דבר גוש

א. דבר גוש – דברי הפוסקים בדיני איסור והיתר

המהרש"ל בחיבורו ים של שלמה (1א – 1ב), חידש כי 'דבר גוש' רותח [כגון חתיכת בשר או דג], דינו ככלי ראשון שמבשל, גם כשהוא נמצא בכלי שני [בניגוד לדבר לח בכלי שני שאינו מבשל] מאחר "דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד באחת ונתקרר במהרה". יסוד זה מתבאר בהטעמה על פי דברי התוספות במסכת שבת (1ה), המסבירים את החילוק העקרוני בין כלי ראשון שמבשל [בלח] לכלי שני שאינו מבשל "לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור, דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני, אף על גב דיד סולדת בו מותר, שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר". ולפי זה כתב הש"ך (1ד) שדעתו של המהרש"ל היא "כיון דבר גוש נמי כיון דמיקרי יבש לא שייך בו דפנות ומבשל לעולם".

אולם הרמ"א חלק על חידושו של המהרש"ל וכתב בדרכי משה (1ג)  כי "לא גרע דבר שהוא יבש מלח, ודלא כמו שראיתי למהר"ש לוריא שחילק בהכי, ואין דבריו נראין", וכן נקט הרמ"א בהגהתו על השולחן ערוך (1ד).

ב. דבר גוש בהלכות שבת

בדעת הסוברים, שדבר גוש שיד סולדת בו דינו ככלי ראשון, נחלקו הפוסקים האם הוא מבשל, או רק מבליע ומפליט.

נפקא מינה – האם צריך להחמיר בדין 'דבר גוש' גם בהלכות בישול בשבת.

החוות דעת (2א) כתב כי גם לשיטת המהרש"ל שדבר גוש יש לו דין כלי ראשון, מאחר ואין לו דפנות המקררות ולכן דינו שהוא מבליע ומפליט [בדיני איסור והיתר], "מכל מקום ודאי דאינו מבשל".

אולם בסוגיה במסכת שבת (2ב) הובאו דברי רב חסדא "שריקא טויא שרי", ופירש רש"י על אתר: "לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם משחשיכה [בשבת] שרי ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל". ועל פי זה כתב המגן אברהם (2ג) שאמנם מדברי השולחן ערוך (2ג) נראה כי אסור לטוח שום ושמן על הצלי רק כשהוא כנגד המדורה [בשבת], אבל מרש"י הנ"ל נראה כי גם כשהוא רותח אף על פי שאינו כנגד המדורה אסור מאחר "דדבר שהוא גוש אפילו בכלי שני מבשל וכל שכן צלי". מפורש איפוא בדברי המגן אברהם, כי דברי המהרש"ל שדבר גוש נחשב ככלי ראשון, אמורים גם לגבי הלכות שבת, ולא רק לענין בליעה ופליטה בהלכות איסור והיתר.

וכן הכריע המשנה ברורה להחמיר כדברי המגן אברהם (2ד-2ה).

ג. בשר רותח לתוך רוטב צונן

לאור דבריו הנ"ל כתב המגן אברהם (3א) "אסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב, מבשל כדי קליפה". ונחלקו האחרונים בהבנת דבריו, האם מתבשל כדי קליפה ברוטב הסובב את החתיכה, או כדי קליפה בחתיכה עצמה.

מדברי השער הציון ס"ק ק"ח (3ב) שכתב "ומכל מקום לעניין דיעבד נראה דאין לאסור הרוטב", נראה שהבין כי דברי המגן אברהם שאמר שמבשל כדי קליפה, אמורים לגבי הרוטב [הלח] הסובב את החתיכה. וכן נקט החזון איש (3ג).

ברם החוות דעת (3ד), הקשה לפי ההבנה שהאיסור הוא כדי קליפה בלח הסובב את החתיכה, איך מותר לתת מיחם רותח לתוך מים קרים, והרי המיחם מבשל כדי קליפה במים הסובבים אותו, ותירץ כי אכן אין איסור לתת דבר גוש רותח בתוך לח צונן מפאת זה שהלח מתבשל, מאחר  "וכיון דהמים הן דבר המתערב ואי אפשר שיהיה קצתן מתבשל", אלא האיסור הוא מפאת שקליפת הגוש היבש מתבשלת והוא נהנה מאיסור זה [מה שאין כן בקליפה של המיחם הרותח שאינו נהנה ממנה, ואינו בכלל מלאכת מחשבת].

המנחת חינוך (3ה) הקשה על דברי המגן אברהם האוסר לתת דבר גוש רותח לתוך לח צונן, מהברייתא במסכת יומא "עששיות של ברזל היו מטילין לתוך מקווה של כהן גדול. והרי בלאו הכי אסור מן התורה משום מבשל כיון דהעששיות מלובנות ואינן מתערבות עם המים מבשל עכ"פ".

