הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד 

פתיחה

הנושאים הנדונים לקמן, מורכבים ורגישים ביותר.

בכל השאלות בענייני הוצאת זרע לצורך קיום פרו ורבו, יש לזכור בראש ובראשונה את דבריו הנוקבים של מרן השלחן ערוך (אבן העזר סימן כג סע' א): "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה". 

מן העבר השני, בדרך כלל, השואלים נושאים עמהם מטען נורא של צער וסבל בל יתואר, מתחננים ומבקשים למצוא פתח ב'כוחא דהיתרא', להקל על מצוקתם.

אציין שתי שאלות מצויות:

[א] בחור רווק חלה במחלה ממארת, לא עלינו, ונצרך לעבור טיפולים קשים. בבית החולים הציעו לו להקפיא זרע לפני תחילת הטיפולים, היות והסבירות גבוהה שהזרע יפגע קשות במהלך הטיפולים, ואם לא יוציא זרע איכותי להקפאה, יתכן שבבוא העת, לאחר שיבריא בעז"ה וירצה להינשא, לא יוכל להביא ילדים לעולם ולקיים את מצות פרו ורבו – והשאלה הנשאלת, האם הדבר מותר על פי ההלכה.

[ב] ידידי רבי אילן סיגלמן, ראש מכון פוע"ה בארצות הברית, העביר לידי את השאלה הבאה:

הגיע לידינו כלה שעומדת להינשא בעוד מספר חודשים, והתברר שהיא חולה, לא עלינו, במחלת הסרטן. הטיפול שעליה לקבל יפגע קרוב לוודאי במאגר הביציות שלה באופן בלתי הפיך, ולכן הציעו לה הרופאים לבצע תהליך של קבלת טיפול ושאיבת ביציות לצורך הקפאתן ושימוש בהן בהמשך, לאחר שתבריא בע"ה.

עומדות בפניה שתי אפשרויות:

האחת, לשאוב את הביציות ולהקפיאן מבלי להפרותן. לאחר שתינשא ותבריא בע"ה, יהיה אפשר להפשיר את הביציות ולהפרותן בזרע בעלה.

השניה היא לשאוב את הביציות, להפרותן בזרע בעלה העתידי, ולאחר מכן להקפיאן ולהשתמש בהן לאחר שתבריא.

הכלה מעדיפה לבחור באפשרות השניה, שכן אף על פי שכיום הטכניקות להקפאת ביציות ללא הפרייתן נחשבות למוצלחות, עדיין יש ניסיון רב בהרבה בהקפאת עוברים על פני הקפאת ביציות, והיא מעדיפה לבצע את הפעולה עם סיכויי ההצלחה המרביים. אלא שכיוון שאינם נשואים עדיין, יצטרכו לבצע את ההפריה והקפאת העוברים לפני הנישואין, מה שיחייב את הבעל העתידי להוציא את זרעו. 

שאלתינו היא, האם יש מקום להיענות לבקשתה ולהתיר הקפאת עוברים ולא ביציות, זאת למרות שבני הזוג טרם נישאו והבעל העתידי ייאלץ לתת את זרעו לבד.

*  *  *

בראשית הדברים בנושאים אלו יאמר בבירור: 

התשובות לשאלות בנושאים חמורים אלו, נמסרות בדרך כלל על ידי מורי ההוראה בעל פה – בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. אשר על כן, כל מה שנביא להלן, הוא בבחינת מראי מקומות וסיכום דברי הפוסקים שעסקו בסוגיות אלו, הצגת הספקות השונים, ומקבץ הוראות מגדולי הדורות – ולא תשובה הלכתית ופסק מעשי.

תקוותי כי דברי יביאו תועלת, ובאותה נשימה, תפילתי שלא תצא תקלה מתחת ידי, ולא יעלה על לב איש להורות הלכה למעשה בעצמו, אלא ילך כל אחד לרבו, אשר יורה לו את הדרך בה ילך והמעשה אשר יעשה.

 

פרק א: איסור השחתת זרע לבטלה

מקור האיסור להשחית זרע לבטלה וחומרתו

א. במסכת נדה (יג, א) הובאו דברי רבי יוחנן: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה, חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) וַיֵּרַע [אונן] בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה [השחית זרעו על הארץ] וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. רבי יצחק ורבי אמי אמרי, כאילו שופך דמים, שנאמר (ישעיה נז, ה) הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. רב אסי אמר, כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא תחת כל עץ רענן, וכתיב התם (דברים יב, ב) עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן".

רבותינו הראשונים נחלקו מהו המקור לאיסור הוצאת זרע לבטלה, והאם האיסור מדאורייתא או מדרבנן. 

• איסור מהתורה מגדרי מצות פרו ורבו – במסכת סנהדרין (נט, א) מבואר ש"כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה [לבני נח ולישראל] נאמרה". ובגמרא הקשו על כך ממצות פרו ורבו, שנאמרה בתחילה לבני נח ונשנית לישראל בהר סיני, ואף על פי כן בני נח לא נצטוו בה. 

תוספות (שם, נט, ב ד"ה והא פריה ורביה) הקשו: "תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח [מנין שמצות פרו ורבו לא נאמרה לבני נח], ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצוות, הא אמר לעיל (נח, ב) קום עשה לא קא חשיב [התנא מנה בז' המצוות, רק מצוות שאסור לעשות דבר, ולא מצוות שצריך לקיים דבר], ומצוות פרו ורבו היא מצווה בקום ועשה". ותירצו: "ויש לומר דשב ואל תעשה נמי הוא, דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע". כלומר, איסור השחתת זרע הוא חלק ממצוות פרו ורבו, ואיסור זה הוא ב'שב ואל תעשה'. לפיכך אם בני נח היו מצווים על פרו ורבו, מצוה זו היתה צריכה להימנות כחלק משבע מצוות בני נח מחמת איסור השחתת זרע שכלול בה, שהוא איסור ב'שב ואל תעשה'.

