הודאה בכפיה

אנו עדים בימינו לאירועים ביטחוניים, הדורשים פעולות חקירה שונות. לעיתים, משתמשים כוחות הבטחון בשיטות חקירה המשלבות עינויים, כדי להביא להודאת הנאשם.

לקמן נדון מה דעת ההלכה על הודאות שניגבו תחת לחץ וכפיה:

[א] האם יש בסיס הלכתי המתיר להפעיל כפיה או לחץ פיזי על נאשמים כדי להכריחם להודות בחשד.

[ב] האם ניתן לסמוך על הודאה שניתנה בצורה זו, כדי להרשיע אדם בעבירה.

א. בסוגיות הגמרא מסופר על דיינים שחקרו חשודים בכפיה ובעינויים.

בבבא מציעא (1א) מסופר על מר זוטרא חסידא "אגניב ליה כסא דכספא, מאושפיזא חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי". וכן בבבא בתרא (1ב) מסופר על שטר שהובא בפני אביי, שחשד לזיוף, ובשל כך כפת אביי את הלוקח, עד שהודה, שאכן השטר מזוייף.

ונחלקו רבותינו הראשונים והפוסקים, מה היתה צורת ה"כפיה" בה כפה מר זוטרא את החשוד בגניבה.

לדעת הרא"ש (2א) שהיכוהו בשוטים עד שהודה. וביד רמ"ה (2ב) הסביר את ההצדקה לביצוע עינויים ממש "כדי שיצא הדין לאמיתו וכדי שישמעו הנשארים וייראו".

לעומת זאת, בספר אור זרוע (2ג) כתב "אין לפרש כפתיה ממש, אלא כפתיה במילי, שתפסו בדברים עד שלא היה בו כח לכפור". בדומה לכך, כתב המאירי (2ה) "ולא נאמר כפתיה אלא דרך איום וכו' ולא שילקהו, וכן הדברים נראין".

ב. להלכה, השולחן ערוך (3א) פסק שיש היתר ביד הדיינים להשתמש בכפיה לצורך הודאה ו"אם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה, יעשה, כדי שיוציא הדין לאמיתו".

למרות ההיתר שנפסק בשולחן ערוך, הוזכרו בפוסקים מגבלות ותנאים לסמכות בית הדין לכפות או לענות את בעלי הדין. טעמם של מגבלות אלו נועד כדי למנוע האשמות שווא או לחץ בלתי מוצדק על אדם חף מפשע.

בשו"ת התשב"ץ (3ב) כתב על אדם שנחשד בגניבה, "ועל ידי שניכרין דברי אמת, אסרתיו" בבית האסורים, ונסמך בפסק דין זה על הגמרא בבבא מציעא (1א).

ברמב"ם (4א) כתב כעין דין זה,  שבסמכות הדיין לעשות דברים שאינם בשורת הדין ממש. וכתב המגיד משנה: "שאין בכל בית דין כח כזה, אלא אם כן הוא בית דין חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות, ומשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שיהא כל אחד פורץ לעשות לו דרך לרצונו.

וראה גם בסיפור המובא בשו"ת פנים מאירות (4ב) "מעשה שהיה בימי הגאון מוהר"ר העשיל והגאון הש"ך, הפקיד היד הגאון שלשלת זהב, ונגנב ביד משרת של הגאון רבי העשיל, והסכימו ונתנו אצבעו בין השרוף של קנה השריפה, ולא הודה הגנב". וסיים הפנים מאירות: "כללא דמילתא, בהא נחתא ובה סלקא, אם יראה על פי עוצם בינתם וחכמתם להסיר ממנו מוקשי מות ודבר גורם לזה, רשות ניתן ליסרו קצת כדי שיודה על האמת".

ובדברי החפץ חיים בהלכות שמירת הלשון (4ג) מבואר שניתן לבית דין לפעמים, מפני צורך שעה, רשות להכות החשוד כדי שיודה, אך דווקא באופן שיש אומדנא ברורה וניכרים הדברים אף לבית דין שהאדם חשוד על כך.

ועיין גם בדברי הגרש"ז אוירבך (4ד) שדן באפשרות לפתוח ולעיין בתיקו של אדם שנחשד, ודו"ק בדבריו שלדעתו, אף במעשה דמר זוטרא (1א) כפהו רק לאחר שהוברר אצלו בחקירות באופן ודאי שהוא הגנב.

ג. מהמקורות דלעיל, מוכח שיש סמכות לבית דין לייסר אדם החשוד בדיני ממונות. ויש לדון באפשרות לכפות הודעה על חשודים, גם בשאר ענייני חוק וסדר מדין משפט המלך ותקנות הקהל.

הגר"ש ישראלי (5א) כתב שהסמכות ניתנה לממשל שמונה בהסכמת העם "וכל עוד הם פועלים בגבולות הסמכות שנמסרה להם, דינם דין ותקנתם תקנה, בין במה שנוגע לממונות ובין מה שנוגע לעניני נפשות".

נאמנות ההודאה שנגבתה מבעל דין על ידי כפיה או עינויים

ד. עד עתה עסקנו בשאלת הסמכות והאופנים שביד בית דין לכוף אדם ולענותו, אך כאמור, נדון נוסף בו דנו הפוסקים בהרחבה הוא שאלת אמינות ותוקף ההודאה שניתנה תחת עינויים או כפיה לחייב חשוד.