בשו"ת שבט הלוי (4א) שבתחילת דבריו חלק על הבנתו של החוות דעת בדברי המגן אברהם, וכדי ליישב את שאלת החוות דעת כתב לחלק בין מיחם שאינו יכול לבשל כדי קליפה מהלח הסובב אותו לבין דבר גוש שמחזיק חום רב ובאפשרותו לבשל כדי קליפה מהלח, ולפי זה תירץ את קושיית המנחת חינוך מעששיות של ברזל, עיין בדבריו.

ד. נתינת ביצה רותחת לתוך מים צוננים וצינון אוכל חם במים קרים

בספר מאור השבת (4ב-5א) הביא ב' נפקא מינות בין שתי ההבנות בדעת המגן אברהם.

האחת, נתינת ביצה עם קליפה, בעודה רותחת, לתוך מים צוננים. והשניה, נתינת 'דבר גוש' רותח הנמצא בתוך כלי שני, לתוך מים קרים, כאשר המכנה המשותף בין שתי הנפקא מינות הוא בכך, שאם נאמר שקליפת הדבר הרותח מתבשלת ונאסרת, בשני הנדונים הנ"ל אין שום משמעות לכך שקליפת הביצה מתבשלת, או לחילופין שקליפת הכלי מתבשלת [כדברי החוות דעת ש"אינה מלאכת מחשבת"]. ברם אם האיסור הוא בכך שקליפת הלח הצונן נאסרת, בשני הנדונים הנ"ל יש איסור בישול במים הצוננים הסובבים את הדבר הרותח.

ה. דבר גוש הנמצא בתוך רוטב

בדברי הפתחי תשובה (5ב) התחדש, שיש להבדיל בין דינו של 'דבר גוש' הנמצא בפני עצמו, שבמקרה זה נאמר כי הוא נחשב ככלי ראשון גם כאשר הוא בכלי שני, לבין דינו של 'דבר גוש' הנמצא בתוך רוטב, שדינו כמו הרוטב ובכלי שני אינו מבשל.

בביאור הדבר כתב הפתחי תשובה, מאחר ש"מתקרר גם הבשר על ידי הרוטב שמקררו וסובב הבשר מכל צדדיו".

הלכה למעשה, ראה בספר מאור השבת (6א), ובמה שהביא בסוף דבריו מדברי הגרי"ש אלישיב לחלק בין אם הרוטב מכסה את כל הגוש או לא, ומדברי שיטת הגרי"י פישר שהחמיר ואפילו במקום שיש הרבה רוטב.

ו. נתינת תבלינים על דבר גוש

ממוצא הדברים דנו הפוסקים האם מותר ליתן תבלינים על דבר גוש רותח.

המשנה ברורה (6ב) כתב: "אבל בכלי שני מותר לתת תבלין אפי' יד סולדת בו דאין מתבשל שם ואם מונח בכלי שני דבר גוש שהיד סולדת בו יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברין דדבר גוש כ"ז שהיד סולדת בו, דינו ככלי ראשון", וכן כתב בקצות השולחן (6ג).

ז. דבר גוש  – ההכרעת הפוסקים הספרדים

בספר אור לציון (7א), הביא את דברי הרמב"ם בהלכות מעשר: "נותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ"י שהוא חם, מפני שאינו מתבשל בכלי שני. ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד, לא יתן לתוכו, מפני שהוא מתבשל". והקשה הרדב"ז, כיצד זה כותב הרמב"ם כי כלי שני בהיותו חם ביותר מבשל, והרי קיימא לן שכלי שני לא מבשל [והביא את תירוצו של החזו"א המחלק בין חום יד סולדת ליד נכווית]. ובהמשך דבריו כתב שלכאורה אפשר להסביר את דברי הרמב"ם במקרה שבכלי השני יש דבר גוש, וכפי שיטתו של המהרש"ל [אלא שסייג דבריו, כי מהרמב"ם נראה שדבר גוש מבשל רק בהיותו חם ביותר].

ולמעשה כתב  האור לציון שמנהג בני ספרד להקל באיסור דבר גוש, כשיטת הרמ"א לעיל (1ד).

ובחזון עובדיה (7ב) הקל מטעם "ספק ספיקא" – ספק שמא הלכה כרמ"א ולא כמהרש"ל, וספק נוסף, שגם אם הלכה כדברי המהרש"ל, שמא המהרש"ל לא דיבר אלא לענין איסור והיתר ולא לענין בישול בשבת.

ח. דבר גוש – נדונים למעשה

לדעת המחמירים לחשוש לבישול בדבר גוש גם בהלכות שבת, יש לדון במקרים דלהלן:

הנחת מלפפון חמוץ לצד קוגל רותח; קטשופ על עוף רותח; נתינת מלח על גבי דבר גוש המונח בכלי שני; מריחת חמאה על דבר גוש רותח; דבר גוש רותח בכלי שלישי.

סיכום הדינים להלכה: שמירת שבת כהלכתה (8א); אגרות משה (8ב); ארחות שבת (9).