א. בסוגיות הגמרא בש"ס מצינו דברים שנאסרו משום "דרכי האמורי", יעו' במסכת שבת (2) שם הובאו כל מיני דברים שעשייתם נאסרה משום "דרכי האמורי" [ובתוספתא במסכת שבת (פרקים ז-ח) שהוזכרה בגמרא כ"פרקי דאמוראי" פורטו המעשים ביתר הרחבה], והיינו מנהגי הגויים שאין בהם טעם [כפי שיבואר להלן].

לדעת הרמב"ן מעשים אלו נאסרו מהפסוק (1) "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם", ואילו לדעת רש"י (1) האיסור נלמד מהפסוק וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ  [ובמסכת שבת (2) כתב רש"י: "דרכי האמורי, ניחוש הוא, וכתיב וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". אך יעו' ברש"י במסכת חולין (1) שכתב על קבורת שליא בפרשת דרכים שיש בזה משום דרכי האמורי "שדומין לניחוש"]. ונראה לברר מה נאסר משום "דרכי האמורי", ולשם כך נעיין בסוגיות הגמרא בנדון זה.

והנה במסכת סנהדרין (1) נחלקו במשנה כיצד מקיימים את "מצות הנהרגין", לדעת חכמים: "היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר, ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ, אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו". ובגמרא מבוארת תשובת רבי יהודה לחכמים: "אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו". וחכמים השיבו על כך: "כיון דכתיב סייף באורייתא, לא מינייהו קא גמרינן". והביאו לכך ראיה: "דאי לא תימא הכי, הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן, והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו', לאו מינייהו קא גמרינן, והכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן".

ומשמע ממסקנת הסוגיא בסנהדרין, שגם דברים שהם "חוקת הגויים", במידה ונכתבו בתורה, אין איסור בעשייתם.

ועל כך הקשו התוספות במסכת סנהדרין ובמסכת עבודה זרה (1) ממשמעות הסוגיא בעבודה זרה, שהקשו על חכמים הסוברים כי יש בשריפת כלי תשמישם של המלכים משום "חוקת הגויים", מדברי הברייתא "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, ואי חוקה היא היכי שרפינן". ותירצו: "דכולי עלמא שריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא היא" [יעו"ש במה נחלקו חכמים ורבי מאיר]. ומעתה נשאלת השאלה, מדוע הגמרא לא תירצה שהשריפה לא נחשבת "חוקת גויים" בגלל שנכתבה בתורה, כמסקנת הסוגיא בסנהדרין.

ומתוך קושיא זו ייסדו התוספות: "תרי גווני חוקה הוו, אחד שעושים לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם". וההבדל ביניהם, שמעשים שעושים לשם חוק לעבודת כוכבים [ובזה מדובר בסוגיא בעבודה זרה], אסור לעשות גם אם נכתבו בתורה. משא"כ המעשים שעושים לשם דעת הבל ושטות שלהם, אם נכתבו בתורה אין איסור לעשותם [כשריפה על המלכים. ועי' בקהלות יעקב (5) שביאר "ואין בכהאי גוונא חשש שמא ימשך אחריהם, כיון לא ע"פ מעשיהם עושה"], אבל "ודאי אי לא הוה כתיבא בדאורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהג של שטות".

ב. בהגדרת המעשים שנאסרו משום "דרכי האמורי", כתב הרמב"ם במורה נבוכים (3) "שהם ענפי מעשי המכשפים, שהם דברים שאין הגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים". ובדברי הר"ן (2) מבואר שהם "מעשי תוהו שלהם שאין בהם תועלת", ובדברי רש"י בחולין (2) מבואר שהם "דומים לניחוש".

וביאר הקהילות יעקב (5) כי המעשים האסורים משום "חוקת הגויים", ומשום "דרכי האמורי", שני עניינים הם.

משום "חוקת הגויים", נאסרו דברים שעושים אותם לשם עבודה זרה. ומשום "דרכי האמורי", נאסור הדברים שעושים אותם לשם דעת שטות שלהם, ולא לשם עבודה זרה. ולשיטת רש"י, שני האיסורים נלמדו משני פסוקים שונים. המקור למעשים האסורים משום "חוקת הגויים", נלמד מהפסוק וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ, ואילו המקור למעשים שנאסרו משום "דרכי האמורי", נלמד מהפסוק וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם".

ברם מתוספות בעבודה זרה (1) משמע כי גם מעשים שאינם חוקי ע"ז אלא נעשו "לשם דעת הבל ושטות שלהם", נאסרו מהפסוק וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. וביאר הקהילות יעקב, שיש לחלק בין דברים שלדעת הגויים צריך לעשות, שנאסרו משום חוקות הגויים מהפסוק וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ, לבין דברים שלדעת הנכרים כדאי לעשות, אשר נאסרו מהפסוק וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם" [ויעו' בדברי מרן השו"ע בהלכות יום הכיפורים (5) שכתב כי יש למנוע את מנהג ה"כפרות", מחשש "דרכי האמורי", כמובא בדברי המשנה ברורה שם].

