רבים מהעוסקים ב"קירוב רחוקים" מציינים כי הזמנה לתפילה בבית הכנסת או לסעודה בשבת, משפיעה מאד להשיב לבבות לכור מחצבתם. דא עקא, ברוב המקרים, קיימת סבירות כמעט וודאית, שיהודים אלו יחזרו לביתם לאחר סעודת ליל שבת ברכבם תוך כדי חילול שבת [בפרט אם הינם מתגוררים במקום שהנסיעה ברכב מקצרת באופן משמעותי את זמן ההליכה ברגל]. ויצא איפוא "שכרו" – הנסיון להשפיע להחזיר בתשובה, ב"הפסדו" – חילול שבת. ויש לדון בשאלה זו בשני נושאים:

[א] האם יש בהזמנה זו איסור "לפני עור לא תתן מכשול", או "מסייע לדבר עבירה", וכן האם יש לחשוש לאיסור "מסית לדבר עבירה" או "חילול ה'". ולשם כך יש לברר את גדרי איסורים אלו, ושייכותם בנדון דידן.

[ב] אפילו אם נאמר שיש איסור כלשהו בהזמנה, שמא מותר לעבור על "חטא", כדי "שיזכה חברך", להציל אדם אחר מאיסורים רבים אחרים.

לפני עור לא תתן מכשול ומסייע לדבר עבירה

א. מהתורה אסור לגרום לאחרים לעבור על איסור, שנאמר (ויקרא יט, יד) "לפני עור לא תתן מכשול". ואם כן, לכאורה יש איסור 'לפני עור' בהזמנת מחלל שבת לסעודה או לתפילת ת שבת, כי על ידי הזמנה זו גורם לחברו לנסוע ברכב בשבת.

וכן הקט האגרות משה (5) "דלהזמין את הרחוקים באופן שאי אפשר שיבואו בלא חילול שבת ודאי אסור… ואיסור לפני עור יש אף באינם רחוקים כל כך, כשידוע שיתעצלו לילך ברגלים ויסעו במאשינעס" [מכוניות].

ברם במסכת עבודה זרה (1) מפורש כי אחד התנאים לעבור על איסור 'לפני עור' הוא רק ב"דקאי בתרי עברא דנהרא". והיינו, כאשר החוטא לא יכול היה לעשות את העבירה ללא עזרתו של המכשיל. והדוגמא המבוארת בגמרא היא, נזיר העומד בצד אחד של הנהר ויש בקבוק יין בעבר השני של הנהר, אך אין באפשרות הנזיר לעבור את הנהר ולהגיע אל היין בכוחות עצמו. או אז, המגיש את כוס היין לנזיר עובר על איסור 'לפני עור', כי בלעדיו לא היה הנזיר חוטא. אבל "בחד עברא דנהרא", כאשר הנזיר יכול היה להגיע ליין בעצמו, כי הוא נמצא באותו צד של הנהר שבו נמצא היין, אין המושיט יין עובר באיסור 'לפני עור'.  ולכן לדעת הגר"א וייס [מובא ברץ כצבי (8)] מאחר ובנידון דידן ה"מוזמן" לסעודת השבת יכול לנסוע ברכבו בשבת ללא ההזמנה לסעודה, הרי שגם אם הוא נוסע בשבת בעקבות ההזמנה לסעודה, אין זה נחשב כ"תרי עברא דנהרא", ולפיכך המזמין אינו עובר על איסור 'לפני עור'.

ב. אמנם התוספות במסכת שבת (1) כתבו שהמושיט כוס יין לנזיר ב"חד עברא דנהרא", אינו עובר באיסור תורה של 'לפני עור', אך עובר על איסור מדרבנן שמסייע לדבר עבירה. ועי' בטורי אבן (1) שעמד על הסתירה שבדברי התוספות [וכן הרא"ש] למה שכתבו במסכת חגיגה (1) "דאסור להושיט למומרים דבר איסור אפילו שלהן, כי ודאי יאכלוה, ודווקא דקאי בתרי עברי דנהרא. משמע מדבריהם, היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, אפילו איסורא דרבנן ליכא". ווהיינו שאין כל איסור בחד עברא דנהרא, לא לפני עור, וגם לא מסייע לדבר עבירה.

