גילוי סודות

א. בספר משלי (1) נאמר "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר", וכן: "גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל" (שם כ, יט).

במסכת יומא (1) מובא: "מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו   לך אמור, שנאמר וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א). ופירש רש"י: "לא אמור הדברים, אלא אם כן נותן לו רשות".

מדברי המאירי (1) נראה כי זו הלכה בהלכות דרך ארץ: "ממה שנאמר שם לאמר, כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם, למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחברו, אף על פי שלא מסרה לו בסוד – שהוא בבל יאמר, אלא אם כן אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור". ומשמע שלא מדובר ב"סוד" שגילויו יגרום נזק, וגם אין בזה איסור רכילות – אלא שכל עוד שהמספר לא נתן רשות לספר את מה שאמר, השומע "בבל יאמר".

אמנם רבנו יונה בספרו שערי תשובה (1) כתב: "וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב) הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד. והשנית, כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות, והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד".

עוד מבואר במסכת סנהדרין (1) שאסור לדיין לגלות סודות שנאמרו בין כתלי בית הדין: "מנין לכשיצא, לא יאמר הריני מזכה וחַבֵרַי מחייבים, אבל מה אעשה שחַבֵרַי רבו עלי, תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמך, ואומר הולך רכיל מגלה סוד". ומסופר שם בגמרא: "ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר דין גלי רזיא". ופירש רש"י: "דבר לשון הרע היה".

דברי הגמרא ביומא והגמרא בסנהדרין הובאו להלכה בסמ"ג (1), אולם הרמב"ם והשו"ע לא הזכירו דין זה, וצ"ע.

ב. והנה במסכת שבת (2) מסופר על יהודה בן גרים ששמע את שיחתם של רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, וסיפר את הדברים "לתלמידיו או לאביו ואמו, ולא השמיעם למלכות, ונשמעו על ידו למלכות" [רש"י שם; ובגלל זה גזרו מיתה על רשב"י והוכרח לברוח למערה]. והרמב"ם (2) למד מדברי הגמרא כי "המספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חברו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע". ומוסיף הרמב"ם: "ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר".

ובהגהות מיימוניות (שם) הביא את דברי הגמרא ביומא (1) "מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור", וכן למד מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (1) ש"אם האומר הזהיר שלא לומר את דבריו, אפילו אמרו בפני רבים, יש בו משום לשון הרע". המג"א (2) העתיק להלכה את דברי ההגהות מיימוניות והסמ"ג (1).

ואף מרן החפץ חיים (2) העתיק להלכה (כלל ט סע' ו) את דברי הגמרא ביומא: "האומר לחברו איזה דבר, אסור לו לספר אחר כך לאחרים, אלא אם כן נתן לו רשות על זה, ודווקא אם הוא דבר דלית ביא לישנא בישא".

אמנם במקום אחר כתב החפץ חיים (כלל ב באר מים חיים כז) כי דברי הגמרא ביומא (1) הם "מידה טובה בעלמא שצריך האדם להרגיל עצמו בזה בכל גווני כדי שלא יבוא לעולם לקלקול על ידי זה, אבל כאן איירינן לענין איסור לאו של לשון הרע. ובהאי ניחא שלא הביא הרמב"ם ז"ל האי דינא ביומא" [כי אין זה איסור אלא "מידה טובה בעלמא"].

והוסיף: "ועוד אפשר לומר, דמאי דאמרינן שהוא בבל יאמר, דווקא אם הכניסו לביתו ביחידי, דמשמע קצת שהוא מקפיד בדבר שלא יתגלה, דומיא דהתם דהכניסו הקב"ה לאוהל מועד ביחידי. אבל אם סיפר לו בחוץ, דלא היה שום גילוי מילתא כלל דמקפיד, אז תלוי רק בזה, אם יוכל להיות לו קצת ריעותא על ידי זה שיגלה, אסור אם לא שסיפר לו באפי תלתא. ואם לאו, מותר".

החפץ חיים (ח"ב הלכות רכילות כלל ח סע' ה) הביא להלכה גם את דברי הגמרא בסנהדרין (1) והשערי תשובה (1) "וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה לו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו, גם בזה הוא יוצא מדרך הצניעות ומעביר על דעת בעל הסוד". ובבאר מים חיים (שם) הוסיף: "ודבר זה הוא חמור הרבה יותר מסתם אבק לשון הרע ורכילות, וכן מוכח ברבנו יונה שם".

בספר שו"ת לחפץ בחיים (3) סיכם את הדינים העולים מכל האמור לעיל :

א. סוד שאין שום ריעותא אם יתגלה – אם מגלה עובר על "בל יאמר" [האמור בדברי הגמרא ביומא].

ב. סוד שיש קצת ריעותא לבעליו אם יתגלה – עובר על מה שכתוב "גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל" ועל "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד".

ג. סוד שמזיק לחברו בגופו או בממונו או מיצר לו ומפחידו, הוא איסור דאורייתא לדעת הרמב"ם (2).

וראה בספר מטל השמים (10)-(11) בדברי רבי מרדכי טולידאנו, אב"ד ירושלים, בביאור גדרי איסור גילוי סוד, ובמה שחידש כי בלימוד תורה לנשים או לנכרי, עובר גם על איסור "בל יאמר" שהרי אסור ללמדם תורה.

