האם יש דין ממזרות בהפריה חוץ גופית

מבוא

מאז ומעולם שקדו חכמי ישראל להעלות ארוכה ומרפא, לשואלים בדבר ה' זו הלכה, בסוגיות החמורות של חשש ממזרות. ברוב רובם של המקרים המובאים בספרי השאלות והתשובות של רבותינו הראשונים והאחרונים, לאלפים ולרבבות, השתדלו מאורי ההלכה להטיל ספק בוודאות הממזרות, ולצרף ספק לספק, כדי להקל בצערם של השואלים ולהתירם לבוא בקהל ה'. אולם לא אחת, לא התאפשר הדבר, ובא לפנינו ממזר ודאי, ונפשו בשאלתו, האם ניתן למצוא דרך שלפחות זרעו יהיה כשר לבוא בקהל.

הדרך היחידה לטהר זרעם של ממזרים, נמצאת בדברי המשנה האחרונה במסכת קידושין (פ"ד מי"ג) "רבי טרפון אומר, יכולים ממזרים לטהר [ופירש רש"י: "מפסול זרעם שלא יהיו בניהם ממזרים"]. כיצד, ממזר שנשא שפחה, הוולד עבד. שחררו, נמצא הבן בן חורין". להלן בסימן יד הרחבנו את היריעה האם הפתרון של נישואי ממזר ודאי לשפחה מעשי בזמן הזה. ועתה נבוא לברר סוגיא זו מהיבט נוסף.

• • •

ממזר נוצר בשני אופנים: 

[א] ביאת איסור עם אחת מכל עריות האמורות בתורה, שבעקבותיה נולד ילד.

[ב] ממזר שנשא גיורת או גר שנשא ממזרת, וכן ממזר שנשא ממזרת, אע"פ שנישאו בהיתר, לעולם הוולד ממזר. 

הפוסקים דנו האם באופנים אלו הוולד ממזר גם כשנולד לאחר תהליך הזרעה מלאכותית [IUI – הזרע נאסף מהגבר ומוזרק ישירות לרחם אשת איש] או הפריה החוץ גופית [IVF; שאיבת ביצית מרחמה של אשת איש והפרייתה עם זרע גבר זר בתנאי מעבדה, מחוץ לרחם].

ונראה כי למציאות בת זמנינו שטיפולי הזרעה והפריה חוץ גופית הפכו להיות דבר שבשגרה, יש השלכה נוספת למציאת דרכי "טהרת ממזרות" בזמן הזה, ולא רק לממזר [שהגמרא מצאה ארוכה למכתו, בנישואיו לשפחה] אלא גם לממזרת ואפילו לממזר שנישא עם ממזרת – כפי שיבואר.

 

• • •

שאלת יחוס הנולד מהפריה חוץ גופית עם אחת מהעריות או אשת איש נתבארה בהרחבה בפרקי המבוא [פרק ה] ונחזור על סיכום השיטות בנדון:

הפוסקים נחלקו בגדר ויסוד פסול ממזרות, וממה הפסול נובע, ונפקא מינה לענין קביעת יחוסו של הנולד מהזרעה או הפריה חוץ גופית של אדם עם איסור ערוה.

• לדעת האגרות משה, פסול ממזרות נובע מהעובדה שזו נחשבת ביאת איסור. ולכן וולד שנוצר כתוצאה מהזרעה או הפריה חוץ גופית של אדם עם איסור ערוה, אינו ממזר, היות ולא היתה ביאת איסור. וכדבריו נקטו לדינא: הגר"ב ז'ולטי, הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף.
• ברם האדמו"ר רבי יואל מסאטמר והגרש"ז אויערבך, נקטו כי פסול הממזרות אינו מחמת ביאת האיסור, אולם נחלקו בהגדרת פסול זה: לדעת האדמו"ר מסטאמר, יסוד הפסול הוא מעשה האיסור של הכנסת הזרע לרחמה של האשה, ואילו לדעת הגרש"ז אויערבך, פסול הממזרות נובע מעצם יצירת וולד "המורכב ונוצר משני גופים מחולקים דלא תפסי בהו קידושין ואסורה עליו משום ערוה".

לכן לפי האדמו"ר מסאטמר, הזרעה מלאכותית, נחשבת למעשה איסור של הכנסת זרע, והוולד ממזר, מה שאין כן הפריה חוץ גופית שאין בה מעשה איסור של הכנסת זרע לגוף האשה, ולכן הוולד לא יחשב כממזר, וצ"ע.

אולם לדעת הגרש"ז אויערבך, בין הזרעה מלאכותית ובין הפריה חוץ גופית, נראה להלכה שהוולד ספק ממזר.

עתה נבוא לדון באופן הנוסף של פסול ממזרות הבא כתוצאה מנישואי ממזר עם גיורת או גר שנשא ממזרת, וכן ממזר שנשא ממזרת – האם הוולד ממזר גם כשנולד לאחר תהליך הזרעה או הפריה מלאכותיים.

 

פרק א

יחוס ילדיהם של ממזר וגיורת או גר וממזרת שנולדו בהפריה חוץ גופית

 

א. במסכת קידושין (סט, א) דרשו חז"ל את הפסוק (דברים כג, ג) "לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה' – לו, הלך אחר פסולו", ודין זה נפסק ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פט"ו ה"ז) "ממזר מותר לישא גיורת, וכן הממזרת מותרת לגר, והבנים משניהם ממזרים, שהוולד הולך אחר הפגום, שנאמר (דברים כג, ג) לא יבוא ממזר בקהל ה', וקהל גרים אינו קרוי  קהל ה'". ומבואר כי יש אפשרות נוספת של ממזרות גם ללא ביאת איסור – כאשר ממזר נשא גיורת או גר נשא ממזרת בהיתר גמור, ועם כל זאת הוולד ממזר, כי יש כלל בדיני יוחסין "שהוולד הולך אחר הפגום". דהיינו, שאם אחד משני ההורים ממזר ["פגום"], הוולד מתייחס אחרי הפגום.

והנה ידידי הרב מרדכי רלבג, דיין בבית הדין הרבני בתל אביב, דן בספרו אבני משפט (סימן ב) אודות יחוסו של וולד שנולד מתרומת זרע שנתקבלה מבנק זרע, וכתב בתוך דבריו: "קיימת בעיה הלכתית במעמדו של הוולד, שהרי זהותו של תורם הזרע חסויה מצד חוקי המדינה, ויש לחוש שמא הוא ממזר או פסול קהל, שמא יהיה דינו של הולד כשתוקי, שאסור לישא בין בת ישראל ובין ממזרת, ואפילו במקום שבו רוב האנשים כשרים".

ועל כך הגיב רבי שלום משאש, רבה של ירושלים (מכתבו מובא בספרו של הרב רלבג) "אני מתפלא על דבריו, כיון שאנו עסוקים לסוברים שאין הוולד ממזר רק אם נולד מביאת איסור, אם כן אפילו יהיה נותן הזרע ממזר, כיון שאינו על ידי ביאת איסור לא הוי ממזר. וכל שכן הוא מחייבי כריתות מאב עם בתו שקלטה הזרע באמבטיה, והוולד כשר כבן סירא, וכ"ש שהזרע בא מממזר שהוא מחייבי לאוין, לא יבא ממזר, שודאי לא יהיה ממזר כשבא מהזרעה מלאכותית. דדווקא דרך שכיבה אסרה תורה, לא תתן שכבתך לזרע". 

ומבואר בדבריו, כי פסול ממזרות שייך רק כאשר נולד ילד מביאת איסור. ולכן וולד שנוצר כתוצאה מהזרעה או הפריה חוץ גופית של אדם עם איסור ערוה, אינו ממזר, היות ולא היתה כאן ביאה כלל.  כך גם בלידת תינוק מתרומת זרע מבנק הזרע, אפילו אם תורם הזרע ממזר, הוולד כשר לבוא בקהל, היות וממזר הוא אך ורק מי שנולד מביאת איסור, ותינוק שנולד מזרע שנלקח מבנק הזרע הרי הוא נוצר על ידי הפריה או הזרעה מלאכותיים ולא מביאת איסור.