• איסור דאורייתא משום "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – הב"ח (או"ח סימן ג, ס"ק ו) כתב: "כיוון דאיסור הוצאת זרע לבטלה אתי מוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י), חשיב ספקא בדאורייתא, ואזלינן בה לחומרא". 

בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן כד) הוסיף בביאור דבריו: "ועוד נראה, דגם גרמא להוצאת זרע לבטלה אסור, וכמבואר בכתובות (מו, א) דילפינן מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר, שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ומשמע מסוגית הגמרא דשם דאין זה אסמכתא רק אזהרה מן התורה. וכן כתבו התוספות בעבודה זרה דף כ' (ותמיהני שלא מצאתי ברמב"ם ושו"ע דזהו אזהרה מן התורה ונשמרתם. ולפי הנראה, הכי נמי דס"ל דהוי אסמכתא, ועיין בספר המצוות (מצוות לא תעשה לדעת הרמב"ן, מצוה יא), ובשערי תשובה לרבנו יונה הביא להלכה). ולדעת התוספות בסנהדרין (נט, ב ד"ה והא ) השחתת זרע הוא משום פרו ורבו".

וכן נקט להלכה בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ג סימן יד): "ומה שכתב כתר"ה זה לדעת כי איסור הוצאת זרע אינו משס"ה לאוין, כנראה מלשון זה שסובר כתר"ה שהוא רק מדרבנן. במחילה מכתר"ה שהוא טעות, וח"ו לומר כן. כי הוצאת זרע לבטלה הוא מדאורייתא, וגם חייב מיתה בידי שמים, כדא"ר יוחנן בנדה דף י"ג, והוא איסור חמור מאד, עד שאיתא בשו"ע שעוון זה חמור מכל עבירות שבתורה, אף שלאו דווקא. דהא איסור אשת איש ואיסור נדה חמור, כדאיתא בבית שמואל (סימן כג ס"ק א), מכל מקום על איסור דרבנן לא היה שייך לומר לשון זה. והרי כל איסור ההרהור מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע, שדריש רבי פנחס בן יאיר בכתובות דף מ"ו, הוא כדי שלא יבא לידי טומאה בלילה, והיא דרשא גמורה ולא אסמכתא כדכתבו התוס' בע"ז דף כ'. ואם כן כל שכן הוצאת הזרע שהוא בכלל לאו הזה. ומה שלא נמנה ממנין הלאוין, אינו משום שאינו מדאורייתא, דהרבה איסורים דאורייתא לא נמנו. ואולי משום שנאמר בזה עונש מיתה ולא אזהרה, והלאו דונשמרת נאמר במחנה לכפילת איסור לא רק על הרהור אלא על עוד עניניים, לא רצה הרמב"ם למנות בלאו מיוחד, עיין בספר המצוות במנין הלא תעשה שהוסיף הרמב"ן מצוה י"א".

• מכלל האיסור לחבול בעצמו ומשום בל תשחית – בערוך לנר (נדה יג, א) כתב: "לא נתבאר בשום מקום מאי אזהרה איכא להשחתת זרע והיכן אסרה התורה, ובשלמא לרבנו תם הוא בכלל פרו ורבו, אבל לשיטות החולקים עליו מנא לן. ולענ"ד אולי יש לומר ממה דאמרינן ב"ק (צא, ב) מנלן דאין אדם רשאי לחבל עצמו, ויליף מבל תשחית, מדעובר על בגדים שקרע וכל שכן גופו, והשיב על זה דלמא שאני בגדים דפסידא דלא הדר הוא, ויליף שוב מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ (במדבר ו, יא). ולפי זה, יש לומר דאף דדחי דאין למילף גופו מבגדים דפסידא דלא הדר הוא, מכל מקום אחר דיליף מֵאֲשֶׁר חָטָא ולא נתפרש איזו חטא יש, ועל מה עבר שקורא אותו הכתוב חוטא. אלא על כרחך דבזה גלי קרא דבהשחתת גופו איכא גם כן משום אזהרת בל תשחית, ולכן יש לומר דבהשחתת זרע איכא גם כן משום בל תשחית". 
• איסור דרבנן והפסוקים 'אסמכתא' בעלמא – בשו"ת פני יהושע (נתחבר על ידי זקנו של בעל הפני יהושע על הש"ס; ח"ב סימן מד) נשאל, מה דינו של אדם שאשתו ילדה ונפל למשכב מחמת שלא יכול לבוא אליה, ורפואתו שיוציא זרעו לבטלה, האם הדבר מותר. והשיב: "שאלה זו אינו צריך לפנים, דוודאי אין זה לא בכלל גילוי עריות ולא בכלל שפיכות דמים, דאע"ג דאמרו חז"ל (נדה יג, א) שהוא כאילו שופך דמים, היינו שעבירה גדולה כל כך. דכי תעלה על דעתך דלשון הרע שאמרו חז"ל (ערכין טו, ב) שהוא שקול כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם כן יהרג ואל יעבור, וכמ"ש הריב"ש בתשובה (סימן קעא). אלא ודאי לא אמרו חז"ל אלא להפליג העוון. גם גזירה שווה מלֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג), דמשמע דהוי גילוי עריות, בלתי ספק שהוא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתבתי. דהא הרמב"ם הביא דבר זה בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה, ולא כתב שלוקין על זה, כמו שכתב בכל הדברים שהביא שם. ואפילו מכת מרדות לא כתב, כי אם בנידוי הוא יושב. ונראה לי שאע"פ שדרכו בכל איסורי דרבנן שלוקין מרדות, היינו בדבר שאסרו חז"ל ועשו סייג. אבל בדבר זה שאינו תיקון חז"ל, רק מקראי מוכח שהוא עוון גדול, כמו שמצינו הרבה איסורים כאלו, שהם מבוארים בנביאים ובכתובים שהוא אסור, כגון לשון הרע וכיוצא באלו, ואין בהם לאו, אפילו הוא הגדול שבאיסורין, אין לוקין עלייהו".

