א. הטור מביא בהלכות תפילין (1) מחלוקת בין הרי"ף ורש"י לרא"ש, האם מברכים על הנחת תפילין ברכה אחת או שתי ברכות. וכתב הבית יוסף (1) שבדברי ספר האגור [מרבותינו הראשונים] הביא מאמר מהזוהר הקדוש שיש לברך ברכה אחת בלבד, ותמה בעל האגור "על הני רברבי החולקים על רבי שמעון בר יוחאי". והבית יוסף הקשה על תמיהתו "למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רשב"י בספר הזוהר היפך מסקנא דתלמודא, ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא, וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רשב"י לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן".
כלומר, לדעת הבית יוסף כאשר נחלקו הפוסקים במחלוקת הלכתית כיצד לפסוק, והוכחתם ממסקנת סוגיית הש"ס, אין להביא ראיה נגדם מדברי הזוהר, מכיון שזו מחלוקת בין הש"ס לזוהר, ובמחלוקת שכזו, ההלכה כסוגיית התלמוד ולא כדברי הזוהר [ובנדון ברכה על הנחת תפילין כתב הבית יוסף, שבימי הפוסקים שדנו בברכה על הנחת תפילין "עדיין לא נגלה ספר הזוהר הקדוש בעולם, ועוד, שאין המאמר ההוא [מהזוהר] מכריע שלא לברך ברכה אחת"].
בשו"ע פסק מרן המחבר (1) שיברך ברכה אחת [כדעת הרי"ף והראשונים העומדים בשיטתו]. אולם בדרכי משה וברמ"א מפורש כי באשכנז מברכים שתי ברכות [ומכל מקום טוב לומר תמיד אחר הברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד]. ומתבאר איפוא שבאשכנז לא חששו לדברי הזוהר [אלא אם כן ננקוט כהב"י, שאין סתירה מהזוהר לש"ס, כנ"ל].
ב. מקום נוסף שבו מצינו מחלוקת בין ההלכה והזוהר הוא בדין הנחת תפילין בחול המועד.
הטור והבית יוסף (2) הביאו מחלוקת ראשונים בענין, ומסיים הבית יוסף: "ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחוה"מ, ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחוה"מ כדברי הרא"ש, ואחר כך מצאו שכתב רשב"י במאמר אחד שאסור להניחם בחוה"מ, ועל כן נמנעו מלהניחם בחוה"מ, וכן כתב מורי דודי הר"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה".
אמנם כשנדקדק בסוף דבריו שכתב: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב לנו לגשת לעבור בקום ועשה על דברי רשב"י המפליג כל כך באיסור הנחתם" – הרי שמבואר בדבריו כי יש להכריע כדברי הזוהר רק במקום שאין זה סותר לדין מפורש בתלמוד. אולם כאשר דברי הזוהר סותרים להלכות המפורשות בש"ס, נראה מדברי הבית יוסף, שיש להכריע כדברי התלמוד ולא כהזוהר, וכמבואר בדבריו לעיל לענין ברכה על הנחת תפילין.
ג. הדרכי משה (סי' כה אות ה*; (1)) הביא את דברי אגור בשם הזוהר, ש"על תפילין של יד יברך מיושב ושל ראש מעומד", וכתב הדרכי משה: "ולא נהגו כן, אלא מברך שתיהן מעומד, וכבר כתבתי לעיל שכל ברכות המצוות מברך עליהן מעומד". וכן פסק ברמ"א (3) "יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד, ובמדינות אלו לא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד".