כדי להבין באר היטב את דברי הרב משאש, כתב הרב מרדכי רלבג מכתב נוסף לכבוד הרב משאש [בכ"ו אדר ב' תשס"ג], ובו שאל: "ונראה לומר דק"ו פריכא הוא, דדווקא כשהולד הוא ממזר מחמת שנוצר מחייבי כריתות כגון וולד הנולד מאב עם בתו, יש לומר דדוקא אם ההריון היה ע"י ביאת איסור, הולד הוא ממזר, דדרך שכיבה אסרה תורה, דכתיב לא תתן שכבתך לזרע אבל כשנתעברה ע"י הזרעה מלאכותית הולד כשר. כיון שסיבת הפסול אינה קיימת בכה"ג, שהיא ביאת איסור. אבל ולד הנולד לממזר, הולד הוא ממזר לא מחמת ביאת האיסור, אלא מהדין שכתבה המשנה בקידושין ס"ו ע"ב "הלך אחר הפגום שבשניהם", היינו שלעניין הפסול מתייחס הולד אחר הפגום שבשניהם, וסיבת הפסול הוא הייחוס אחר הפגום. 

והראיה הניצחת היא, שאף בגוונא שאין הבועל אסור בנבעלת אם אחד משניהם הוא ממזר, הולד הוא ממזר. שהרי מפורש שם בברייתא "גר שנשא ממזרת הולד ממזר" ואפילו שגר מותר בממזרת. מוכח שסיבת הפסול כשאחד מבני הזוג הוא פסול קהל, הוא מחמת הייחוס לפגום שבשניהם, לכן אף בהזרעה מלאכותית, אם בעל הזרע הוא ממזר או פסול קהל, הולד פסול. לכן יש לחוש שמא בעל הזרע הוא ממזר או פסול קהל, וא"כ הולד דינו כשתוקי". 

אולם הרב משאש נשאר בעמדתו ביתר שאת והשיב על הדברים, יומיים אחר כך בכ"ח אדר ב' תשס"ג: "ואני מתפלא ע"ז פליאה עצומה, דאיך יהיה הממזר שפיסולו בלאו יותר חמור מחייבי כריתות, שאמרו דדוקא דרך שכיבה אסרה תורה, לא תתן שכבתך לזרע, ואיך יהיה הממזר חמור ממנו ובודאי שגילתה תורה בחמור דדוקא דרך שכיבה, בודאי דכל שכן בקל שהוא הממזר, וכל מה שהביא ממ"ש הש"ס הלך אחר הפגום, כולם איירי דרך שכיבה, דאזי פסקו ללכת אחר הפגום, אבל בהזרעה מלאכותית דאין בה שכיבה ואין ממזרות כלל, מאין יעלה על הדעת, ללכת אחר הפגום בדבר שאין בו איסור כלל. 

גם הרב הפוסק במכתב שעבר, הביא בסוף דבריו את דברי הרה"ג מהר"ם פינשטיין זצ"ל באגרות משה ח"ג מאהע"ז סי' יא, שאפילו להפוסקים  שבנו הנוצר מהזרעה מלאכותית מתייחס אחרי הזרע והוא חשוב כבנו לכל דבר, אם בעל הזרע הוא ממזר, אין הולד ממזר וכו'  שפסול זה נאמר דוקא כשנולד ע"י מעשה ביאה, כדין ממזר הנולד  מאיסורי עריות שאינו נעשה ממזר כשנתעברה באמבטיה, עכת"ד.

והעיקר כדעת הרב פינשטיין זצ"ל, דאף שהוא בנו לא הוי ממזר, ודבריו נכונים ומוסברים, וכן עיקר להלכה". 

 

ז. דברי הרב משאש, שוולד של ממזר או של ממזרת שנוצר שלא על ידי ביאה אלא בהזרעה או הפריה מלאכותיים, אינו ממזר, כבר הובאו בשו"ת אגרות משה, שהגיע לאותה מסקנא אך מכיוון אחר.

ההבנה הפשוטה בדין "הוולד הולך אחר הפגום" שנלמד מהפסוק "לו, הלך אחר פסולו", היא, שגדר ממזרות הוא פסול יוחסין. והיינו שכשם שבן הכהן הוא כהן, בשל יחוסו אחר אביו, כך בן הממזר הוא ממזר, בגלל יחוסו אחר אביו, ואף שלא היתה ביאת איסור [כשממזר נשא גיורת או גר נשא ממזרת] כלל, וזאת משום הדין "הוולד הולך אחר הפגום", שפירושו שבן שנולד להורה שיש בו "פגם" [ובנדון דידן, ממזרות] מתייחס להורה ה"פגום", וגם הוא נהיה "פגום" [ממזר]. 

אולם האגרות משה (אבן העזר ח"ב סימן יא) חידש, שממזרות אינה דין מדיני הייחוס [שהבן ממזר בגלל יחוסו אחר אביו, כביחוסי כהן לוי וישראל], אלא דין ממזרות הוא פגם ופסול. והיינו שהתורה חידשה פסול ופגם ממזרות בבנו של הממזר, ואין זה קשור ונובע לדיני יחוס אלא דין בפני עצמו שבן של ממזר או ממזרת הרי הוא ממזר: "הנכון לע"ד דבר חדש, דממזר אינו ענין יחוס חדש, כהא דכהנים וישראלים שהם ענין יחוס, שצריך לידע למי מתייחס הוולד, ואמרה תורה בקרא דלבית אבותם דמתייחסין אחר האב, שלכן נימא כשהאב ממזר והאם כשרה יהיה מדין זה ממזר. אלא מצד ענין יחוס גם ממזר הוא ביחוס אביו שהוא ישראל, אבל נתחדש מ"לו, הלך אחר פסולו", שהוולד נמי נפסל, בין כשהפסול הוא בהאב בין כשהוא בהאם". ומבואר בדבריו, שדין הממזרות אינו מדיני הייחוס, אלא חידוש שחידשה התורה להטיל "פגם" בבן הנולד לממזרים. 

ומתוך כך חידש רבי משה שפסול ממזרות מדין "הלך אחר פסולו", שהוא פגם בבן הממזר, נקבע בוולד רק בביאה כדרך כל הארץ: "ודין זה שהלך אחר פסולו נראה שהוא דווקא על ידי ביאה, כדין ממזר מאיסור ערוה, ולא כשהוא מזרע ממזר על ידי אמבטי, דהא הקרא ודאי איירי כדרך העולם, שהוא על ידי ביאה, ואין למילף מזה כשהוא על ידי אמבטי. ונמצא שאף שמתייחס אחר בעל הזרע שהוא ממזר, הוא ולד כשר".

ומבואר בדבריו המחודשים של האגרות משה, שיש הפרדה בין דיני יוחסין [כהן לוי וישראל], לדין פסול ממזרות שאינו "חלק מפרשת היחוס". ויתכן מצב שהוולד מתייחס אחר אביו הממזר, והוא כבנו לכל דבר וענין [הלכות כיבוד אב, דיני אבלות וירושה], אך אין בו פסול ממזרות, אם הוולד נוצר על ידי הזרעה או הפריה מלאכותיים.