וכתב הש"ך (2) ליישב את הסתירה, כי לדעת התוספות והרא"ש, יש בישראל איסור מסייע לדבר עבירה מדרבנן [בחד עברא דנהרא] שיש חיוב להפרישו מחטא, ולכן אסור לסייע לו לחטוא. מה שאין כן בעכו"ם או בישראל מומר, שאין חיוב להפרישם מאיסור, אין גם איסור לסייע להם ב"חד עברא דנהרא".

ועל פי זה נקט הגר"א וייס [מובא ברץ כצבי (8)] שאין איסור מסייע לדבר עבירה בהזמנת מחלל שבת לסעודת שבת, היות והוא נחשב כישראל מומר שאין חיוב להפרישו מאיסור, ולכן גם אין איסור לסייע לו לדבר עבירה ב"חד עברא דנהרא" [אולם מאידך גיסא יתכן שיש לחילונים בזמנינו דין תינוק שנשבה, ואם כן אפשר שאין לדון בהם דין מזיד, ובודאי שאין לדון בהם דין מומר]. וראה במש"כ ברץ כצבי (8) על דבריו.

נתינת מכשול על מנת להצילו מאיסור גדול יותר

ג. בנדון דידן יתכן ואין איסור 'לפני עור' ואיסור 'מסייע לדבר עבירה', על פי מה שנפסק בשו"ע (2) "לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך", כי הנותן מאכל למי שאינו מברך עובר על איסור 'לפני עור'. וחידש הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (2) כי נתינת מאכל למי שלא יברך עליו אינה נחשבת "מכשול", אם כתוצאה מכך שלא יתן לו את המאכל, אדם זה יתרחק מעולם התורה ומקיום מעט המצוות שהוא עדיין מקיים. כי ה"מכשול" שיאכל בלי ברכה, קטן יותר מה"מכשול" הגדול שעל ידי מה שלא יתנו לו מאכל יתרחק מעולם התורה ושמירת המצוות. ולכן המושיט מאכל לאדם זה, לא רק שאינו נחשב כ"מכשילו", אלא אדרבה, נחשב כ"מצילו" מעבירה חמורה יותר.

ולכאורה סברא זו נכונה גם בהזמנת מחלל שבת לסעודת שבת, שלמרות הנסיעה לסעודה תוך כדי חילול שבת, כי ה"מכשול" שיחלל שבת קטן יותר מה"מכשול" הגדול שימשיך באורחות חייו המנותקים מכל זיק של יהדות. ולכן הזמנתו לסעודה היא הצלה עבורו ולא נתינת מכשול וסיוע לדבר עבירה.

ד. ואף שהיה מקום לדחות ולומר שדברי הגרש"ז נאמרו רק באיסור דרבנן של אכילה ללא נטילת ידים וברכה, שבזה התיר הגרש"ז להכשיל אדם אחר באיסור דרבנן אם על ידי כך ינצל מאיסורים גדולים יותר, מה שאין כן באיסור חילול שבת דאורייתא, מי יאמר לן שיהיה מותר להכשילו ולסייע לו לעבור עבירה מהתורה, כדי להצילו מאורח חייו החילוני.  אולם הגר"מ שטרנבוך כתב בשו"ת תשובות והנהגות (6) כעין סברתו של הגרש"ז גם בנדון דידן הנוגע לחילול שבת דאורייתא, שלעתים גם כאשר "מכשיל" את חברו ו"מסייע' לו לעבור על איסור, אם הדבר נעשה מתוך כוונה להיטיב לחברו, אין בכך איסור, אלא אדרבה, זהו מעשה "הצלה".

