א. במסכת שבת (2) הפליגו חז"ל בגודל מעלת "הדן חברו לכף זכות" אשר מן השמים דנים אותו לכף זכות.

מצוה זו מוזכרת בדברי  חז"ל בשני מקומות. במסכת אבות (1) אמרו: "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת". ובמסכת שבועות (2) דרשו חז"ל כי במצות "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (1) נכלל החיוב "הוי דן את חברך לכף זכות". ויש לעיין ביסוד החיוב לדון לכף זכות, האם החיוב הוא לדון כל אדם לכף זכות, כדברי המשנה באבות, או רק לדון את חברו, כמשמעות הגמרא בשבועות.

תמיהה נוספת מתעוררת לאחר העיון בדברי הרמב"ם, שמנה את המצוה לדון את חברו לכף זכות בספר המצוות (1). בעוד שבהלכות דעות (3) כתב: "תלמיד חכם דן את האדם לכף זכות", ומשמע שהנהגה זו מסורה לתלמידי חכמים ולא מצווים בה כל בני אדם, וצ"ע.

בביאור הדברים נעיין מיהו הנידון אשר נצטווינו לדונו לכף זכות, ומצינו בדברי רבותינו הראשונים חילוקי הדינים בחיוב לדון כף זכות צדיק, בינוני או רשע, ויש לברר הדברים. 

ב. בדברי הרמב"ם ורבנו יונה בפירושיהם למסכת אבות (1) מבוארים גדרי החיוב לדון לכף זכות:

[א] צדיק מפורסם – גם כשעשה מעשה שרוב צדדיו מורים שפעל רע, ואין להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול, צריך לדונו לכף זכות, ואסור לחושדו ברע, ועל זה אמרו חז"ל במסכת שבת (3) כל החושד בכשרים לוקה בגופו [רמב"ם]. ורבנו יונה הוסיף, שצדיק, אפילו במעשה שכולו רע, ידונו לכף זכות ששגג ועשה על חטא זה תשובה, כדברי הגמרא בברכות (3) "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, כי ודאי עשה תשובה" [ועי' להלן].

[ב] רשע מפורסם – שראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב, ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להישמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב, אָחַר שיש בו אפשרות לרע [רמב"ם]. וכן מבואר ברבנו יונה [ועי' להלן אות ג].

[ג] אדם בלתי ידוע [אם הוא צדיק או רשע], שעשה מעשה שקול [שיש בו צדדים לטובה או לרעה] – כתב הרמב"ם בתחילת דבריו שיש לדונו לטובה, ומשמע שהחיוב מעיקר הדין. אמנם בסוף דבריו כתב הרמב"ם, כי באדם בלתי ידוע ומעשה שקול, "צריך בדרך החסידות" לדונו לכף זכות, וצ"ע. ורבנו יונה הזכיר בתחילת דבריו שהחיוב לדון כל אדם לכף זכות "מדבר על אדם שאין יודעים בו אם צדיק או רשע, או מכירים אותו שהוא איש בינוני", שיש לדונו לכף זכות "אפילו לפי הנראה נוטה יותר לכף חובה". ולא נתברר בדבריו אם החיוב מעיקר הדין או ממידת חסידות.

ובספרו שערי תשובה (4) כתב רבנו יונה, שאם האדם "הוא מן הבינונים, אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו, יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות. ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה" [ויעו' בדברי רבנו יונה בפירושו למסכת אבות (1) ומשמע מדבריו שם, כי גם באופן זה ממידת חסידות לדונו לכף זכות. וכן נקט החפץ חיים (5) באר מים חיים ס"ק י) שכוונת רבנו יונה "למידה טובה בעלמא ולא מצד הדין", יעו' בהוכחותיו הרבות].