מפסק הלכה זה של האגרות משה, נפתח פתח חדש ויחודי לטהרת ממזרים בזמן הזה, וילדיהם של ממזר ואשתו הגיורת או ממזרת ובעלה הגר, וכן של ממזר וממזרת שנישאו זה לזו, שנולדו על ידי הזרעה או הפריה מלאכותיים, אינם ממזרים. והחידוש הגדול בדבריו, שבניגוד ל"פתרון" שמציעה המשנה [לעיל בפתיחה] לטהר ממזר בנישואיו לשפחה, שאינו קיים בממזרת [היות וממזרת שתינשא לעבד, זרע השפחה עדיין מתייחס אחריה ולא אחריו, הוולד ישאר בפסולו] –  הרי שלפי האגרות משה, נמצאה דרך לטהר גם את זרעה של הממזרת, באמצעות הזרעה או הפריה מלאכותיים. ולא עוד אלא אפילו זרעם של הממזר והממזרת שנולד כתוצאה מטיפולי פוריות, אינו פסול. 

וזהו חידוש גדול מאד, שהרי המשנה מצאה דרך לטהר ממזר עם שפחה בלבד, ולא מצאה כל דרך טהרה לזרעה של הממזרת, ובוודאי שלא לזרעם של ממזר שנישא לממזרת.

ואכן מצאתי שהרב מנחם מנדל סנדרוביץ, ראש הכולל  במילוואקי, הציע בספרו עצי בשמים (סימן ו) פסק הלכה למעשה במקרה שהובא לפניו: "אם יש למצא עצה לבחור בעל תשובה שהוא ספק ממזר לישא אשה ולטהר זרעו שלא יהיו ספיקי ממזרים… אולם נראה להמציא תרופה לפי מש"כ בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ג סימן יא) בנוגע לאשה כשרה שנתעברה מזרע ממזר באמבטי, וז"ל: ודין זה שהלך אחר פסולו נראה שהוא דוקא ע"י ביאה כדין ממזר מאיסור ערוה ולא כשהוא מזרע ממזר ע"י אמבטי, דהא הקרא ודאי איירי כדרך העולם שהוא ע"י ביאה ואין למילף מזה כשהוא ע"י אמבטי. ונמצא שאף שמתייחס אחר בעל הזרע שהוא ממזר הוא ולד כשר, עכ"ל. נמצא לפי דבריו, שאם ישא גיורת וישמש עמה בשעה שהיא לוקחת גלולים למניעת הריון, ויוציאו ממנה הזרע ויאצרו הזרע בשפופרת עד אחר שתפסיק מליקח הגלולים, ושוב יחזירו הזרע לבטנה ותתעבר, אז לא יהיה הוולד ממזר כיון שלא נתעברה על ידי ביאה".

 

ח. אולם חידושו של האגרות משה, שפסול ממזרות אינו פסול יוחסין, אינו מוסכם על כל הפוסקים.

בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אבן העזר סימן יט) כתב: "הוולד הנוצר משכבת זרע של איש שלא על ידי העראה בנשיקת אבר אלא על ידי אמבטי או זריקת שכבת זרע לתוך הרחם, אינו נחשב כבנו של המוציא שכבת זרע לתוך האמבטי או המזרקה, לא לענין זה שיחשב כאילו קיים מצות פרו ורבו, ולא לענין פטור אשתו מזיקת יבום וחליצה. וכן אם הוא מחייבי כריתות או ממזר, אין הוולד הנוצר משכבת זרע אסור לבוא בקהל, הואיל ולא נוצר על ידי ביאת אסור, וכמו שכתב הב"ח משם הרב פרץ ז"ל. ואף לחלקת מחוקק ובית שמואל והמשנה למלך, דסוברים דבנו הוא לכל דבר, מודו שאינו נקרא ממזר אם אביו הוא ערוה מחייבי כריתות ומיתות בית דין או אם המתעברת היא אשת איש, הואיל ואין כאן ביאת אסור. ודוקא לענין פרו ורבו ואיסור עריות הוא שאמרו שוולד זה הוא כבנו, שהרי נולד מזרעו. אבל לענין איסור אשה על בעלה, מודו שאינה נאסרת אלא על ידי ביאה אסורה. אולם אם זה שהוציא ממנו שכבת זרע באמבטי וכדומה הוא ממזר, לדעת החלקת מחוקק ודעמיה, בנו נמי הוי ממזר. ולפי מה שהוכחנו מהגמרא והגהות סמ"ק הואיל ואינו כבנו לכל דבר, ממילא יוצא שהוא כשר לבוא בקהל בכל ענין". בניגוד לדעת האגרות משה, המשפטי עוזיאל סבור כי פסול ממזרות הוא פסול יוחסין, ודין "הוולד הולך אחר הפגום" הוא מהלכות יוחסין, ובנו של הממזר הוא ממזר, כי הוא מתייחס אחר אביו. 

ולכן לדעת המשפטי עוזיאל, השאלה האם בנם של ממזר וגיורת שנולדו בהזרעה או הפריה מלאכותיים, הינם ממזרים או לא, תלויה במחלוקת הפוסקים בנדון יחוסו של "הנולד באמבטי" שלא על ידי ביאה. לדעת הסוברים ש"הנולד באמבטי" מתייחס אחר בעל הזרע ונחשב כבנו, גם בנם של ממזר וגיורת שנולד בהזרעה או הפריה מלאכותיים מתייחס לאביו הממזר, כי "הולכים אחר הפגום". ברם לדעת הסוברים ש"הנולד באמבטי" אינו מתייחס אחר בעל הזרע ואינו נחשב כבנו, גם בנם של ממזר וגיורת שנולד בהזרעה או הפריה מלאכותיים אינו  מתייחס לאביו הממזר, אלא כשרים לבוא בקהל.

ואמנם לפי המשפטי עוזיאל, אכן כאשר האם ממזרת, גם בהזרעה או הפריה מלאכותיים, הוולד יחשב ממזר כי הוא מתייחס אחריה. וזאת משום שדווקא במקרה שהאב הוא ממזר, יש סוברים שללא מעשה ביאה, הוולד אינו מתייחס אחריו. מה שאין כן באֵם הוולד תמיד מתייחס אחריה גם ללא מעשה ביאה, היות והורתו ולידתו ממנה.

 

ט. גם ידידי רבי צבי שכטר, ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, נקט בספרו ארץ הצבי (סימן טז) שממזרות היא פסול יוחסין, אולם בהזרעה מלאכותית, שאין בו כל מעשה ביאה, הוולד לא יהיה ממזר, היות ויחס הוולד אחר אביו הוא רק מחמת מעשה הביאה: "ומן ההכרח לומר בדעת רבנו תם [המובא בתוספות בכתובות ג, ב ד"ה ולדרוש] דס"ל דיחס הולד לאם הוא מכח מה שהיתה הורתו ולידתו ממנה, אבל יחס הוולד לאביו איננו מכח זה שהזרע שלו פעל להורותו באופן ביולוגי, אלא מכח מה שנוצר הולד על ידי ביאת אביו באמו. ומהאי טעמא הוא דרחמנא אפקריה לזרעיה דנכרי, וביאת מצרי כביאת בהמה ולאו שם ביאה עלה. וכל היכא דהולד נוצר על ידי זרע האב שנקלט ברחם האם באופן ביולוגי בלי מעשה ביאה, אין אותו הולד מתייחס אחר אביו. ולפי זה הוא הדין נמי בוולד הנוצר על ידי הזרעה מלאכותית, דלשיטת ר"ת, לא יתייחס הבן אחר אביו, וממילא לא יהיה ממזר לכל הדעות. דכל שלא נוצר הולד על ידי מעשה ביאת האב באם, אין הוולד מתייחס אחר האב, וכל שאין לו אב על פי דין כלל, אי אפשר כלל לאותו הוולד להיות ממזר". הרי לנו דעתו של הרב שכטר, שהיות ובהזרעה מלאכותית, הוולד אינו מתייחס אחר אביו [כי לא נוצר על ידי ביאה], אין בו פסול ממזרות. 