ועוד למדנו מדבריו כי כאשר בן מזמין את הוריו לסעודת שבת, יש צד נוסף להקל, היות ויש עליו חובה מיוחדת לדאוג להחזירם למוטב כעין דין "גאולת קרובים", יעו' בדבריו.

הכשלה באיסור אחד ועל ידי זה מונעו מלעבור כמה איסורים

ה. טעם נוסף מדוע אין איסור לפני עור בהזמנת מחלל שבת לסעודת שבת, יש לומר על פי דברי רבי עקיבא אייגר שכתב בביאור פסק השו"ע בהלכות גילוח (2) שבמקרה של אשה המקיפה איש שיכול היה להקיף לעצמו, שכל האיסור הוא רק מדין 'מסייע לדבר עבירה' הנובע מכך "שחייב  להפרישו מאיסור", יש לומר שאם ידוע בבירור שהאיש רוצה להקיף בעצמו, יהיה מותר לאשה להקיפו. וזאת משום שאדם המקיף את פאת ראשו עובר על שני איסורים, מכיון שהוא "מקיף" וגם "ניקף". לעומת זאת, כאשר אשה מקיפה איש, לה אין איסור "מקיף" [כמפורש בשו"ע הנ"ל] ורק האיש עובר על איסור "ניקף". ואם כן כאשר אשה הקיפה איש שיכול היה להקיף את עצמו, לא זו בלבד שאינה מסייעת לו לדבר עבירה, אלא אדרבה, מצילה ומפרישה אותו מאיסור "מקיף", שהרי אם לא היתה מקיפה אותו, היה מקיף בעצמו ועובר על שני איסורים, ועל כן ודאי שאין לה איסור 'מסייע לדבר עבירה'.

ועל פי זה כתב הרב יעקב אריאל [רבה של רמת גן] בשו"ת באהלה של תורה (7) שאין בהזמנת מחלל שבת לסעודת שבת איסור 'מסייע לדבר עבירה', אע"פ שהוא מסייעו לעבור באיסור אחד, כי על ידי זה מונעו מלעבור על כמה איסורים.

ואף שהרב אריאל עצמו דחה את ההשוואה בין דברי רבי עקיבא אייגר, לנדון הזמנת מחלל שבת לסעודת שבת, כי רעק"א דן במצב ודאי שבו ה"מכשיל" מונע עבירות אחרות להדיא, ואילו בנדון דנן אנו מסופקים בכך, יעו' ברץ כצבי (9) שהביא את הוראת הגרז"נ גולדברג, שהורה על פי דברי רעק"א הנ"ל גם במקום שאין וודאות מוחלטת.

איסור 'לפני עור' ו'מסייע לדבר עבירה' כאשר מכשילו לא בגוף הדבר שנעשה בו האיסור

ו. טעם נוסף מדוע אין איסור לפני עור בהזמנת מחלל שבת לסעודת שבת, כתב ברץ כצבי (9) על פי דברי המהרש"ם,  שאיסור 'מסייע לדבר עבירה' לא נאמר במקום שהסיוע הוא לא בשעת האיסור ולא בגוף האיסור.

ולפי זה גם בהזמנת מחלל שבת לסעודת שבת, אילו היה נותן לו רכב שיסע בו בשבת, היה מקום לומר שעבר על 'לפני עור' [ב"תרי עברא דנהרא"] או 'מסייע לדבר עבירה' [ב"חד עברא דנהרא"], מכיון שהכשיל אותו או סייע לו לדבר עבירה בגוף האיסור ובשעת האיסור. אבל כשהזמינו לסעודה בלבד, אין בהזמנה סיוע לא בשעת האיסור [שהרי האיסור נעשה לפני או אחרי הסעודה ולא בשעת הסעודה], ולא בגוף הדבר שנתן לחברו.