וביאר החפץ חיים (4) שהרמב"ם ורבנו יונה אינם חולקים, ומה שכתב הרמב"ם שבאדם בינוני ומעשה שקול החיוב לדון לכף זכות אינו אלא ממידת חסידות, הוא באדם שאינו מכירו [אם הוא צדיק או רשע]. ועל אופן זה כתב הרמב"ם בהלכות דעות (3) "תלמיד חכם דן את האדם לכף זכות", כי מידה זו מסורה לתלמידי חכמים ולא מצווים בה כל בני אדם. ודייק זאת החפץ חיים ממה שהעתיק הרמב"ם את לשון המשנה באבות "כל אדם", לומר שאינו מכיר אדם זה, ולא נקט בלשון הגמרא בשבועות "חברו". ואילו באדם שמכירו ויודעו שהוא "בינוני", החיוב לדונו לכף זכות הוא מעיקר הדין, כדקדוק לשון הרמב"ם בספר המצוות "שראוי לדון את חברו לכף זכות".

סיכום הדינים – ראה בספר לרעך כמוך (10)-(11), ועי"ש בסע' כ"ט במה שכתב להלכה בשם הגרש"ז אויערבך והגר"ה זאקס, שיש בני אדם שהקפדתם במצוות משתנה מתחום לתחום, יש מצוות שנחשבים לצדיקים ובמצוות אחרות לבינוניים, ובהתאם לכך יש לדונם. והיינו, שאם המאורע שעליו דנים שייך לתחום בו הנידון הוא צדיק, הרי חובה להכריעו לזכות, ואם המאורע שייך לתחום שבו הנידון הוא בינוני [או רשע], אזי יש לדונו בהתאם.

ועוד מבואר בדבריו (סע' כ"ז) שאם לא ניתן לדון את חברו לכף זכות באופן מלא, חובה לדונו לכף זכות באופן חלקי.

רשע שמעשיו מוכיחים שנתכוון לטובה • גדר החיוב לדון לכף זכות

ג. בדברי רבנו יונה בפירושו למסכת אבות (1) מפורש שאין לדון רשע לכף זכות, גם כשמעשיו מוכיחים שנתכוון לטובה. אולם ראה בספר דברי שלום (6) רבי שמואל הכהן יודייקיין, בני ברק תשנ"א) שדייק מדברי רבנו בחיי בפירושו למסכת אבות (1) ומדברי פירוש משנת אבות לתלמיד הרמב"ם, שגם ברשע מפורסם יש לדונו לכף זכות באופן זה.

ובביאור הדברים כתב הדברי שלום, שנחלקו בעיקר החיוב לדון לכף זכות, האם יסודו מדיני מצוות שבין אדם לחברו, או שיש בו גם חיוב בגדרי מצוות שבין אדם למקום. וענין ה"בין אדם למקום" שיש במצוה לדון את חברו לכף זכות, מבואר בדברי הסמ"ק (3) רבי יצחק מקורביל, מבעלי התוספות) שכתב: "שמתוך שידונו לכף זכות, יחשוב אין חוטא רק אני, וישוב לבוראו פן יכריע כל העולם לכף חובה". ומהרי"ל דיסקין (4) ביאר כי "חז"ל יעצונו לדון לכף זכות, למען לא ימצא לנו פתח בלבבנו לפרוץ גדר הבושה", היות וכשהאדם חושב כי חבריו עושים מעשי עברות, הדבר משפיע עליו לרעה, ולכן כאשר דן אותם לכף זכות, הוא מחזק את עצמו ביראת שמים [וראה בדברי הגר"נ קרליץ שהביא בספרו חוט שני (4) בשם החזון איש שאמר "כשרואים מכוניות נוסעות בשבת, יש לחשוב ולתלות שאלו אותם מכוניות שנוסעות הלוך וחזור, ולא שנוסעים הרבה מכוניות, וכאילו ישנם מחללי שבת רבים, שאז נעשה קל יותר איסור חילול שבת בעיניו"].

ועל פי זה ביאר הברי שלום את מחלוקת הראשונים האם יש חיוב לדון לכף זכות רשע שמעשיו מוכיחים שנתכוון לטובה. אם החיוב משום בין אדם לחברו, ברשע שמותר לשנאותו אין חיוב. אך אם החיוב גם משום בין אדם למקום, צריך לדונו לכף זכות, כדי לחזק עצמו. ומיושבים דברי הרמב"ם בספר המצות שהמצוה המוטלת על כל אדם לדון לכף זכות, היא בחברו, ולא ברשע, ורק לתלמידי חכמים היודע להישמר מהסכנה של הרשע ראוי לדונו לכף זכות.