מדברי הרב שכטר נראה, כי רק בנו של הממזר אינו ממזר, כי הרי אינו מתייחס אחר אביו, ברם בנה של הממזרת, המתייחס אחר אמו, אכן יחשב ממזר, כי הורתו של הוולד הוא מן האם, והמודד לייחוס הן מהאם והן מהאב, הוא  הורתו ולידתו, ובהזרעה מלאכותית הן הורתו והן לידתו של הוולד הם מהאם הממזרת, ולכן גם הוולד יחשב ממזר.

ומעתה כאשר נעיין היטב בדבריהם של המשפטי עוזיאל והרב שכטר נמצא שהם מתייחסים דווקא להזרעה מלאכותית ואז "יחס הוולד לאם הוא מכח מה שהיתה הורתו ולידתו ממנה". אולם יתכן שבמקרה של הפריה מלאכותית, כאשר העיבור נוצר מחוץ לגוף האשה [במעבדה], גם המשפטי עוזיאל והרב שכטר יסכימו שהוולד לא יתיייחס אחר אמו, או שלדעתם הוולד ספק ממזר, כי בהפריה מלאכותית לפחות לידתו היא מרחם האם ורק הורתו מחוץ לרחם [במבחנה] ולכן יהיה ספק ממזר, וצ"ע.

חילוק דומה לכך מצאנו בדברי הציץ אליעזר (חלק טו סימן מה) שכתב שבהזרעה מלאכותית נותן הזרע מקיים מצות פרו ורבו, ואילו בהפריה מלאכותית לא מקיימים את מצות פרו ורבו, וז"ל: "בהזרעה טבעית הזרע של הבעל מופרש מגופו, וכשם שבהזרעה טבעית האשה לאחר מיכן מזריעה מצידה בתוכיותה, ומתקיימת פעולת ההפרייה המביאה לידי קיום מצוה על ידי מיזוג זרע הבעל וביצית האשה, כן גם בהזרעה מלאכותית פעולת ההפרייה נעשית ג"כ בגופה של האשה, כאשר האשה מצידה מזריעה, גם כן בתוכיותה בתהליך רגיל כבהזרעה טבעית, ולכן סברי כמה מהפוסקים שיכולים להתיחס אל דבר כזה בשעת הדחק, ובפרט כאשר הבעל מפריש מזרעו לשם מטרה זאת וגם הכנסת הזרע בגוף האשה נעשית באופן רצוני ומכוון, לא כאל מקרה חריג לגמרי מדרך יחסי אישות והזדווגות איש ואשה, ושהבעל כן מקיים עי"כ מצות פריה ורביה, אבל משא"כ בהפרייה מלאכותית בתוך מבחנה הא משנים בזה סדרי בראשית, את זרע הבעל מזריעים לא אל רחם האשה אלא אל תוך מבחנה, ומצד האשה אין גם כן הזרעה, אלא באמצעים כירוגיים (על ידי ביצוע ניתוח קל) מוציאים ביצית משחלה ומניחים אותה גם כן במבחנה, ומחוץ לגוף האשה, שם במבחנה במקום שאין בו ענין כלל של התייחסות, הוא שמתרחש תהליך ההפרייה, והביצית המופרית מתחלקת שם מספר פעמים, ורק לאחר מספר חלוקות (כעבור מספר ימים או שבוע ויותר) כאשר ההפריה מובטחת כבר, רק אז היא מושתלת ברחם האשה, ויוצא שאין כאן הזרעה כדרכה לא מצד האיש ולא מצד האשה, דשניהם נזרעים על ידי צד שלישי אל תוך מבחנה, וגם ביצוע ההפרייה המביאה לידי הריון ולידה שעי"ז מקיימים המצוה נעשה גם כן שלא כדרכו, וכח שלישי היא המבחנה (שאיננה אפילו יצור) היא גורמת לזה, ושיתהוה הדבר בתוכיותה היא (בהתאם להתכשרותה לכך), מקום שאין בו ענין של התייחסות, ואם כן בכל כגון דא יש שפיר מקום נרחב לומר שכולם יודו שלא מקיימים כלל על ידי כן מצות פריה ורביה כמצווה עלינו בתוה"ק, ונלמד זאת גם מק"ו ממה שמצינו בכל מצוות התורה שלא יוצאים ידי חובת קיומם כאשר עושים אותם שלא כדרכם ושלא כדרך הנאתן". 

ובספר עצי בשמים (סימן ו) כתב' שהיות וחידושו זה של האגרות משה שבן הממזר הנולד מהזרעה מלאכותית אינו מוסכם על כל הפוסקים, לכן ניתן להסתמך על דבריו רק בספק ממזר: "זה היה מה שנראה להציע, דאף דהיתר זה של האגרות משה, דבן ממזר על ידי הזרעה לא הוי ממזר כיון שאינו על ידי ביאה, הוא נבנה על מאי דס"ל שאין ממזר על ידי איסור ערוה כשאינו על ידי ביאה, והיות שידוע שכבר חלקו עליו כמה פוסקים ומה דס"ל דגם בבן ממזר הוא ממזר רק ע"י ביאה, הוא חידוש נוסף על זה, מ"מ בעניינינו שהוא רק ספק ממזר, וספק ממזר הוא רק איסור דרבנן, נוכל לסמוך על דעת האגרות משה, לחושבו מיהת לספק ולומר ספק דרבנן לקולא. ומ"מ פשוט שאין להתיר למעשה רק אם יסכימו מורי הוראה מפורסמים". 

ונשמע מהעצי בשמים, כי ההיתר לטהר ממזרים בהפריה חוץ גופית נאמר רק למי שהוא ספק ממזר, שאיסורו מדרבנן. ולהלן יתבאר שהיתרו של האגרות משה יועיל גם לממזר ודאי. 

 

לסיכום: נחלקו הפוסקים בהבנת פסול הממזרות של צאצאי ממזרים שנישאו בהיתר [ממזר עם גיורת וממזרת עם גר] מדין "הוולד הולך אחר הפגום". 

לדעת המשפטי עוזיאל וארץ הצבי, בן שנולד בהזרעה או הפריה מלאכותיים אינו מתייחס אחר אביו, ולכן  כאשר האב הממזר נשא גיורת, הבן אינו ממזר. 

ובנישואי ממזרת לגר, כאשר נולד וולד בהזרעה מלאכותית, נקטו המשפטי עוזיאל וארץ הצבי שהיות והוולד שהורתו ולידתו מאמו הממזרת, ודאי מתייחס אחריה – הוא ודאי נחשב כממזר [ויתכן שבהפריה חוץ גופית הדין שונה, וצ"ע].

אמנם לדעת האגרות משה, ממזרות אינה דין ביחוס [שהבן ממזר בגלל יחוסו אחר אביו], אלא דין ממזרות הוא פגם ופסול הנקבע רק על ידי מעשה ביאה, ולמעשה אין הבדל בין ממזר לממזרת, וגם צאצאיהם של ממזרת וגר ואפילו צאצאיהם של ממזר וממזרת בהזרעה או הפריה מלאכותיים, אינם ממזרים, כיון שלא היתה ביאה כדרך כל הארץ.

 

פרק ב

הריון טבעי בזמן טיפול פוריות – בירור הלכתי וחוות דעת רפואית 

 

י. פסק ההלכה המחודש של האגרות משה והרב משאש, שוולד של ממזר וגיורת או של ממזרת וגר, וכן של ממזר וממזרת שנישאו זה לזו, אשר נולדו מהזרעה או הפריה מלאכותיים, אינם ממזרים, סולל דרך חדשה לטהרת ממזרות בזמן הזה. אך בשעת הלימוד, בני החבורה הסתפקו  כיצד אפשר לוודא מבחינה מציאותית שוולד זה אכן נוצר בהפריה חוץ גופית, ולא בביאה כדרך כל הארץ. 

