכרעות הפוסקים הלכה למעשה

ז. ראה בהרחבה באגרות משה (14ג), בתשובות והנהגות (15א), במנחת יצחק (15ב)-(16א), ובשבת הלוי (17).

 

גיור קטנים במשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות

ח. מאחר ויסוד קבלת המצוות של גר קטן הוא מדין "זכין", הסתפקו הפוסקים שמא קבלת המצוות עבור הקטן היא זכות עבורו, רק כאשר אכן ישמור ויקפיד על שמירת המצוות ויזכה לשכר טוב בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. אבל כשיגדל במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, ומסתבר שאף הוא לא ישמור תורה ומצוות, קבלת המצוות עבורו היא חובה ולא זכות [שכן אם יתגייר ולא יקיים המצוות ייענש על כך בזה ובבא] – ולכן לא ניתן לגיירו. מאידך גיסא, יש לומר שגם באופן זה הגיור חל, מהנימוקים אשר יבוארו לקמן.

לאורך השנים דנו הפוסקים בהרחבה בשאלה זו, במענה ליהודים שנשאו נשים נכריות וביקשו לגייר את ילדיהם כדי שיהיו יהודים [לעיתים, בהסכמת האם הנכריה]. ילדים אלו, גדלים ומתחנכים במשפחה שהאמא נכריה והאב היהודי הנשוי לה הוא "מומר" העובר על איסורים דבר יום ביומו, וממילא הסיכויים שישמרו תורה ומצוות, שואפים לאפס.

המנחת יצחק (15ב) פירוט ארבעה טעמים, מדוע לא מועילה הגירות.

וראה סיכום דברי הפוסקים בנדון, בשו"ת מזרח שמש (20)-(21), ובמאמרו של צבי רייזמן (25) שהעיר על הבדלי הגישות בין הפוסקים שפסלו גיור קטן שלא ישמור תורה ומצוות, האם זה רק כאשר ברור או יש ודאות שהקטן לא ישמור תורה ומצוות בעתיד, או אפילו אם יש רק ספק אם ישמור תורה ומצוות.

אמנם בדיעבד כתב בשו"ת יביע אומר (22א) שהגירות חלה: "כשרואים הבית דין שיש חשש שהבנים הללו יחללו שבתות וימים טובים בגדלם, נכון שלא לגיירם. ואם עברו וקבלום מה שעשו עשוי".

 

גיור הנולד מתרומת ביצית מנכריה במשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות

י. בשנים האחרונות "תרומת ביצית" הפכה להיות דבר נפוץ ברחבי העולם בכלל, ובישראל, בפרט.

בטרם נבוא לדיון בנושא גיור הנולד מתרומת ביצית מנכריה, ראה את סיכום דעות הפוסקים, מה יחוסו של הנולד מתרומת ביצית – האם בעלת הביצית היא האם, או היולדת, במאמרו של צבי רייזמן (24).

ומכאן נדון בשאלת חיוב הגירות של הנולד מתרומת ביצית של נכריה.

מדברי הגר"ע יוסף בכתב ידו על שאלת הרב וידאל (23) נראה שאין צריך גיור, וכן נקט להלכה בשבט הלוי (22ב).

וראה בהרחבה במאמרו של צבי רייזמן (23)-(28) בנדון גיור הנולד מתרומת ביצית מנכריה במשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות, ובמה שדן בדברי שבט הלוי (22ב) בגיור מעוברת מתרומת ביצית מנכריה על מנת להכשיר את הוולד.

והנה בשו"ת בנין אב (29) חידש שאם יש ספק האם הגר יכול למחות, הגירות במצבו היא ודאי זכות עבורו, מכיון שבכל מקרה עליו לשמור תורה ומצוות, ולכן הוא אינו יכול למחות בגירותו. ולפי זה יתכן שהוא הדין בנולד מתרומת ביצית שהוא ספק נכרי, הגירות במצבו היא ודאי זכות עבורו, ולכן המחאה שלו לא תועיל, וצ"ע.