• דיון לכף חוב לתועלת – בספר לרעך כמוך (7) כתב שאין בזה איסור, יעו' בהוכחותיו.
• תלמיד חכם ודאי עשה תשובה – במסכת ברכות (3) תנא דבי רבי ישמעאל: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, כי ודאי עשה תשובה". וביאר רבי יצחק הוטנר (3) אגרות פחד יצחק) את החידוש המופלא במאמר זה, שבניגוד לחיוב לדון לכף זכות, שהוא בנוגע למעשה שנעשה על ידי האדם שיש בו צדדים שונים, ולאחר שמבורר לנו שמעשה הרע נעשה כבר, אין שום חובה לדון כף זכות ולתפוס שהקלקול הנעשה נתקן. לא כן אצל תלמיד חכם, שגם לאחר שכבר נעשה מעשה רע, יש חיוב לדון לכף זכות שהיתה כאן תשובה. אבל חובת ההכרעה לכף זכות באופן זה מיוחדת אך ורק לתלמידי חכמים, וכל סוגי הצידקויות לא יועילו בזה, ורק תורה היא המחייבת לדון לכף זכות את בעליה אפילו לאחר שנעשה מעשה רע בבירור. וזו אחת ממעלותיה של התורה על שאר המצוות [ודייק כן מלשונו של רבנו יונה "לא תמצא איחור התשובה מלבד בעמי הארץ", כי חזקת תשובה היא דווקא בתלמידי חכמים].

החושד בכשרים לוקה בגופו

ז. במסכת שבת (3) ובמסכת יומא (3) מובא כי "החושד בכשרים לוקה בגופו". ובספר לרעך כמוך (9) ביאר שדין זה הוא עונש על ביטול מצות "בצדק תשפוט עמיתך", וכפוף לגדרי מצוה זו [ולכן אם חושד לתועלת, כדין, לא ילקה בגופו. וכמו כן, אם חשד ברשע או בבינוני כדין, כגון במעשה הנוטה לחוב, ולבסוף התברר שטעה, ואדם זה היה כשר במעשה זה, לא יענש וילקה בגופו, כיון שנהג על פי ההלכה]. והביא (שם אות ה) עוד מדברי האחרונים, שהעונש של "לוקה בגופו" נאמר רק אם חושד בפיו או במעשה, אך לא בחושד בלבו.

ובספר דברי שלום (8) הביא את תמיהת החתם סופר מדוע החושד בכשרים לוקה בגופו, בעוד שבכל העבירות האדם נענש קודם בממונו ורק אחר כך בגופו. וכן הביא את התמיהה, מדוע זקני הכהונה היו בוכים כשהשביעו את הכהן הגדול בחשד שהוא צדוקי, והרי לכאורה אין זה חשד פרטי, אלא תקנה קבועה [ראה בתירוץ בספר לרעך כמוך (7) אות ה)]. ותירץ על פי דברי המהר"ל, שדין "החושד בכשרים" הוא מידה כנגד מידה, ואינו בתורת עונש, יעו' בדבריו.

• דוגמאות למקרים השכיחים בהם יש לדון לכף זכות – ספר לרעך כמוך (12).
• ביאור דברי חז"ל "הדן חברו לכף זכות, דנים אותו לכף זכות" (2) – עי' בדברי הגר"ח שמואלביץ בספר שיחות מוסר (13), ובמה שביאר את דברי חז"ל "המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו", ובמש"כ בספרינו עקבי דרך (13).

ובגודל מעלת האדם הדן את חברו לכף זכות – יעו' בדברי החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (7).

והדרך לקנין המידה לדון לכף זכות – באה מכח מצות "ואהבת לרעך כמוך", יעו' בדברי הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (5) "כמו שאדם מחפש ומוצא זכות לעצמו על כל מעשיו המקולקלים, ואפילו אם כל האמתלאות הם "לא דובים ולא יער", כך מחוייב לעשות לחברו. ואם אינו עושה כן, אין זה כי נעשה חכם, אלא משום שחסר לו אהבה".

[*] השיעור נערך על פי הספר לרעך כמוך, חלק ח, דיני המצוה לדון את חברו לכף זכות, הרב דוד אריאב, ירושלים.