והנה במשנה (יבמות פ"ד מ"י) נתבאר דין "ג' חודשי הבחנה", דהיינו המתנת הזמן שצריכה אשה שהיתה כבר נשואה לאיש אחר להמתין לפני נישואיה השניים, כדי להבחין בין זרע הבעל הראשון לזרע הבעל השני, כדברי המשנה: "היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם, עד שיש לה ג' חדשים. וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיו להן ג' חדשים. אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד נשואות ואחד ארוסות". ומכאן למדנו הלכה כללית וחידוש דין – שכאשר יש צורך לברר ממי האשה מעוברת, צריכים להימנע במשך שלושה חודשים מביאה, ובכך מתברר בוודאות בתום שלושת החודשים שהאשה לא נתעברה מהבעל הראשון. 

מדין זה לכאורה ניתן להסיק, שאם במהלך טיפולי ההפריה יפרשו בני הזוג זה מזו במשך ג' חודשים, יהיה זה בבחינת בירור שהאשה לא נתעברה בדרך טבעית היות והמתינה ג' חודשים ובוודאי נתעברה בהזרעה או הפריה חוץ גופית, ולדעת האגרות משה, הילדים שיוולדו מההפריה אינם נחשבים כממזרים.

וכך אמנם הציע הרב ברוך פינקלשטיין במאמר שפרסם בתחומין (כרך כח) בנושא "דרך לטיהורם של ממזרים": "יישומו של פתרון זה [הזרעה מלאכותית] ידרוש מבני הזוג [הממזר והגיורת, הגר והממזרת] להביא לעולם את צאצאיהם רק בדרך המוצעת [הזרעה מלאכותית], שכן אסור להרבות ממזרים בישראל (תוס' גיטין מא, א ד"ה לישא, בשם רבנו תם; בית שמואל סי' ד ס"ק לה). ומה בדבר שאר הביאות שלהם, לקיום מצות עונה, זוג כזה ייאלץ להשתמש באמצעי מניעה, המותרים לשימוש במצבים חיוניים מסויימים. אין ספק שהאיסור להרבות ממזרים בישראל מהווה סיבה מוצדקת דיה לשימוש באמצעי מניעה ונחשב לצורך גדול".

אולם הצעה זו מעוררת צורך לברר מספר בעיות. ראשית מבחינה רפואית:

[א] יתכן ומסתבר שמבחינה רפואית אסור ליטול במהלך הטיפולים גלולות למניעת הריון, כי הדבר עלול לסכן את אפשרות קליטת ההפריה ברחמה של האשה.

[ב] אפילו אם מותר להשתמש באמצעי מניעה, האם ניתן לסמוך על אמצעים אלו, שהעיבור לא היה בדרך כל הארץ והוולד נולד אך ורק מטיפולי הפוריות.

ומבחינה הלכתית, צ"ע האם האשה נאמנת לומר שנטלה אמצעי מניעה, וכן האם יש לבעל ולרופאים נאמנות בנושא טיפולי הפוריות' שהרי אם לא נאמין לה, כיצד נדע שפרשה מבעלה במשך ג' החודשים. 

ואמנם בספר עצי בשמים (סימן ו) כתב שיש לוודא שההריון נגרם כתוצאה מטיפולי הפוריות על ידי מניעה מקירבה או ע"י בדיקת רופא: "ולא יחזירו הזרע לבטנה עד לאחר שתראה דם כדי לברר לנו שאינה מעוברת עדיין, ואפשר צריכה לפרוש הימנו ג' חודשים, (ואפשר יש בזה לסמוך על בדיקת הרופאים לומר שאינה מעוברת). וגם אחר שיחזירו הזרע לבטנה אין לה לטבול לנידותה עד שתהא ודאי מעוברת ואח"כ תטבול ותהא מותרת לבעלה". כלומר, בתהליך ההזרעה או ההפריה המלאכותיים, בטרם שהרופאים יזריקו את הזרע או את הביצית המופרית לרחם האשה, הם יבדקו שהאשה אינה מעוברת, וכך נדע בוודאות שלידת הוולד נעשתה כתוצאה מטיפולי הפוריות. אך עדיין צ"ע, האם יש לרופאים נאמנות בזה. [נציין, שהחזרת זרע או ביצית מופרית כאשר האשה היא נדה כרוכה בשאלות נוספות אך אכמ"ל].

 

יא. אפשרויות השימוש באמצעי מניעה במשך טיפולי הפוריות, או בדיקת רופא לוודא שההריון נגרם מטיפולי הפוריות, הן יעילות כאשר בני הזוג מודעים מראש לכך, שאלו הן הסיבות למנוע מהוולדות ממזרות. אולם ברוב המקרים, בית הדין נצרך לברר את מעמדם ההלכתי ויחוסם של ספק ממזרים, לאחר מעשה, ואז כבר בני הזוג לא נקטו באמצעים הנ"ל לוודא שבנם או בתם נולדו מטיפולי הפוריות, ובשל כך אי אפשר להתיר את הוולד לקהל.

לבירור הדברים, ביקשתי את חוות דעתם של שלושה רופאים – האם קיימת אפשרות להיכנס להריון באופן טבעי במשך הזמן שאשה עוברת תהליך הפריה חוץ גופית (IVF). וכפי שניווכח, הרופאים לא שללו אפשרות זו באופן מוחלט, אבל היו תמימי דעים כי יש הסתברות קטנה ביותר שדבר זה יקרה.

פרופ' ריצ'ארד ג'רזי, מבית החולים מיימונדיס, ניו יורק, כתב [בתרגום מאנגלית]:

בעשור הראשון שהיו עושים IVF [הפריה חוץ גופית] כמעט כל המקרים נעשו מחמת בעיה של האשה [כסתימות בצינורות] וכיו"ב ולא בבעיות שמצד הבעל, ובאותו הזמן, קצירת הביציות נעשה באמצעות פרוסקופיה, ולא היה נדיר שכתוצאה מהעדר אפשרות לראות את השחלות בזמן הניתוח, יתכן שנשארו ביציות בשלות בשחלות. אך מאידך, מאחר והיו סתימות, לא היה אפשרות שהאשה תהרה בדרך טבעית, וע"כ לא היה משמעות במה שנשאר. 

גם אם הבעיה היתה באותה תקופה בבעל, כל שכן שיש סיכוי נמוך מאד שתתעבר ממנו, כי האמצעים לטפל בזה באותו הזמן, היו מאד נמוכים. כעבור העשור הראשון כמעט כל המקומות שעוסקים בIVF  התחילו לבצע קצירת ביציות בעזרת אולטרא סאונד, או אז מאד נדיר שיישארו ביציות בשלות בשחלות. 

את תשובתו של פרופ' ג'רזי, שלחתי לידידי ד"ר סטיבן מאן, שכתב [בתרגום מאנגלית]:

ביקשת ממני להגיב לדברי ד"ר ג'רזי בשאלה אם ישנה אפשרות שאשה שניטלו ממנה ביציות תוך כדי טיפול IVF, נכנסה להריון באורח טבעי ולא כתוצאה מטיפול IVF.

תשובת ד"ר ג'רזי היא לכאורה שהדבר אפשרי, אבל רק בסיכויים קלושים ביותר. אני מסכים להערכה זו.

שני אירועים חריגים ונדירים היו צריכים לחבור יחד כדי לאפשר תוצאה זו. 

ראשית, ביצית הייתה צריכה להישאר (בטעות) בשחלה. כפי שכותב ד"ר ג'רזי, רמת הטכנולוגיה של קצירת ביציות כיום גוזרת ש"פספוס" ביצית יהיה אירוע חריג ביותר.

שנית, הזוג המדובר היה צריך להתגבר על הסיבה לאי-פוריות כדי שתוכל האישה להיכנס להריון באורח טבעי. 