רבותינו הראשונים דנו האם ניתן לסמוך על הודאת נכרי ברצח יהודי, כדי להתיר את אשת הנרצח.

מהרי"ק (5ב) הסתפק בתוקף אמינות עדות הגוי והאם נחשב כגוי שמסיח לפי תומו שנאמן, ומשמע מדבריו, שגם הודאה שניתנה תחת לחצים ועינויים, יש בה תוקף ונאמנות, ואפילו כדי להתיר אשה לשוק.

אך בשו"ת מהר"י בן לב (5ג) תמה על כך, שהרי בגמרא מבואר (כתובות לג, ב) שייסורים קשים לאדם ממיתה: "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא", ואם כן אדם שהודה מייסורים, ייתכן שעשה זאת רק בכדי למלט עצמו מן הייסורים, ודעתו שאין תוקף להודאתו.

ב"גינת וורדים" (6א) הביא את מחלוקת מהרי"ק ומהר"י בן לב, והוסיף בתוך דבריו כי בתשובות הבית יוסף כתב לפשר ולחלק בין מקרה בו הודה מתוך הייסורים עצמם לבין מקרה שהודה מחמת פחד שיביאו עליו ייסורים [ועיין שם שתשובותיו נסתרות אהדדי], והביא ראיה מבבא בתרא (1ב) "דהמודה מה שעשה מתוך יסורין חשיבא הודאה".

הגבלות בנאמנות ההודאה שבאה בכפיה ותחת עינויים

ה. בתשובות הפוסקים מצאנו חילוקים והגבלות שונות בצורת הודאה שניתנה תחת עינויים.

בשו"ת בית יוסף (7א) כתב: "אם מתוך היסורים הודה, אינו נאמן, אבל אם קודם שיסרוהו הודה נראה דמהימן" ובספר אוצר הפוסקים (7ב) נתבארו דבריו: "כשיודע בעצמו שנקי הוא, לבו נכון בקרבו שהשם יהיה בעזרו ויצילהו, ולכן כל שלא יסרוהו עדיין, למה ישקר מאימת היסורים".

ה"בית אפרים" (7ג) כתב שבאופן שיש הוכחה נוספת לאמיתות העניין ההודאה תקפה לכל הדעות.

ה"חתם סופר" (7ד) הביא את דעתו הברורה של המהרש"ל, שהודאה שניתנה בכפיה אינה תקפה, וכתב שדבריו נאמרו דווקא בעינויים קשים שהיו נהוגים בזמנים קדומים, אבל בעינויים מתונים הודאתו תקפה.

חקירות ועינויים על ידי כוחות הביטחון

ו. בימינו, לעיתים תדירות, משתמשים כוחות הביטחון בשיטות חקירה המשלבות עינויים, כדי להביא להודאת הנאשם. מלבד בעיית האמינות של הודאה תחת עינויים, שנתבארה לעיל בהרחבה, עדיין יש לדון, שהלא כלל הוא בידינו (8א): "אין אדם משים עצמו רשע", וברמב"ם (9א) אף הוסיף בביאור טעם הדבר, שמא אדם זה הוא "ממרי הנפש המחכים למות" ואומר דבר זה כדי להיהרג.

הרדב"ז שם כתב טעם אחר "לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה, הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו".  אמנם עיין בדברי ספר החינוך (9ב) שלא נאמר כלל זה אלא בישראל ולא בשאר אומות [ובדברי המנחת חינוך והשדי חמד (9ג) לבאר זאת]. ולפי דבריו, כאשר הנחקרים אינם יהודים יש תוקף להודאתם בכפיה.

וראה בספר אוצר הפוסקים (10א) בשם הפוסקים, שכאשר ישנה סבירות גבוהה אף ללא הודאתו להרשיע את האדם, ניתן לסמוך על הודאתו.

מקור הסמכות לדון ולהעניש בראיות מכח תקנות הקהל ומשפט המלך

ז. היה מקום לומר, שאף שהודאת נאשם בכפיה, אינה קבילה על פי דין תורה, יש כח לדיין לקבוע שדי לו בראיות אלו, ולפסוק על פיהן, כדאיתא בשולחן ערוך (10ב) "כל בית דין דנים, ואפילו אין בדבר עדות גמורה".

ובחידושי הרי"מ (11א) אף ציין מקור לכך מדברי הרמב"ם (9א) שהריגת עכן על ידי יהושע, על פי הודאתו, היתה בהוראת שעה או מ"דין המלכות". וכן נקטו להלכה רבותינו הראשונים והפוסקים שאפשר לפסוק כן מכח תקנות הקהל ומשפט המלך, כפי שיהושע הרג את עכן על סמך הודאתו "בגזירת מלכות".

ועיין עוד בנדון זה באריכות בשו"ת הרשב"א (11ב).

ז. מאמרים מסכמים

עינוי חשודים בפשע – הרב עידו רכניץ (12א).

חקירות השב"כ לאור ההלכה – הרב ד"ר איתמר ורהפטיג (12ב).