מסית לדבר עבירה

ז. בדברי האגרות משה (5) מפורש כי איסור 'מסית' לדבר עבירה, דהיינו לשכנע ולדרבן אחרים לעבור עבירה, לא נאמר רק ביחס להסתה לעבוד עבודה זרה, אלא גם בהסתה לעבור כל אחת מהמצוות, שהרי אמרו חז"ל כי לנחש הקדמוני היה דין מסית, אף על פי שלא הסית לעבוד עבודה זרה אלא לעבור על ציווי ה' שלא לאכול מעץ הדעת. ולכן כאשר מזמינים אדם המתגורר במרחק רב מבית הכנסת, לבוא להתפלל בו בשבת, יש בזה איסור 'מסית', מכיון שההזמנה מדרבנת ומעודדת אותו לחלל שבת בנסיעה ברכב [בשל המרחק] לבית הכנסת [והמסית נענש בדיני שמים, שאין מלמדים עליו סנגוריא]. ואכן, כאשר מזמינים לבית הכנסת אדם המתגורר במקום שאינו רחוק כל כך, והוא יכול להגיע לבית הכנסת גם ללא חילול שבת, או כאשר לא מזמינים לבוא לבית הכנסת בשבת אלא מודיעים "בסתם", שיש מנין לתפילות שבת בבית הכנסת ומחלקים פרסים למי שמגיע – אין בכך 'הסתה' למעשה עבירה [ועי' במה שהעיר על דבריו בשו"ת באהלה של תורה (7) שאין ללמוד חטא עץ הדעת  לנדון דידן].

חילול ה'

ח. בדברי הפוסקים מצאנו חשש נוסף הקיים בהזמנת מחלל שבת לסעודת השבת, משום חילול ה' הנגרם מכך שחילול השבת שנגרם כתוצאה מההזמנה לסעודה מתפרסם ברבים, כמתבאר בדברי שו"ת שבט הלוי (6).

ובתשובות והנהגות (6) מבואר חשש נוסף לחילול ה' הנגרם מכך שמחללי השבת באים לסעודה ברכבם בשבת ומחנים אותו בסמוך לביתו של המזמין, ומשום כך הורה: "ולכן יש לראות שעל כל פנים לא יחנו את מכוניתם סמוך לביתו במקום שירגישו שבאו במיוחד אצלו, כי בעוון חילול ה' אחד שוגג ואחד מזיד, ואין תלוי במה שמכוון לטוב".

*     *     *

חטא כדי שיזכה חברך

ט. עד עתה נתבארו הצדדים האם יש איסור 'לפני עור' או 'מסייע לדבר עבירה' בהזמנת מחלל שבת לסעדות שבת, או לא. אך גם אם נאמר שיש לחשוש לאיסורים אלו מצד המזמין, עדיין יש לדון שמא מותר למזמין לעבור על "חטא" אחד, כדי "שיזכה חברך", וינצל אדם אחר מאיסורים רבים אחרים.

לשם כך נברר את שיטות הראשונים בסוגיית 'חטא כדי שיזכה חברך', בתחילת מסכת שבת (3) ובמסכת עירובין (3). והתוספות במסכת שבת (שם ד"ה וכי אומרים) ובמסכת עירובין (שם ד"ה ולא ליעבד) הקשו סתירה בין הסוגיות, ומצאנו בדבריהם כמה דרכים ביישוב הסתירה, ומתוכם מסתעפים נפקא מינות רבות למעשה, אימתי אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך", ובכללם לנדון דידן.

[א] תלוי אם גורם לחברו לעבור באיסור – במסכת שבת כתבו התוספות בתירוצם הראשון, כי בעירובין החבר הוא הגורם לאיסור של אכילה ללא תרומות ומעשרות מהתורה [בגלל אמירתו לעם הארץ לאכול מהתאנים], ולכן מוטל עליו "לחטוא" באיסור קל [תרומה שלא מן המוקף] כדי להציל את חברו מאיסור חמור. מה שאין כן במסכת שבת, אין חיוב לחטוא בחטא קל [רדיית הפת] כדי להציל את חברו מחיוב חטאת, משום שהוא לא גרם לחברו לעבור על האיסור.