וכן כתב בשו"ת משיבת נפש (סימן יח) "ודוחק בעיני לומר דהשחתת זרע יהיה בו איסור גמור מן התורה, שלא מצאנו רק ברמז בער ואונן".

 

פרק ב: היתר הוצאת זרע לצורך הזרעה והפריה מלאכותית

בשלחן ערוך (אבן העזר סימן כג סע' א) נפסק: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה". לעיל נתבארו המקורות וגדרי האיסור, עתה נברר מה נחשב הוצאת זרע 'לבטלה'.

ב. הנימוקי יוסף (יבמות דף יט, ב מדפי הרי"ף) כתב: "וסוגיין הכא ובכל דוכתא, דמותר לבעול אשה שאינה בת בנים כלל, דליכא משום השחתת זרע בכל שהוא דרך פריה ורביה, וכדשרי בכל דוכתי נשואי קטנה וזקנה, וליכא איסורא באיילונית ושאינה יולדת אלא משום פריה ורביה בלחוד". משמע שהוצאת זרע אינה נחשבת 'לבטלה' אפילו בבעילת אשה שלא יכולה ללדת [קטנה, זקנה, איילונית], כאשר היא נעשית "בדרך פריה ורביה", דהיינו בבעילה כדרך כל הארץ.

הגדרה נוספת מהי הוצאת זרע 'לבטלה' נלמדת מהגמרא ביבמות (עו, א) בדיני פצוע דכא: "ניקב בעטרה עצמה ונסתם [הנקב], כל שאילו נקרי [מוציא שכבת זרע] ונקרע [הנקב] – פסול, ואי לאו – כשר". מי שהיה לו נקב בעטרה שנסתם, הוא ספק פצוע דכא. ולכן צריך בדיקה האם כשמוציא שכבת זרע, הנקב נפתח, ואז הוא פצוע דכא ונאסר לבוא בקהל ה', ואם לאו, הוא כשר לבוא בקהל. ונתבאר בגמרא, שרבא בריה דרבה שאל את רב יוסף, כיצד נוכל לבצע בדיקה זו ולהוציא זרע: "שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף, ילמדנו רבינו, היכי עבדינן [היכי מייתינן ליה לידי קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשוריה, רש"י]". ורב יוסף השיב לו "מייתינן נהמא חמימא דשערי [מביאים לחם חם משעורים] ומנחינן ליה אבי פוקרי ומקרי [מניחים אותו על נקב בית הרעי, ומחמת חמימותו מוציא שכבת זרע] וחזינן ליה [האם הנקב נקרע או לא]". 

מפורש איפוא בדברי הגמרא, שמותר להוציא זרע בכדי לבדוק ספק פצוע דכא, האם הוא ראוי להוליד וכשר לבוא בקהל – ואין זו נחשבת כהוצאת זרע 'לבטלה'.

 

ג. כאשר תהליך ההזרעה המלאכותית הפך מחלום למציאות, דנו גדולי הדור בשאלה, האם הדבר מותר על פי ההלכה, מחשש איסור הוצאת זרע לבטלה.

רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, רבה של ברעז'אן בגליציה, הניח את היסודות להתיר את ההזרעה, בתשובתו שראתה אור בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רסח).

המהרש"ם קבע שאין בהזרעה מלאכותית איסור הוצאת זרע לבטלה בגלל "שאין זה בגדר השחתה, כיון דאפשר שאותה זרע עצמה לא תלך לאיבוד ולבטלה. ואף שהוא רק ספק תיקון, כבר כתב בתשובת רמ"א (סי' ק אות י; בנדון מחיקת השם) דמוחק על מנת לתקן, אף שהתיקון רק ספק, מותר, דמכל מקום לא הוי דרך השחתה, כיון שעושה בשביל תיקון. ובנדון דידן שעושה על מנת לתקן באותו זרע עצמו, דבכהאי גוונא במוחק השם על מנת לתקן במקומו, שרי. וכן בנותץ אבן בבית הכנסת דשרי על מנת לתקן במקומו, אם כן הכי נמי בזה". המהרש"ם דימה את הוצאת הזרע לצורך הזרעה, למחיקת שם שמים ונתיצת אבן מבית הכנסת, שמותר לעשותם "על מנת לתקן", ואפילו במקרה שאין וודאות שאכן יהיה תיקון. ולכן כשיש ספק אם בהוצאת הזרע יקיים מצות פרו ורבו, אין זה כבר בגדר "השחתת" זרע לבטלה.

תקופה קצרה לאחר מכן, הצטרף למהרש"ם, רבי אהרן וואלקין, אב"ד פינסק קארלין, שכתב בשו"ת זקן אהרן (תניינא, סימן צז) בתשובה משנת תרפ"ט (1929): "מסקנת הדברים דאיני רואה בזה שום יסוד נכון לאיסור, דאיסור מצד הוצאת זרע לבטלה אין בזה כיון דאין משחיתים על עצים ואבנים, אלא יביאם לתוך רחם האשה ע"י מצות הרופא, שבאופן זה נקל יותר להתעבר, ואין זה לבטלה. ועיין בתשובת הרמ"א סי' ק' גבי מחיקת השם לצורך בירור ספק שרי, והכי נמי דכוותה כיון שאינו עושה זה להשחתה ולאיבוד רק לתקן העיבור דשרי. ובאם נצרף לזה גם דעת הרמ"א דבאקראי שרי אפילו לבטלה, וגם שו"ת שאילת יעב"ץ דלצורך מצוה שרי, יש לסמוך על כל זה ולהתיר באקראי בעלמא. ובהיות שכב' תורתו כותב שהגאון מהרש"ם הסכים להתיר ורק תנאי התנה שיסכימו עמו שני רבנים, הנני נמנה עמו בהיתר זה".

כך גם הסיק רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ב סימן יח) שהתיר הזרעה מלאכותית, וכתב כי בהוצאת זרע לבטלה "שהוא בשביל להוליד בנים, מסתבר שאין בזה משום איסור הוצאת זרע לבטלה".