כפי שמסביר ד"ר גרזי, זוגות שעוברים טיפול IVF מאופיינים כזוג עם בעיה: אשה עם ליקוי אנטומי כלשהו (צינורות סתומים) או גבר שלוקה בספירת זרע נמוכה, או זרע לקוי. הסיכוי להתגברות על גורמים אלו ללא טיפול חיצוני קלוש מאד, קל וחומר בצירוף עם הסיכויים הקלושים של הימצאות ביצית.

עם זאת, שמעתי סיפורים על זוגות שסבלו במשך שנים רבות מאי-פוריות, ולא צלחו טיפולי IVF, אך לבסוף הצליחו להיכנס להיריון באורח טבעי.

השאלה שלי עבורך היא: בהנחה שמשאירים ביצית אחת בשחלה (בכוונה), ומורים לזוג לקיים יחסי אישות יחד עם טיפולי IVF, האם ההלכה תוכל להניח שיש אפשרות שההריון הוא תוצאה של יחסי אישות, או שמא לא נוכל להניח הנחה זו כיון שכניסה להריון בנסיבות אלו היא כאמור לא סבירה בעליל.

אקווה שליבנתי עבורך את התשובה. 

בנוסף, אני מחכה לתגובתך, ואשמח כתמיד להבהיר או להשיב על כל שאלה שתעלה.

בברכה

סטיבן מאן, M.D. F.A.C.O.G.

גם מתשובה זו עולה שהסיכוי להריון טבעי תוך כדי תהליך של הפריה, נמוך ביותר. 

וכן כתב ידידי ד"ר סטיבן פרסר בהסבר מפורט על תהליך ההפריה [בתרגום מאנגלית]:

 

בנוגע לשאלתך בנדון הסיכוי שאישה העוברת טיפולי פוריות (IVF) ונכנסה להריון, התעברה בדרכים טבעיות, ולא מהטיפול.

בכדי לענות על שאלה זו, כדאי ללמוד יותר על תהליך ה-IVF. 

בדרך כלל נותנים לאשה לפני תחילת הטיפול. תרופות למניעת הריון (BFP) המגרות את השחלות לייצר מספר רב של זקיקים, ובכך להביא להבשלתן של מספר ביציות בו זמנית, וכך לאפשר במהלך שאיבה אחת לקחת כמה ביציות במקביל. 

בנוגע לשאלתך, תרופות אלו בין השאר אינן מאפשרות התפתחות טבעית של הביציות, או הפרייתן על ידי זרע בן הזוג.

בהמשך, מקבלת האשה תרופת המרצה (כגון גונדוטרופין) למשך כמה ימים, תוך כדי בדיקות אולטרה-סאונד  תכופות, וביקורת צמודה לרמת ההורמונים, בשביל לוודאות שאכן זקיקי השחלה מתפתחים כראוי. לאחר עשרה ימי המרצה, ולאחר שזקיקי השחלות גדלו לגודל ורמת הורמונים המעידים על בשלותם, מקבלת המטופלת זריקה הגורמת לביוץ תוך 36 שעות, ומכינים אותה לשלב של קצירת הביציות זמן קצר (חצי שעה עד שעה) לפני ביוץ. קצירת הביציות נעשה תוך ראיה וויזואלית באולטרה-סאונד, כשהמטופלת תחת הרדמה אך בהכרה. 

מספר הזקיקים והביציות שמתקבלים תלוי בגורמים רבים, כגון גיל המטופלת, סוג ההמרצה שנבחרה, סוג העקרות, ואנטומיה של השחלה. מטופלת יכולה ליצור עשרה זקיקים, אבל בתוכם למצוא רק שמונה ביציות. יתרה-מזו, לעתים קרובות יהיה בצינור רק נוזלים, ולא יהיו בו שום ביציות. אולם, בדרך כלל מוצאים את הביצית בצינור הבא. במקרים פחות שכיחים, הזקיק נשאב, אבל לא מוצאים בו ביצית. דבר זה יכול לקרוא בגלל סיבות שונות: גיל המטופלת, דביקות הביצית בתוך הזקיק, זקיקים ריקים, ומה שאני קורא "ביצית נופלת", או שפשוט לא מוצאים את הביצית. 

כעת בנוגע לשאלה המקורית, הביצית שפוספסה או "נפלה" היא זו שמאפשרת הפריה טבעית: הביצית שנפלה יכולה להימצא בכל מקום באזור האגן. לכן, אם מאיזו סיבה שהיא, היתה ביצית באותו איזור, ייתכן שלאחר מכן הביצית תיכנס לצינור הזרע, ולהיות מופרית שם על ידי קיום יחסים רגילים. 

אולם, המגע בין הזרע לבין הביצית צריך לבוא תוך 24-12 שעות מהביוץ (ביוץ כזה שנגרם על-ידי רופאים). למרות שהביצית יכול לשרוד מעבר לתקופה זו, יכולת הביצית להפריה מוגבלת לתקופה זו בלבד.

יכולת צינור הזרע לקלוט ביצית אבודה אינה כה פרועה כפי שנראה מלכתחילה. 

במקרה אחד, לאחר פרוצדורת GIFT (מפרים ביצית עם זרע בתוך הגוף, כשצינורות הזרע של האישה משמשים מן מעבדת IVF) נכנסה המטופלת להריון, אבל לאחר שמונה שבועות היא פיתחה דימום ווגינאלי. אולטרה-סאונד גילה הריון תקין, וגם הריון בצינור הזרע האחר מהצינור לשם הוחדרו הביצית והזרע. פלא הוא שהגמטות (התאים הנ"ל) מצאו את עצמן בצינור האחר, אבל מכאן רואים את האפשרות שביציות נעות בכיוונים שונים בתוך האגן, ואפשרות הצינורות לקלוט את הביציות ולהניב תוצאה של הריון ספונטני.

במובן סטטיסטי, על פי העובדות הנ"ל, הסיכוי להריון ספונטני הוא נמוך, אם כי אפשרי. 

יתרה מזו, קשה עד בלתי אפשרי להוכיח אותו, ולכן אנחנו צריכים להסתפק בספקולציה.

אולם, רצוני להוסיף מצב תיאורטי שניתן לתעד הריון ספונטני במשך מעגל IVF, על ידי ההתפתחויות העכשוויות בטיפולי פוריות וביולוגיה מולקולית הזמינה כיום לקליניקאים. הטכנולוגיה נקראת PGD, המכונה כעת Preimplantation Genetic Screening (בדיקה גנטית טרום השתלה). הבדיקה מתבצעת על ידי ביופסיה של עובר בן שלשה ימים בלבד, כשהחומר נבדק בדיוק רב לשם גילוי אנורמאליות, כולל זיהוי מין.

הסיטואציה התיאורטית מדברת על אישה שעוברת טיפול IVF, ורוצה להשתמש בבדיקת PGD לברר את מגדר העובר. נוצרו שמונה עוברים, וביום השלישי כל העוברים עברו בדיקה. התוצאות גילו שני עוברי אנורמאליים, וששה נורמאלים, אשר מתוכם היו שני זכרים וארבע נקבות. המטופלת החליטה שהיא רוצה לשמר את שני העוברים הזכרים, ואת ארבעת העוברים הנקביים היא החליטה להקפיא לצורך שימוש עתידי. המטופלת נכנסה להריון, ואולטרה-סאונד ווגינאלי לאחר ששה שבועות גילה הריון כפול, עם שני שקי הריון. כיון שהמטופלת מעל גיל 35, המטפל הרפואי המליץ על בדיקת מי שפיר בשבוע 17 להריונה. כרומוסומי המין שהתגלו היו דפוס רגיל זכרי של XY, ודפוס XX נקבי. בסוף הריונה, האישה ילדה שני תינוקות בריאים, אחד זכר והאחת נקבה.