• • •

גילוי סוד "לתועלת" • גילוי סודות בשידוכים ובענייני חינוך

ג. לדעת רבי נסים קרליץ, אב"ד בני ברק [ראה בספרו חוט שני (5)] אין בגילוי סוד היתר "לתועלת" כפי שמצינו בהלכות לשון הרע, אולם יש פעמים שאיסור גילוי סוד נדחה מפני הצורך, וכגון בענייני חינוך: "כללא דמילתא, אם מי שגילו לו את הסוד רואה את ההיזק הגדול שעלול להיות אם לא יספר, ודאי דאין איסור לספר את הסוד, וכגון רואה לפניו היזק הגדול באם יעשו את השידוך הזה, ודאי דחובתו לספר, והוא הדין רופא פסיכולוג וכדומה, אם רואה את ההיזק הגדול, ודאי שמוטל עליו להציל שלא יהיה היזק. וכגון שמבררים בישיבה על בחור שרוצה להתקבל לישיבה, אם הוא יודע שהבחור מקולקל ועלול לקלקל אחרים, אף שיודע זאת בסוד, מוטל עליו לספר, כיון שזה היזק וצורך גדול.

ועי"ש בחוט שני במש"כ בנדון גילוי סודות בבירור לקבלת תלמידים למוסדות חינוך, ובנדון תלמיד שגילה סוד למחנך, האם מותר למחנך לגלות את הסוד לממונים עליהם [וראה גם בדברי שו"ת חבל נחלתו (7) בנדון זה].

הקלטת דברי חברו ללא ידיעתו

ד. ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם מותר להקליט את חברו ללא ידיעתו. רבי יצחק זילברשטיין כתב בספר חשוקי חמד (3) שיש במעשה זה כמה איסורים: ואהבת לרעך כמוך, איסור מגלה סוד האמור בדברי הגמרא ביומא (1) "בל יאמר", ואם חברו אינו יודע מההקלטה עובר גם על איסור גניבת דעת. אולם אם חושש שחברו יזיק לו, מותר להקליט את הנאמר כדי להציל עצמו מדין "עביד איניש דינא לנפשיה".

• הקלטת דברי תורה שלא ברשות אומרם- האגרות משה (4) כתב שמותר להקליט את רבו, אם לא כשאמר לכל שומעיו שאינו מדבר אלא אם כן יבטיחו לו שלא יקליטוהו. אולם לדעת הרב זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (4) מותר לתלמיד להקליט את רבו, אפילו בלא רשותו ואפילו יודע שמקפיד שלא יקליטו אותו, כשרוצה התלמיד לחזור ולשמוע את הדברים". ובשו"ת משנה הלכות (4) כתב שאם מדבר עמו ביחידות ודאי אסור להקליט, אך כאשר מדבר ברבים והדברים מפורסמים מותר להקליט לכתחילה, אך מ"מ אם מקפיד יש לאסור "ושב ואל תעשה עדיף".
• ציווה שלא להדפיס את כתביו – האם מותר ליורשים להפר את הצוואה ולפרסמם, ראה בשו"ת בצל החכמה (8).

ה. פרטים נוספים בענייני גילוי סודות

• הבטיח לחברו שלא יגלה את סודו ולאחר מכן שמע את הדברים ממקור אחר – כתב בספר חוט שני (5) אות ב) כי מ"מ אסור לספרו לאחרים, שהרי הבטיח על מעשה זה שלא יספרו ויגלהו לאחרים.
• גילוי סוד שנתגלה "במקרה" – בספר חשוקי חמד (6) דן על פי דברי רבנו יונה (1) שאין חילוק אם חברו גילה לו סוד וסמך עליו שלא יספרו, לבין אן נודע לו הסוד "במקרה" בעצמו, ובשני המקרים אסור לגלות את הסוד.
• האם, מתי ולמי רשאי עובד לגלות סודות שנחשף אליהם במקום עבודתו – חוט שני (5) אות ד).
• גילוי סודם של שוכני עפר – חשוקי חמד (6).

סודיות רפואית

ו. באלו תנאים מותר לרופא לגלות על מחלות של מטופליו, והאם מותר לרופא לשתף סטודנטים בביקור רפואי, ראה במש"כ בשו"ת ציץ אליעזר (9) ובשו"ת חלקת יעקב (9), וסיכום הנושא באנציקלופדיה הלכתית רפואית (12)-(13).

• חולה המבקש שלא יספרו אודות מחלתו – חשוקי חמד (6).

סודות מבית הדין

ז. ראה בספר חוט שני (5) במש"כ בביאור ההיתר לבקש מ"ספרא דדיינא" לכתוב את פרוטוקול  הדיונים, ובמש"כ בספר מטל השמים (11) לאסור נוכחות זרים בדיונים,  וכן להוציא "צו איסור פרסום", כדי לא לגלות סודות מבית הדין. ובכתיבת נימוקי פסק דין בספר, יש להשמיט את שמות  הצדדים כדי שלא יתגלו פרטים על בעלי הדין.

• אם מותר לדיין לספר את סיבת הגירושין למי שרוצה להינשא לאחד מבני הזוג – בספר חוט שני (5) הביא בשם החזון איש, שאמר לדיין "תאמר לה שאצלנו בבית הדין יש סוד מקצועי, אבל אני לא מייעץ לך".