וכן נקט להלכה הגרש"ז אויערבך, בדברים שראו אור בשנת תשי"ח (1958) בקובץ התורני נועם (ח"א, עמ' קנז) "מסתבר שאין לחוש כלל בזה לאיסור הוצאת זרע לבטלה, כיון שלפי הרופאים ההזרעה היא ממש במקום ביאה". 

נמצאנו למדים, כי הוצאת זרע לצורך קיום מצות פרו ורבו, אף שלא בדרך ביאה, לא נחשבת 'לבטלה', והותרה על ידי גדולי הפוסקים, וכן כתב לי הגר"מ שטרנבוך בנדון הפריה חוץ גופית (המכתב התפרסם לאחר מכן בשו"ת תשובות והנהגות ח"ו סימן רמא, עם שינויים) "בעניין הפריה חוץ לרחם שנתפשט בזמן האחרון, ורבים נושעו בבנים ב"ה בדרך זה, נראה דאם נעשה אחר החלטת רופאים מומחים שמאשרים שרק בדרך זה סיכוי טוב להריון, וזהו הדרך המעולה אצלם לקיים מצות פריה ורביה, וכבר עבר זמן ולא נושעו, ועל פי גדולי הוראה הורו אצלו לעשות כן, אז אין בזה שום חשש [וכמובן בפיקוח הכי מעולה]. וכבר פורסם כן בשם גדולי הוראה שבנו הוא לכל דבר [והיינו גם מפני דכיון דהדרך ראוי ומצוי אצלם כן, זהו מצוותו]".

חשוב לציין, כי בהפריה חוץ גופית לא כל הזרע מגיע לרחם, ולמרות זאת הפוסקים לא חילקו בזה, והתירו. וכפי שכתב רבי יעקב אריאל, רבה של רמת גן, בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן סט) "ומה שאין משתמשים בכל כמות הזרע, זה לא אוסר. כי גם בדרך הטבע, רק זרעון אחד מפרה, והיתר הולכים כביכול לאיבוד. ואף כאן אי אפשר לצמצם לקחת רק זרעון אחד ולהפרות רק באמצעותו".

ומעתה גם בהפריה חוץ גופית, הוצאת הזרע נעשית לצורך הולדת בנים, ולפיכך הותרה על ידי גדולי הפוסקים. 

 

פרק ג: הוצאת זרע מחולה לצורך שימוש בעתיד

ד. ממוצא הדברים שנתבארו, שבהוצאת זרע לצורך הפרייה חוץ גופית, שאינה 'לבטלה', אין כלל איסור, נבוא לדון האם מותר לחולים במחלה ממארת להוציא זרע ולהקפיאו לשימוש בעתיד.

מחד גיסא, בכל הוצאת זרע בטיפולי פוריות – השימוש נעשה כעבור ימים אחדים, ויש חשש שלא יהיה בו תועלת [אם ההפריה לא תצליח או שהעובר לא יקלט אחר כך ברחם]. ואם כן לכאורה אין הבדל בין כל טיפולי הפוריות, לבין הוצאת זרע לשימוש במועד מאוחר יותר, אפילו לאחר מספר שנים – היות והזרע לא הוצא 'לבטלה' אלא במטרה להפרייה עם ביצית, לצורך קיום מצות פרו ורבו. ואשר על כן, כשם שהותרו טיפולי פוריות, שהשימוש בזרע הוא לאחר זמן רב, כך גם אפשר להתיר לחולה להוציא זרע לשימוש מאוחר יותר.

מאידך גיסא, בשונה מהוצאת זרע לצורך טיפולי פוריות, בהוצאת זרע מחולה לצורך שימוש עתידי, יש ספקות נוספים האם הזרע יבוא לידי שימוש: ראשית, אם החולה יתרפא ממחלתו בעז"ה, לא יצטרכו את מנות הזרע המוקפאות. שנית, גם אם ייעשה שימוש בזרע, לא בטוח שטיפול הפוריות עם הזרע המוקפא יוביל לתוצאות המיוחלות, כחששו של הדברי מלכיאל (ח"ד סימן קז) בכל הזרעה חוץ גופית: "דהא בשעת מעשה הוא מוציא זרע לבטלה, ורק שסומך על הרופא שאומר שיכניסנו לרחם האשה, והיכן מצינו שיכול לסמוך בזה עליו. והרי כתב הרשב"א ועוד פוסקים, דלהכי אין מברכים על מצוה התלויה באחרים, דאפשר יחזור בו השני ולא תתקיים המצוה, ותהי ברכתו ברכה לבטלה. ומכל שכן בזה שאיסור הוצאת שכבת זרע לבטלה הוא איסור חמור מאד". ומחמת ספקות אלו, יש לחשוש כי הוצאת הזרע היא 'לבטלה'.

ואם כן היה מקום להקשות, מדוע התירו גדולי הפוסקים את ההזרעה המלאכותית ולא חששו שמא האשה לא תתעבר מזרע זה. והתשובה היא, כדברי הגר"מ שטרנבוך המובאים לעיל [אות ג] "מפני דכיון דהדרך ראוי ומצוי אצלם כן, זהו מצוותו". ולכן הוצאת הזרע כבר לא נחשבת 'לבטלה'. 

אמנם נימוק זה אינו מתיר הוצאת זרע במעשה שאין "הדרך" לעשותו, ואינו "מצוי", כגון בהקפאה של חולה, ולכן מי יאמר לנו שאין לחשוש בזה שההוצאה נחשבת 'לבטלה'.

הדיון מה מוגדר "הוצאת זרע לבטלה" עולה ביתר שאת כאשר מדובר בבחור רווק שחלה מחלה ממארת רח"ל, ויש סבירות גבוהה שלאחר הטיפולים הוא יאבד את כושר הפוריות. בשל כך, הרופאים מבקשים להוציא ממנו מנות זרע לפני הטיפולים ולהקפיאם על מנת להשתמש בהם בעתיד. ונשאלת השאלה, האם גם לבחור שאינו נשוי מותר להוציא זרע, ואולי לפי הפוסקים הסוברים שמצות פרו ורבו עדיין לא אפשרית [כי עדיין אינו נשוי], ולכן אינו מחוייב בה, יתכן שאין היתר לרווק להוציא זרע על מנת להשתמש בו בעתיד, לכשינשא. 