המגן אברהם (3) רצה להכריע שההנחה של יד תהיה מיושב, והברכה תהיה בעמידה. אבל בשו"ת מהרש"ל (3) נשאל בנדון זה, וכתב דברים נוקבים שאין לשנות כלל ממנהגים שנהגו בהם מימים ימימה על פי הש"ס, בעקבות גילויים מספר הזוהר, וההלכה "כדברי התלמוד והפוסקים, ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן ביה, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו, כאשר כתב הקאר"ו". והמהרש"ל מציין "מי לנו גדול מרבי שמשון מקינון, אחר שלמד קבלה אמר שהיה מתפלל כתינוק בן יומו", ולכן לדעתו יש לברך ולהניח תפילין של יד ושל ראש בעמידה. המשנה ברורה (3) הביא את דברי המג"א והמהרש"ל, והוסיף שבביאור הגר"א הוכיח כי גם לפי הזוהר מותר להניח תפילין של יד בעמידה, ולכן "אין לזוז" מהמנהג לברך ולהניח את שניהם בעמידה.
ד. עוד הביאו המג"א והמשנ"ב הנ"ל את דברי הכנסת הגדולה [רבי חיים בנבנישתי, אב"ד איזמיר, נפטר בשנת תל"ג] שקבע:
- במחלוקת בעלי הקבלה והזוהר עם הגמרא והפוסקים – הלך אחר הגמרא והפוסקים, מיהו אם בעלי קבלה מחמירים יש להחמיר גם כן.
- ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים, אע"פ שנזכר בקבלה, אין אנו יכולים לכוף לנהוג כך.
- דין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים, יש לילך אחר דברי קבלה.
- במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע.
וראה פרטים נוספים בכללים אלו של הכנסת הגדולה, בספר פסקי תשובות (6) ומה שהביא מדברי האגרות משה (6) ש'דברי קבלה' היינו ספר הזוהר והתיקונים, אבל כתבי האריז"ל ופרי עץ חיים וכד', רשאים שאר הפוסקים לחלוק ולהכריע נגדו אף בדברי קבלה, ונרחיב בענין זה להלן.
ה. מקום נוסף שבו יש לכאורה מחלוקת בין הפוסקים והמקובלים, הוא בדין המאחר לבוא לבית הכנסת.
בשו"ע (4) כתב את סדר ה"דילוגים" בתפילה למי שאיחר לבוא לבית הכנסת ומצא את הציבור בסוף פסוקי דזמרה, כדי שיספיק להצטרף לציבור בתפילת שמונה עשרה.
מאידך, הביאו בשו"ת חכם צבי (4) והמשנה ברורה (4) את דברי הזוהר ומה שהזהיר "המגיד" את הבית יוסף לבוא "לבית הכנסת בהשכמה כדי שיוכל להתפלל כסדר ולא בדילוג, כי העושה כן מהפך הצינורות, והרבה אנשי מעשה נוהגים להתפלל כסדר מטעם זה, אפילו אם אחרו לבוא לבית הכנסת".
ואמנם בשו"ת חכם צבי נשאל מה עדיף – להתפלל בדילוג כדברי השו"ע, או לפי הסדר כדברי הזוהר. ופסק החכם צבי [הובא במשנ"ב] שדברי הזוהר שיש להתפלל על הסדר, נאמרו כשאינו מתפלל עם הציבור, אבל אם איחר לבוא לביהכ"נ ובא כשהציבור מתפללים, כו"ע מודו שידלג כדי להתפלל בציבור. ומסיים המשנ"ב: "ואפילו מי שאינו רגיל להתפלל עם הצבור בתמידות שאינו משכים כל כך, מכל מקום אם אירע לו איזה פעם שבא לבית הכנסת ומצא להציבור בסוף פסוקי דזמרה, יעשה כמו שכתב בשו"ע, דעכ"פ יש לו לזכות בפעם זה להתפלל עם הציבור".
עוד נחלקו הפוסקים והמקובלים בדין סידור המטה. בשו"ע (4) נפסק: "אסור לישון בין מזרח למערב אם אשתו עמו". וכתב המשנה ברורה (5) "ובתשובת מנחם עזריה פסק כמו שכתב הזוהר פרשה במדבר שיהא ראשה ומרגלותיה של המטה זה למזרח וזה למערב, והסכים שם שיהא הראש למערב. ומ"מ טוב יותר לכתחילה לנהוג כהשו"ע, כי בתשובת בנין של שמחה כתב בשם הגר"א שאמר שגם כוונת הזוהר הוא כהגמרא ולא כפירוש הרמ"ע".