מובן מאליו שלו הייתה האישה מתעברת מטיפול IVF  לבד, היא הייתה מתעברת עם שני עוברים, כשלכל אחד מהם דפוס XY הזכרי. הדוגמה הנ"ל מדגימה כנראה את האפשרות היחידה לוודא את אופן הכניסה להריון: טבעי מול IVF, או שילוב של שניהם.

אני מקווה שהסקירה הנ"ל והדעה הקלינית שימשו כעזר וכלמידה. אנא הודיע לי אם אוכל לעזור מעבר לכך.

כל טוב

סטיבן כ. פרסר

 

אולם כפי שהבאנו לעיל [אות ט], חז"ל דרשו מאשה לוודא מאיזה זרע האשה מעוברת באמצעות "ג' חודשי הבחנה", והוא הדין בנדון דידן, הרי יש צורך לוודא שהאשה לא נתעברה בדרך טבעית אלא כתוצאה מטיפולי פוריות. ומעתה נשאלת השאלה, גם אם בחודש הראשון לטיפולי הפוריות, שבמהלכו הוצאו מגוף האשה כל הביציות הבשלות, אין ביכולתה להתעבר בדרך טבעית, אולם יתכן שבחודשים הבאים, במידה וטיפולי הפוריות יכשלו, יבשילו ביציות נוספות, והיא תתעבר באופן טבעי [ולא בגלל הטיפולים], ושמא לא נוכל לברר זאת, וצ"ע.

•   •   •

לסיכום: מבחינה רפואית הסיכוי להיכנס להריון בדרך טבעית במשך הזמן שאשה עוברת טיפולי פוריות, נמוך ביותר.

יחד עם זאת חייבים להדגיש כי סיכוי קטן עדיין קיים. ובפרט בטכנולוגיה העדכנית של טיפולי הפוריות, בהם שואבים מגוף האשה מספר רב של ביציות, מפרים אותם בזרע הבעל, מחזירים לרחם 4-2 ביציות מופרות, ואת שאר הביציות המופרות מקפיאים לשימוש עתידי. ובשל כך, בפעמים הבאות כבר לא מתבצע באשה תהליך שאיבת ביציות, אלא מפשירים את הביציות המוקפאות ומחדירים אותן לרחם האשה, וגדל הסיכוי שאם בני הזוג לא יפרשו זה מזו בתהליך ההפריה, האשה שיש בגופה ביציות, תיכנס להריון בדרך כל הארץ ולא כתוצאה הטיפול.  

ידידי ד"ר שמחה מאנן הוסיף, כי במידה ונצטרך לדעת ברמת בירור ודאית שהוולד נולד כתוצאה מהפריה חוץ גופית ואינו מהריון טבעי, ניתן כיום לקשור את החצוצרות של האשה בפעולה כירורגית יחסית פשוטה [באופן שאינו מאפשר יותר את מעבר הביצית מן השחלה לרחם, ומונע הריון טבעי]. וממילא אם אשה עברה תהליך זה ונכנסה אחר כך להריון, נוכל לדעת בבירור שהוולד נוצר על ידי הפריה חוץ גופית בלבד. וכמובן, הוא הדין באשה שידוע לנו שלא תוכל להתעבר באופן טבעי [כגון שיש לה חסימה בחצוצרות], נוכל לדעת בבירור שהוולד נוצר על ידי הפריה חוץ גופית בלבד.

יחד עם זאת, בקשירת החצוצרות עדיין אין הוכחה ודאית שהוולד נולד מהפריה ולא מהריון טבעי, שהרי עדיין קיימת אפשרות לפתיחת החצוצרות לאחר מכן [וברור שלא נוכל להעמיד עדים על כך שהחצוצרות קשורות]. ואם כך יש צורך לדון בגדרי נאמנות בני הזוג או הרופאים – מאחר והסיכוי להיכנס להריון בדרך טבעית בזמן טיפולי פוריות נמוך מאד, נשאת השאלה האם לדעת הפוסקים שצאצאי ממזר וגיורת או ממזרת וגר בהזרעה או הפריה מלאכותיים אינם ממזרים, יש לבני הזוג או לרופאים נאמנות לומר שהוולד נולד מטיפולי הפוריות, ועל ידי כך להתירו בקהל כי לא היתה ביאה כדרך כל הארץ.

 

פרק ג

האם ניתן להטיל ספק בממזרות בטענה ללידה מהפריה חוץ גופית

 

יב. בשו"ע (אבן העזר סי' ד סע' יד) נפסק: "האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש, וילדה אחר י"ב חדש, הוולד ממזר, שאין הוולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש. ויש מי שאומר, שאינו בחזקת ממזר [דעת בה"ג, דאמרינן שמא על ידי שֵׁם בא לכאן, ב"ש ס"ק טז]. וכיון דפלוגתא הוא, הוי ספק ממזר". ומבואר שלהלכה יש צורך גדול לחפש להתיר ממזרים בדרכים בלתי שכיחות, כגון שהבעל הגיע בצנעא על ידי אמירת שֵׁם ה', ובא על אשתו ונתעברה ממנו [ולדעת הבה"ג הוולד כשר, ב"ש שם]. 

והנה במסכת חגיגה (יד, ב) "שאלו את בן זומא, בתולה שעיברה מהו לכהן גדול, חיישינן שמא באמבטי עיברה". כלומר, כאשר בתולה נמצאה מעוברת והיא אומרת שלא נבעלה ומבקשת שימצאו את בתוליה, האם מותר לכהן גדול לשאת אותה "שמא נתעברה באמבטי", ופרש"י: "באמבטי, כלי שרוחצין בו כל הגוף, ויש לומר שהטיח שם אדם שכבת זרע ונכנס במעיה". ובן זומא השיב שאכן "חיישינן שמא עיברה באמבטי", ולכן הבתולה המעוברת מותרת לכהן גדול. ותמה המשנה למלך (הלכות אישות פט"ו ה"ד) "מההיא דאמרינן בפרק הערל (יבמות פ, ב) עבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשתהא עד תריסר ירחי שתא ואכשריה, ע"כ. וטעמא משום דאמרינן שהוולד הוא משתהא אחר גמר צורתו ג' חדשים, אבל טפי לא. והוולד הוא ממזר ומותר בממזרת, וכמ"ש רבינו (הלכות איסורי ביאה פט"ו הי"ט). ואם איתא להא, אמאי לא חיישינן שמא באמבטי עיברה, שהרי לסברת בן זומא מטעם חששא זו אנו תולין להכשיר אותה לכהן גדול, ואם כן איך לא נחוש שלא להתיר אותו בממזרת". המשנה למלך תמה, מדוע שלא נלמד מדברי בן זומא שהתיר בתולה מעוברת לכהן גדול, לטעון גם מקרים אחרים, ואפילו אם הבעל נשתהה יותר מי"ב חודש "שמא  נתעברה באמבטי", ואם כן הוולד לא יהיה אלא ספק ממזר [האסור בממזרת] ולא ודאי ממזר [המותר ממזרת].