כפי שנכתב בפתיחה, התשובות שנכתבו בנדון, כוונו למציאות מסויימת ובתנאים מסויימים, לפי השואל, מקומו ומצבו – ומכאן הקושי לקבוע מתשובות אלו כללים והוראות למעשה. עם זאת, לא נמנע מלהציגן, כדי ללמוד ולהחכים מה הן שורשי הסברות והראיות העיקריות בסוגיא דידן.

 

רבי אליהו בקשי דורון • רבי יוסף שלום אלישיב

ה. הראשון לציון, אליהו בקשי דורון כתב בשו"ת בנין אב (ח"ב אבן העזר סימן ס): "יהודי שומר תורה ומצוות מבני הקהילה פנה אלי בשאלה בעקבות התייעצות עם הרופא. בנו הרגיש במיחושים, ולאחר בדיקות התברר שחלה במחלה ממארת. הרופאים קבעו שעליו לעבור סידרת טיפולים של הקרנות וכדומה. לשאלתם הבהיר להם הרופא שהטיפולים פוגעים בכושר הפוריות. הבחור שהיה מאורס עשה כל המאמצים להינשא בהקדם האפשרי ונקבעה החתונה תוך שלשה שבועות. הרופא קבע את התחלת הטיפול בהקרנות כיומיים לאחר החתונה, והציע לבחור להוציא זרעו עוד לפני הטיפולים, כדי שיוכלו בעתיד להפרות את אשתו בזרעו. האב ובנו באו לפני בשאלה, האם מותר לעשות הדבר ואם רצוי לעשות כן".

בתשובתו, כתב הרב בקשי דורון: "היות והשאלה חמורה ומיראי הוראה אני, העברתי את השאלה למי שבכוחם לפסוק בכגון דא. היות והזמן דחק עברה השאלה טלפונית דרך איש הביניים, ידידי הרה"ג יוסף אפרתי בירושלים, שנכנס בשאלה זו להגאון רבי יוסף שלום אלישיב. תשובת הגרי"ש אלישיב היתה, שעקרונית אינו נזקק להשיב בענין הפרייה שלא בדרך כל הארץ, וטעמו עימו. מאחר ואני חייב להיזקק לשאלה זו פניתי שוב בשאלה לגרי"ש, באם אסתמך בנידון דידן על דעת הפוסקים המתירים הפריה על ידי הוצאת הזרע, האם בנדון דידן שהבחור לפני החופה יוכל להוציא הזרע ולשומרו כדי להפרות את האשה. לאחר שהעליתי ספקותי בנדון, הציע הגרי"ש שבנדון דידן אין להתיר גם לדעת המתירים הוצאת זרע לשם הזרעה וקיום פריה ורביה". 

הוראה דומה בשם הגרי"ש אלישיב, הובאה גם בספרו של תלמידו המובהק, רבי יוסף אפרתי בשו"ת ישא יוסף (ח"ו סימן פח) "כנים הדברים שמרן הגרי"ש אלישיב התיר ליטול זרע כדי לעשות הפריה חוץ גופית [לא בבחור טרם נישואין שפגעה בו המחלה]". 

נראה כי הגרי"ש אלישיב חילק בין חולה נשוי ובין רווק, והתיר רק לחולה נשוי להוציא זרע בכדי להשתמש בו בעתיד לצורך הפרייה חוץ גופית, ולא לחולה רווק. בהמשך תשובתו ביאר הרב בקשי דורון את החילוק בין נשוי לרווק: "עכ"פ נראה שבין אם חיוב מצות פריה ורביה מתיר ההוצאה לצורך הפריה, ובין אם קיום המצוה מתיר, אפשר שההיתר הוא רק למי שחייב בפועל במצוה, אבל מי שאינו חייב בפועל, אסורה עליו ההשחתה. לפי זה יש לחלק שאדם נשוי שחייב בפועל במצות פרו ורבו, אם אינו יכול להיפקד כדרך כל הארץ מותר לו להתחכם ולעבר אשתו בדרכים אחרות לקיים המצוה. אבל רווק שעדיין אינו יכול לקיים המצוה לבא כדרך כל הארץ לפי שאין לו אשה, אסור לו להשחית זרעו גם כדי להביא בנים, משום שעדיין לא התחייב בפועל במצות פריה ורביה. ואם לא נתחייב אסור לו להשחית כדי לקיים, ואע"פ שכל אדם חייב בפריה ורביה עדיין אינו חייב בפועל, כל עוד לא נשא אשה".

לאור האמור, סיים הרב בקשי דורון את תשובתו: "על כן בנדון דידן, כיון שהבחור עדיין לא נשא אשה, אינו חייב בפועל במצות פרו ורבו. ואמנם חייב להכשיר עצמו ולהשתדל לשאת אשה ולהביא בנים, אבל כל עוד אינו יכול לקיים מעשה ביאה כדרך כל הארץ, עדיין אינו מצווה בפועל בקיום המצוה, ועל כן אין לו גם ההיתר להשחית זרעו. משום שרק מי שחייב במצוה, מותר לו להתחכם או צריך לקיים המצוה. אבל מי שעדיין לא חייב במצוה בפועל, אינו חייב להביא בנים בדרכים אחרות. ואע"פ שהדברים הם רק בגדר ספק, כיון שגם הסיכויים להצלחה בהזרעה אינם ודאיים, והסיכון שלא תפרה אחר כך ודאי שאינו ודאי, והכל בידי שמים, בנדון זה כדאי שלא להזדקק להיתר שיש בו ספיקות, ולא ימנע טוב להולכים בתמים".