ו. והנה כלל ידוע הוא – 'ספק ברכות להקל'. נשאלת איפוא השאלה, כאשר מרן השו"ע פסק שאין לברך ברכה, ולעומת זאת בדברי הזוהר או כתבי האריז"ל מובא שיש לברך ברכה זו, האם נאמר בזה 'ספק ברכות להקל' ונפסוק נגד הכרעת הקבלה [דהיינו שלא לברך], או שקבלת האריז"ל נחשבת כ'ודאי' [ושוב אין זה שייך לדין 'ספק ברכות להקל'].
כפי שיבואר להלן, בסוגיא זו נחלקו הפוסקים האחרונים.
מרן השו"ע פסק (5) שאין מברכים ברכת 'הנותן ליעף כח [והרמ"א השיג על דבריו: "אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה"]. וכתב החיד"א בספרו ברכי יוסף (5) שנהגו בכל הגלילות לברכה "על פי כתבי האריז"ל, כי אף דקבלנו הוראות מרן, קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האריז"ל גם הוא יורה לברך. ומה גם שכתב הרב כנסת הגדולה, דאיכא מאן דשמע דהדר בי מרן בסוף ימיו, וכן ראוי לנהוג". בכף החיים (5) העתיק את דברי האריז"ל מספר שער הכוונות, והביא חבל פוסקים נוספים שהצדיקו את דברי החיד"א, ובראשם הבן איש חי, שיש להכריע כדברי האריז"ל נגד דברי השו"ע.
ז. למעשה, בשאלה זו, האם אומרים 'ספק ברכות להקל' נגד דברי האריז"ל, נחלקו פוסקי דורנו.
בשו"ת אגרות משה (6) כתב [לענין ברכות השחר לניעור בלילה, שנחלקו הפוסקים, ואילו לדעת האריז"ל יש לברך] כי הכלל ש"במחלוקת הפוסקים הקבלה תכריע", נאמר רק על ספר הזוהר והתיקונים "אבל כתבי האריז"ל ופרי עץ חיים אף שגדול מאד, הוא כאחד מכל הפוסקים שרשאים לחלוק עליו גם בדברי קבלה". וממילא כשיש מחלוקת הפוסקים נאמר הכלל 'ספק ברכות להקל', ולא יברך כדברי האריז"ל. וכן דעת הראשון לציון רבי עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (7) שנקט שלא כדברי החיד"א והבן איש חי, ולדעתו אומרים 'ספק ברכות להקל' נגד האריז"ל.
בעוד שלדעת רבי בן ציון אבא שאול [ראש ישיבת פורת יוסף] במבוא לשו"ת אור לציון (8), וכן לדעת רבי יעקב הלל [ראש ישיבת אהבת שלום בירושלים] בספרו "עֵד הגַל הזה" [על ענייני ל"ג בעומר וקבלת רשב"י; (9)], יש לקיים את הכרעת החיד"א והבן אי חי שהוראות האריז"ל נתקבלו כ'ודאי' לעומת הוראות מרן השו"ע שנתקבלו כספק, ולכן במקום שיש מחלוקת בין מרן השו"ע לאריז"ל, נקטינן כדברי האריז"ל [ראה בדבריו כמה דוגמאות לכלל זה]. אלא שבאור לציון חילק, שכלל זה נאמר רק בדברים המפורשים בדברי האריז"ל, ולא במה שנרמז או מובן מדבריו, עי"ש.
ח. לסיום הסוגיא, עי' בביאורו של רבי יעקב הלל (9) לדברי הזוהר שכל דברי חז"ל מיוסדים על סודות הקבלה.