"דרכי האמורי" משום רפואה"

ג. במשנה במסכת שבת (2) מבוארת רפואה בדרך "סגולית", על ידי ביצת החרגול [המרפאת כאב אזנים] ושן של שועל [המועילה שלא יישן] ומסמר הצלוב [המרפא ניפוח של מכה], ואמרו אביי ורבא "כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי". בטעם הדבר כתב הרמב"ם במורה נבוכים (3) "שכל מה שמחייב אותו העיון הטבעי הוא מותר, וזולת זה אסור". ומוסיף הרמב"ם: "ואל יקשה עליך אותם שהתירום כגון מסמר הצלוב ושן השועל, כי אלה באותם הזמנים חשבו בהם שהוכיחם הנסיון", ומסיים הרמב"ם "כל דבר שנתאמת נסיונו [מסמר צלוב ושן שועל] אע"פ שאין ההיגיון מחייבו, מותר לעשותו משום רפואה". ומבואר בדבריו, שרק ברפואות סגוליות שפעולתן הוכחה בנסיון הטבעי, אין איסור משום "דרכי האמורי". והביאור בזה, יעו' בקהילות יעקב (5) שכתב "דלא אסרה תורה דרכי האמורי אלא כשנראה שבא להתדמות להם והולך בדרכיהם, אבל דבר שיש לנו טעם וצורך, אין זה הליכה בחוקותיהם. ומהאי טעמא כשיש בו תועלת על פי הטבע שרי" [ועי' בדברי הראי"ה קוק בעין איה (3) במה שביאר מדוע לא נאסרו רפואה בדרכי האמורי].

אולם הרשב"א (4) האריך לחלוק על הרמב"ם, ולדעתו גם ברפואות שאין הוכחה לפעולתם בדרך הטבע, אם אינן מאלה שאמרו חכמים בפירוש שאסורים משום דרכי האמורי, ואין משגיחים על זה לאסרם מטעם שאין הסגולה הרפואית ידועה לבעלי הטבע, שהרי יש כמה סגולות שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע, יעו' בדבריו.

והנה רש"י בסוגיא בשבת (2) כתב שהרפואה המותרת היא רק במעשה ניכר "שנראית רפואתו, כגון שתיית כוס ותחבושת מכה". ברם הר"ן (2) כתב "כל שיש בו משום רפואה ואע"פ שאינה ניכרת שרי, שלא אסרה תורה משום דרכי האמורי אלא אותם מעשה תוהו שלהם שאין בהם תועלת".

להלכה נפסק בשו"ע (5) נפסק כדעת הרא"ש במסכת שבת, שגם לחש מותר, וז"ל: "יוצאים בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי, וכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי, אבל כל לחש מותר, ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים". וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק קה) שביאר בטעם ההיתר להתרפא גם בלחשים "דהוי קצת כמו ניכר, כיון שרגילות לחשים ירפאו".

• רפואה מונעת – ראה במאמרו של הרב אבינר (8) ובאנציקלופדיה תלמודית (9) בסמוך להערות 54-56) שנחלקו הפוסקים, האם בלחשים שמטרתם להגן מן החולי שלא יבוא, יש לאסור משום "דרכי האמורי".
• רפואה מיסטית למחצה [רייקי והילינג] – האם יש בה חשש "דרכי האמורי", ראה במאמרו של הרב אבינר (7)-(8).

מעשים שיש בהם חשש "דרכי האמורי" שלא נזכרו בש"ס

ד. יש לברר מה טעם האיסור, והאם נאסר רק מה שהוזכר בש"ס, או כל מה שנהגו הגויים כמנהג וחוק ללא טעם.

הבית יוסף (3) הביא את דברי רבי אליעזר ממיץ בספר היראים "דמסברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות הגוים וכו', שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד".

ובשו"ת חות יאיר (6) נשאל רבי יאיר חיים בכרך [מגדולי הפוסקים בגרמניה, נפטר בשנת ה"א תס"ב] "בענין הלחשים שיודעים איזה נשים לאיזה מיחושים וכאבים וחלאים, אם יש בהם משום דרכי האמורי, או לאו", ופסק: "דכל מה שנתפשט אצל הנשים מנהגו, הנח לישראל, דמסתמא נודעו בנסיון והורה להם מורה להתיר. ולכך אין לאסור מה שמקיפין לילד שאחזתו חמה ונולדו בו סימני אבעבועות, בטבעת שהסירו מאצבע המת, וכן כל כהאי גוונא".

וראה בדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (6) שאין חשש איסור "דרכי האמורי" במנהג כאשר נפטרו שני אנשים ממשפחה אחת בתוך שנה, לשחוט תרנגול ולקוברו למרגלות הנפטר השני, על פי דברי החתם סופר "שכל מה שלא נתבאר להדיא בש"ס שיש בו משום דרכי האמורי אין לחוש לזה כלל".

• האם יש חשש דרכי האמורי בהדלקת נרות על עוגה וכיבוי הנרות [ובפרט כשר הנרות מפיצים ריח] – ראה בדברי תשובתו של רבי משה נטע למברגר [גאב"ד מאקווע, ולאחר מכן בקרית אתא] בשו"ת עטרת משה (7).
• במסכת בבא קמא (3) מובא: "המספר קומי [לפנים במצח, רש"י] הרי זה מדרכי האמורי", והקשו הפוסקים, היאך יכלו חכמים להתיר לקרובים למלכות להסתפר באופן זה. הבית יוסף תירץ כי "דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר". והב"ח תירץ שאין באופן זה איסור, כי לא עושה כן כדי להתדמות לגויים, יעו' בדבריו.
• סיכום – ראה באנציקלופדיה תלמודית (9).

וראה המשך בירור ענין "בחוקותיהם לא תלכו" בשיעור הבא