 

רבי נח אהלבוים 

ו. על החילוק בין נשוי לבין רווק, תמה רבי נח אהלבוים (קונטרס הלכה ורפואה בפוריות, סימן ה אות פב): "החילוק בין חייב בפועל [נשוי] ואינו חייב בפועל [רווק], אינו מובן. למשל, וכי נימא דאדם שלא קנה אתרוג בערב חג הסוכות, אינו חייב בפועל במצות ארבעה מינים. או האם נאמר שאדם שלא קנה סכין למילה, לא יתחייב כרת אם אינו מל עצמו, משום שלא התחייב בפועל במצות מילה". מצות פרו ורבו מוטלת על כל אדם, כפי שנפסק ברמב"ם (הלכות אישות פט"ו ה"ב), ובשולחן ערוך (אבן העזר סי' א סע' א): "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות". אמנם בייחס לגיל החיוב במצוה, כתב החלקת מחוקק (שם ס"ק ב): "אף על גב דכל המצוות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג, מכל מקום מצוה זו קבלו חז"ל שבן י"ח לחופה, מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה". והיות וכל אדם מחוייב במצות פרו ורבו, לא מובן מה פשר החילוק בין מי שחייב בפועל ומי שאינו מחוייב בפועל – הרי כבר מגיל שמונה עשרה כל אחד מחוייב לקיים מצווה זו. 

זאת ועוד, הרב אהלבוים הוסיף והקשה, מנין לנו שחיוב מצות פרו ורבו הוא מעשה הביאה, אולי החיוב הוא בהשתדלות להביא ילדים לעולם, ואף שבדרך כלל הדרך הטבעית לכך היא במעשה הביאה, יתכן שבנדון דידן ההשתדלות היא על ידי הוצאת זרע והקפאתו, ובכך הוא מקיים את החיוב במצות פרו ורבו: "מה שכתב בתשובת בנין אב לאידך גיסא, דאם נימא דיסוד המצוה היא מעשה הביאה, אז החיוב הוא רק כדרך כל הארץ ולא ע"י הזרעה מלאכותית, לענ"ד אין זה מוכרח כלל. שהרי אפילו להצד שיסוד מצות פרו ורבו הוא לא לידת הבנים, אלא החיוב הוא על פעולת הביאה. הנה אף לפי צד הזה אין כוונת התורה דווקא על פעולת ביאה, לאפוקי פעולה אחרת, דהלא וכי ביאה כתיב בתורה, הא בתורה כתיב רק פרו ורבו. אלא כוונת התורה לפי צד זה של החקירה, דאין המצוה על הוויות הבנים, אלא יסוד המצוה היא לעשות מעשה השתדלות. ובוודאי באופן רגיל, מעשה ההשתדלות היא לישא אשה ויבעול בכל עונה. אבל אם הך השתדלות לא מהני, אז מחויב להשתדל באופן אחר ולעשות פעולה המועילה שיוכל להוליד, ואפילו על ידי הזרעה מלאכותית, שהרי יסוד המצוה לפי הך צד של החקירה היא לעשות מעשה השתדלות יהיה באיזה אופן שיהיה".

בהמשך דבריו, קבע הרב אהלבוים, שאף אם אין בהוצאת הזרע קיום של מצות פרו ורבו, מכל מקום ודאי שלא נוכל לומר שהוצאת זרע זו היא לבטלה, ואין בה כל איסור: "ועיין באגרות משה (אבן העזר ח"א סימן ג) שביאר באריכות מחלוקת ר"א ורבנן ביבמות דף ל"ד, שס"ל דהדין דזרע לבטלה שאסור, אין פירושו לבטלה מהולדה, שהוא בכל אופן שאי אפשר להוליד בהוצאה כזו. אלא פירושו לבטלה ממש, בלא צורך. אבל ביש צורך, כגון למצות עונה, אף שאי אפשר להוליד בהוצאה כזו, לא הוי זה לבטלה ומותר. ולפי זה נמצינו למידים שהיתר בדיקת זרע לא חשוב זרע לבטלה, לא משום מצות פריה ורביה דווקא, אלא משום שזו לא הוי השחתה שלא לצורך, אלא יש בו צורך. ולפי זה בנדון דידן בנוגע הוצאת זרע להקפיא על מנת שתוכל האשה להתעבר לאחר טיפול הרפואי של הבעל, אין לך צורך גדול מזה, ובוודאי מסתבר שיש מקום להתיר".

עם זאת, בסיום דבריו (שם אות צז-צח) הרב אהלבוים נמנע מלהתיר לחולה נשוי שקיים מצות פרו ורבו, ולרווק, להוציא זרע להקפאה: "למעשה פסקתי לאברך אחד שנחלה במחלה ממארת רחמנא ליצלן, ושהוא זקוק לקבל טיפול רפואי הקרנות וכימותראפי, שעלול לפגוע בפוריות של האברך וכבר יש לו בן ובת, ונשאלתי ממנו האם מותר להוציא זרע לשומרו כדי להפרות אשתו. פסקתי לו ויעצתי לו שלא לעשות כן, דכיון דלמעשה כבר קיים מצות פרו ורבו, אין כדאי להכניס עצמו לתוך כל הסיבוכים וחילוקי הדעות באיסור חמור כזה. ובפרט שהוא נמצא במצב שצריך לרחמי שמים, וזקוק לכל הסגולות שיזכה לרפואה שלמה מן השמים, אין כדאי במצבו המסוכן להכניס עצמו באיסור חמור של הוצאת זרע לבטלה, שאמרו עליו חז"ל דהוי כאילו שופך דמים והורג את הנפש, וכאילו עובד עבודה זרה, ובעיקר דא"ר יוחנן דחייב מיתה. והרי חולה זה נמצא במצב שמחפש לעשות כל טצדקי ותחבולות להציל ממות נפשו, ואיך יעשה עכשיו מעשים ופעולות שיתכן ח"ו לגרום ההיפוך. וכמו כן בנוגע לבחור שנחלה במחלה ממארת ר"ל, ונמצא במצב מסוכן, אם אפשר מן הנכון לייעץ לו גם כן שלא להכניס עצמו בחילוקי הדעות הסוברים דגם לדעת המתירים הוצאת זרע לשם הזרעה, אין להתיר בבחור שעדיין לא נשא אשה, כיון שאינו חייב בפועל בפרו ורבו, כאמור".