ומצאתי חידוש בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אבן העזר יט) שכתב כי אשה נשואה אינה נאמנת לומר שנתעברה באמבטי, בכדי להתירה לבעלה: "נראה לענ"ד שאין האשה נאמנת לומר שמאמבטי נתעברה, שלא אמרו בגמרא חיישינן שמא נתעברה על ידי אמבטי אלא בבתולה שעיברה, דעינינו הרואות שאין פתחה פתוח, כגון שנבדקה על ידי חבית או על ידי רופא, ולא חיישינן שמא נתעברה מביאת איש על ידי הטיה, וכדשמואל דאמר יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם, משום דזה לא שכיח (חגיגה טו, א) הלכך על כרחך לומר שנתעברה על ידי אמבטי. אבל באשה בעולה לא חיישינן לאמבטי להתירה לבעלה, אבל כל שראינוה מעוברת וליכא למתלי בבעל נאסרת לבעלה.  תדע, שהרי אשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחרי י"ב חדש, הוולד ממזר, שאין הוולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש. ואף למאן דאמר שאינו בחזקת ממזר, היינו משום דגזרינן שמא בא בעלה על ידי שֵׁם, אבל ליכא מאן דאמר דחיישינן שמא נתעברה על ידי אמבטי, משום שזה הוא דבר דלא שכיח, ומיעוט שאינו מצוי. ומכאן אנו למדים שאין האשה נאמנת בכך, ואין צריך לומר שאם אינה טוענת כך, שאנן לא טענינן לזה, והאשה נאסרת לבעלה, ובנה הוא ספק ממזר. ואל תשיבני מדין היא אומרת מוכת עץ אני שהיא נאמנת (אבן העזר סי' סא סע' ט), דמוכת עץ שכיח טפי מאמבטי". ולמדנו מדבריו שאין נאמנות לאשה לומר שנתעברה באמבטי בכדי להתיר את בנה מממזרות ודאית "משום שזה הוא דבר דלא שכיח, ומיעוט שאינו מצוי". 

דברי המשפטי עוזיאל היו נכונים לשעת כתיבתם, אולם בשנים האחרונות, עם התפתחות הרפואה, והמציאות הידועה לנו על קרוב לחמישה אחוזים מהתינוקות בישראל שנולדו כתוצאה מתהליך של הפריה חוץ גופית, לכאורה אפילו אשה נשואה תהיה נאמנת לטעון שנתעברה על ידי אדם אחר באמצעות הפריה מלאכותית, כדי להתיר את בנה מממזרות ודאית. 

ולא עוד, אלא שגם בית הדין עצמו כאשר דן בייחוסי ממזרים, יוכל לטעון שנתעברה על ידי הפריה מלאכותית, אפילו בני הזוג לא טענו כן – כדי ליצור ספק ולהתירו מממזרות ודאית.

 

יג. סברא זו מפורשת בדברי רבי יצחק זילברשטיין בספרו החדש שיעורי תורה לרופאים (חלק ד' עמ' 348), בנדון יחוסו של מי שנתברר על ידי בדיקת רקמות שאינו מתייחס אחר אביו, ובתוך דבריו כתב: "ויש להוסיף, שבאותם מקומות שקיימת אפשרות לתלות שהאשה נתעברה באמצעות הזרעה מלאכותית, ודאי שאין לפסול את הולד, מאחר וישנם פוסקים הסוברים שבזה אין הולד ממזר, ואין האשה נאסרת על בעלה". הרב זילברשטיין הוסיף בסוגריים: "ויש להעיר מדוע לא נתלה באשה ששהתה וילדה לאחר י"ב חודש שבאמבטי נתעברה, דלא גרע מ'שֵׁם'".

ובהמשך דבריו דן הרב זילברשטיין האם בית הדין יכול לתלות בכך אפילו כשהאשה אינה טוענת כן, וכתב: "שמעתי מגאון אחד שליט"א, שאין להכשיר לדעת החלקת מחוקק את הוולד, כי אם לאחר שישאלו את האשה ותאמר שהוולד כשר ומבעלה נתעברה, כשם שאין לסמוך על האפשרות שבעלה בין לילה בא ובין לילה נסע, אלא רק אחרי שהאשה אמרה כך". אולם הוא דחה את דבריו: "ולענ"ד נראה שבנדוננו, אפילו אם לא ישאלו את האם, גם כן נכשיר את הוולד. כי רק בנשתהה העובר יותר מי"ב חודש, יש לנו לשאול את האשה ולשמוע בפיה. שהרי אם תאמר שהוולד נשתהה יותר מי"ב חודש, נחליט שהוא ממזר לדעת הרמב"ם השולל אפשרות זו, ולכן צריכים אנו לשמוע את אשר בפיה. ורק אם תגלה לנו שבעלה בא כאן תוך י"ב חודש על ידי שם או בין לילה, נכשיר את העובר. מה שאין כן בענייננו, אין לאשה מה לספר ולגלות לנו עובדות חדשות כדי להכשיר את הוולד, חוץ מאשר לומר שהבדיקות החטיאו את האמת, וזאת יכולים אנו לומר לבד". 

גם הגרש"ז אויערבך חידש בשו"ת מנחת שלמה (ח"ג סימן צח אות ו) שבני הזוג נאמנים לומר שפירשו זה מזה, והוולד הוא מהזרעה מלאכותית מהבעל או אפילו מאדם אחר: "ומה שכתב בספר חלקת יעקב שם אות ז' בהזרעה מלאכותית אף אי אמרינן דבנו הוא לכל דבר מ"מ לא הוי רק ספק דדלמא לאו אביו הוא דבזה לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל, אין אני מבין את דבריו. ולא מיבעיא אם הזרע הוא מהבעל עצמו, מהיכי תיתי נחשוש לשמא נזרעה גם מאיש אחר. אלא אף אם ידוע שהזרע הוא משל איש אחר, מ"מ אם הבעל והאשה אומרים שפירשו זה מזו מג' חדשים שלפני ההזרעה עד ג' חדשים לאחר ההזרעה, מהיכי תיתי נחשוד בהם שלא התנהגו כדין, ומה טעם יהיה הולד רק ספק בן ולא ודאי [כן השתוממתי לראות ב"קונטרס" שקבלתי שגם בספר עמק הלכה ובהפרדס (תשי"א חוברת א) כתבו כהחלקת יעקב, אך גם מובא שם שבספר היובל להפרדס יש מי שחולק עליהם] וכמו זר הוא בעיני דבר זה, ולא גרע מפנויה שנתעברה שאם אין עליה רינון וידוע מי שבא עליה דהרי הוא בחזקת אב, וכל שכן הכא". 

 

יד. באחד מביקוריו של ידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה בירושלים, בביתי בלוס אנג'לס, שאלתיו האם אשה נשואה נאמנת לומר שנתעברה מאדם אחר על ידי הפריה חוץ גופית.

הגר"א וייס השיב: האשה אינה נאמנת, ואין לחשוש לכך כלל ועיקר, משום שאשה המזנה מעוניינת במשכב עם הבועל ולא להביא ממנו ילדים בדרך הפריה חוץ גופית.

ושאלתיו: מדוע חשש זה שונה מהחשש הרחוק שמא "בא על ידי שֵׁם", עליו מסתמך מרן השו"ע להטיל ספק בממזרות ודאית, ואף שהדבר אינו שכיח כלל.

והשיב: מכיוון שסתם נשים אינם עושות הפריה כלל אלא רק מי שיש לה או לבעלה בעיה רפואית, ולכן אין סיבה לטעון כך.

אמנם לענ"ד נראה שגם אשה המזנה תחת בעלה וברצונה ללדת ממנו ילדים, עדיין תעדיף שהוולד יוולד על ידי הפריה מלאכותית כדי שהילדים לא יהיו ממזרים ויהיו מותרים בקהל, וצ"ע. 

 

סוף דבר: בימינו שטיפולי הפוריות נעשו שכיחים יותר, יתכן ונפתח בזה פתח חדש להתיר ממזרות ודאית, כי האשה נאמנת לטעון שנתעברה מאדם אחר בהפריה מלאכותית. 

ולא עוד, אלא שגם בית הדין הבא לדון בייחוסי ממזרים, יכול לטעון שנתעברה על ידי הפריה מלאכותית גם אם בני הזוג לא טענו כן, וליצור ספק, ובכך להתירו מממזרות ודאית.

בחתימת הדברים יודגש, שאין במאמר זה משום הכרעה הלכה למעשה ח"ו. שאלות אלו הנוגעות לטהרת היחוס של כלל ישראל, ציפור הנפש של קיום האומה, מסורות להכרעת גדולי הפוסקים, אשר יורונו את המעשה אשר נעשה, ולפיכך באנו לעורר ולדון בזה בפניהם, להלכה ולא למעשה.