בביאור דעתו של הגרי"ש אלישיב לאסור הוצאת זרע ברווק, כתב רבי יצחק זילברשטיין (שיעורי תורה לרופאים ד, רנח) כי "העבירה בהוצאת הזרע היא לפנינו, והשימוש בו אינו לפנינו, כי לחולה אין אשה. וכעין זה אסר הנודע ביהודה (יו"ד מהדורא תנינא סימן רי) לנתח מת על מנת ללמוד ממנו דרכי ריפוי לחולה שאינו לפנינו". כלומר, הוצאת זרע מותרת רק כאשר הצורך קיים לפנינו, ולכן אצל רווק, הוצאת הזרע אינה בגדר 'צורך' מותר, ולכן נחשבת כהוצאת זרע לבטלה.

 

רבי יעקב אריאל • רבי שלמה דיכובסקי

ז. רבי יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן, דן בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סימן סט) האם מותר לחולה רווק להוציא זרע להקפאה, וכתב: "ברווק יש לברר, האם יש עליו עתה חיוב פריה ורביה. ולפי מה שכתבנו לעיל [אות ה] לא המצוה מתירה, אלא בכל מקרה שהוצאת הזרע מיועדת לכך שייוולדו מזה ילדים אין זה לבטלה. מיהו בכל זאת יש לומר שלרווק עדיין אין אחריות על הולדת ילדים, שהרי לא יוליד ילדים בלי אשה, ואם כן בינתיים הכל היה לבטלה, ורק כשיישא אשה יהיה לזרע שימוש".

אולם מסקנתו להתיר אפילו לחולה רווק להוציא זרע להקפאה: "אף אם נאמר שההיתר להוציא זרע באדם נשוי הוא רק לשם מצות פריה ורביה, נראה שגם רווק חייב במצוה זו, ומותר להוציא ממנו זרע ולהקפיא אותו לשם כך, כדי שיוכל להקים בית בישראל. מיהו נראה שגם אם נניח שמצוות הנישואין היא חלק ממצוות פריה ורביה, כשם שכופין על מי שיש לו עבד שחציו עבד וחציו בן חורין שיוציא אותו לחירות, כדי שיוכל לקיים את מצוות לא תוהו בראה לשבת יצרה, הוא הדין לרווק שאינו מסוגל להוליד, ורק ע"י תחבולה זו יוכל להוליד ילדים. ומן הסתם חייב לעשות כל טצדקי דאפשר, כדי שיוכל לקיים את מצות לא תוהו בראה לשבת יצרה. ובפרט וודאי שכן הוא הדין, לפי מה שהסקנו לעיל, שהוצאת זרע מותרת גם שלא לשם קיום מצות פריה ורביה, ובלבד שתהיה לצורך הבאת ילדים לעולם, אף אם הדבר יעשה בדרך מלאכותית. ונראה שהוצאת הזרע לשם הקפאה עדיפה אף מבדיקת זרע, שם הזרע יוצא לבטלה, וע"י הבדיקה אולי יוכלו לרפאו, כדי שיוכל להוליד מזרע אחר. אבל כאן הזרע עצמו לא ילך לבטלה, אלא יולידו ממנו ילדים. ואע"פ שלא יקיים בזה מצוה, אך לבטלה בוודאי שאין כאן, ומותר להקפיא את הזרע".

לדעת הרב אריאל, מותר לחולה רווק להוציא זרע להקפאה משתי סיבות:

• קיום מצות "לא תהו בראה לשבת יצרה", שגם רווק מחוייב בה.
• הוצאת זרע לצורך הפרייה חוץ גופית מותרת, לא בגלל שבאמצעותה מקיימים מצות פרו ורבו, אלא משום שהוצאת זרע זו אינה לבטלה אלא 'לצורך'. ולכן גם ברווק הוצאה זו היא בגדר 'לצורך' – שיהיו לו צאצאים לאחר שיבריא ממחלתו. 

רבי רפאל שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, הסכים עם הוראתו של הרב אריאל, בדברים שנשא בכינוס השנתי השני לרבנים ורופאים: "נראה לי שפסק ההלכה של הראשון לציון הרב בקשי דורון, בעניין בחור שהיה אמור לעבור הקרנות, ושאל אם מותר לו להכין זרע לעת סגריר בכדי שיוכל להשתמש בו לכשיינשא ולהעמיד ילדים, ופסק ההלכה היה לשלילה – אינו נכון, ואני אומר זאת במלוא האחריות: אין הבדל בנושא הזה בין נשוי לבין בחור. נשוי מחויב, כפי שציין הרב אריאל, במצות פרו ורבו לא פחות ולא יותר מאשר בחור, למרות שלבחור אין בינתיים את האפשרות המעשית לקיים את הדברים, אולם בידו הדבר למצוא אישה, להיכנס לברית הנישואין ולקיים מצוות פרו ורבו".

 

רבי שלמה זלמן אויערבך

ח. בספר נשמת אברהם (אבן העזר סימן כג, סק"ב הערה 3) הובא בשם הגרש"ז אויערבך, שכתב: "אין כל הבדל בין איש נשוי ובין רווק, מפני שגם רווק חייב לישא אשה ולקיים מצות פרו ורבו. אך לדעתי גם נשוי לא חייב בכך [הוצאת זרע לשם קיום מצות פרו ורבו], כי התורה הקדושה לא חייבה את האדם בהקפאת זרע, וכל הספק בנדון זה הוא רק אם אסור או מותר". והוסיף הגרש"ז: "שגם לדעתו אין לעשות דבר זה, כי לא כך השקפתה של תורה". 

לדעת הגרש"ז, גם רווק חייב במצות פרו ורבו, ולכן אין הבדל בין רווק לנשוי – ולכאורה היה מותר להם להוציא זרע להקפאה. אלא שבניגוד לדבריהם של רבי נח אהלבוים ורבי יעקב אריאל, שכחלק ממצות פרו ורבו יש להשתדל ולהוציא זרע ולהקפיאו, הגרש"ז נקט להלכה שלמעשה אין חיוב, הן ברווק והן בנשוי, ואף לא ראוי לעשות כן.

 

רבי משה בראנדסדורפר 

ט. רבי משה בראנדסדופר כתב בספרו היכל הוראה (ח"ג הוראה קלד) חידוש בנדון דידן: "לדעתי נראה דאפשר דיש היתר לעשות כן, אולם הלכה למעשה אין בכוחי להכריע בדבר חמור זה. ועל כן יעלו את השאלה על שולחנם של גדולי הדור, והם יכריעו בדבר. וגם אם יתירו לעשות כן, צריכים לדעת שכל ההיתר הוא בתנאי שאחרי הטיפולים, גם אם יהיה לו כח גברא, ישתמשו עם הזרע, ויזריקו אותו לרחם האשה, וכל שכן אם לא יהיה לו כח גברא. וסמכתי על זה שדעת אבי היה שהבעל מקיים פרו ורבו אפילו בהפריה חוץ גופית, כמו שהבאתי בספרי היכל הוראה (ח"א הוראה רכב)".

 

סוף דבר

לחולה נשוי מותר להוציא זרע להקפאה לצורך קיום מצות פרו ורבו. 

ואם כבר קיימו מצות פרו ורבו בבן ובת, לדעת הרב אהלבוים אין להתיר.

לחולה רווק, הגרי"ש אלישיב אסר להוציא זרע להקפאה, וכן פסק רבי אליהו בקשי דורון.

ואילו הגרש"ז אויערבך פסק שאין חיוב להוציא זרע להקפאה, ואף לא ראוי לעשות כן, הן ברווק והן בנשוי.

לעומתם, רבי יעקב אריאל ורבי שלמה דיכובסקי התירו גם לחולה רווק להוציא זרע להקפאה לצורך קיום מצות פרו ורבו.

לסיום, אציין למאמרו של רבי צדוק שמואל סושארד, דיין בבית הדין ביוהנסבורג (אסיא, כרך ז עמ' 292) בנדון בחור שהתארס ונתגלתה בגופו מחלה, וברצונו להוציא זרע להקפאה על מנת להשתמש בו בעתיד, ובתוך דבריו כתב: "קיבלנו בבית הדין העתק תשובה מהרה"ג אליהו בקשי דורון שמביא שיש גדולים שאוסרים. אבל היינו בקשר עם הרה"ג דוד פיינשטיין שהתיר". 

וכן שמעתי בשם רבי דוד קהאן, רב בית המדרש גבול יעבץ בברוקלין, שהורה להיתר.

כמו כן, למרות הדברים המובאים לעיל בשם הגרי"ש אלישיב, שמעתי ממורי הוראה מובהקים, כי היו מקרים שהגרי"ש אלישיב התיר לבחור שחלה במחלה ממארת להוציא זרע להקפאה. ואף חתנו, רבי יצחק זילברשטיין התיר במקרים מסויימים לרווק חולה להוציא זרע להקפאה. אך איני יודע האם מדובר בהוראות מתקופות שונות בחייו של הגרי"ש, או שפרטי השאלות שנשאל הגרי"ש היו שונים זה מזה, ובשל כך היו מקרים שבהם הורה הגרי"ש להיתר לפי הענין והנסיבות, וצ"ע.

ובזה נועצים אנו סוף דבר בראשיתו, וגם לאחר העיון בתשובות הפוסקים שהובאו לעיל, יש לדעת כי לא נוכל ללמוד מהם הוראה מעשית – אשר מסורה אך ורק לפוסקים השוקלים במשקל מדוקדק את הנסיבות של כל מקרה לגופו, לפי השואל, מקומו ומצבו.

 

 *  *  *

הקפאת זרע של חתן לפני נישואיו לכלה חולה 

י. כפי שהובא בפתיחה, רבי אילן סיגלמן, ראש מכון פועה בארה"ב, נשאל על ידי כלה שחלתה במחלה, ונקבע לה ניתוח לכריתת הרחם והשחלות, האם מותר לשאוב ממנה ביציות כדי שתוכל להשתמש בהן לאחר נישואיה, ובמקביל החתן ביקש להוציא זרע להפריה עם ביציותיה כדי להקפיא עוברים.

הרב סיגלמן שאל את רבי דוד קהאן, מה הדין, ורבי דוד הורה להיתר [בתנאי שישתמשו אחר כך בפונדקאית יהודיה]. 

אולם הרב נח אהלבוים השיב לשאלת הרב סיגלמן, שאין היתר לחתן להוציא זרע, ויש להקפיא את הביציות בפני עצמן כשאינן מופרות: 

בס"ד, יום חמישי לסדר "פרו ורבו ומלאו את הארץ" תשע"ט

החיים והשלום וכט"ס, לכבוד מע"כ ידידי

הרה"ג חו"ב וכו' כש"ת או"ה אילן סיגלמן שליט"א

בדבר השאלה החמורה בענין הקפאת עוברים לפני נישואין, אני ממהר להשיב מחמת לחיצות הענין, ומאפס הפנאי אי אפשר לי להאריך ועוד חזון למועד.

1. הנה לענ"ד יש להעדיף דרך האחד, לשאוב את הביציות ולהקפיאן מבלי להפרותן. ורק לאחר שתינשא ותבריא אי"ה יהי' אפשר להפשיר את הביציות ולהפרותן בזרע בעלה, אבל הפעולה השני' לשאוב את הביציות לשאוב את הביציות להפרותן בזרע בעלה העתידי ולאחר מכן להקפיאן ולהשתמש בהן לאחר שתבריא והקפאת עוברים לפני הנישואין וייאלץ הבעל העתידי להוציא את זרעו לבד, אין לייעץ דבר זה לכתחילה, ולפרוץ גדר בקדושת ישראל מלבד גם ענין פריצות שיש בזה.
2. בודאי מצד עצם הלכה יש מקום לבני הזוג להנשא כרגע בצינעא וכו', אבל אז יפלו בסיבוכים איך לערוך חופה "פיקטיבי".

בברכת התורה

נח אייזיק אהלבוים