[ב] כאשר עדיין לא נעשה האיסור – עוד תירצו שם התוספות, כי כאשר עדיין לא נעשה האיסור – מוטב שיעשה חבר איסור קל ולא יעשה עם הארץ איסור חמור.

[ג] במצוה רבה או במצוה דרבים – מותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקימם.

 [ד] במקרה של פשיעה – אין אומרים לאדם אחֵר לחטוא כדי שיזכה חברו הפושע , אך כשאינו פושע בחטאו [עם הארץ שבא לאכול לאחר שהחבר אמר לו שרשאי לאכול] צריך החבר לעשות איסור קל כדי שלא יעשה הע"ה איסור חמור.

י. להלכה נחלקו הפוסקים, אימתי אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך", ואימתי אין אומרים, יעו' בדברי הבית יוסף (4). ולהלכה פסק בשלחן ערוך (5) מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ואי לא בעי, בית דין גוזרין עליו". ולא נתברר בדבריו, מה הדין כאשר הבת פשעה בהליכתה לשמד, האם גם בזה מגדירים את המצב שהיא נמצאת בו כפיקוח נפש רוחני שמחוייבים להצילה, או שמכיון והכניסה עצמה לזה אין אנו מחויבים להצילה.

והדבר תלוי בתירוצי התוספות הנ"ל: לפי התירוץ שבמצוה רבה או במצוה דרבים מותר לעבור על איסור קל כדי שחברו יקיים "מצוה רבה", הוא הדין בנדון דידן, ואפילו כשפשעה. אולם לפי התירוץ שבפשיעה, אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, הוא הדין בנדון דידן, לא יהיה רשאי להצילה.

בשו"ת נחלת שבעה (4) דן בשאלה זו, במעשה שהיה ב"מי שנאבד לו בנו, ושמע שיצא חוץ לדת להמיר בדת ישמעאלית, והוא לא הגיד כי בורח הוא, אם מותר לחלל עליו השבת לרכוב אחריו אולי יוכל להחזירו".  ופסק: "דגם היכא שפשע כמו בנדון דידן נמי שרי לכתחילה, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה", אולם בשערי תשובה (5) הביא מדברי האחרונים שנחלקו על הנחלת שבעה.

ולמעשה הכריע המשנה ברורה (5) סי' שו ס"ק נו) וז"ל: "קיימא לן אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חברו איסורא רבא, אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה, דאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ודווקא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן דעת האליה רבה דיש להקל לעבור כדי להצילה".

ובשער הציון (ס"ק מו) נימק את הכרעתו: "אף דמהמג"א סימן רנ"ד משמע דאפילו איסור דרבנן אין לעבור עבירה כשפשעה בעצמה, מסתברא דבאיסור דרבנן יש לסמוך אחד תירוצא בתוספות שם דלמצוה רבה יש להקל אפילו כשפשעה מתחילה, והכא אין מצוה רבה גדולה מזו, אולי תחזור בה, וכן הסכים האליה רבה והביאו גם הפמ"ג".

יא. על פי שיטות הראשונים ודברי הפוסקים בסוגיית "חטא כדי שיזכה חברך", דן בספר רץ כצבי (9) בשאלה האם מותר להזמין מחלל שבת לסעודת שבת ול"חטוא" באיסור אחד של 'לפני עור' או 'מסייע לדבר עבירה' ["חטא" – באיסור קל], במה שמכשיל את המוזמן בנסיעה לסעודת השבת שהוא מוזמן אליה, כדי "שיזכה חברו" בעתיד וינצל מכמה וכמה איסורי תורה, בזכות מה שיתקרב לשמירת התורה והמצוות אם יבוא לסעודת השבת.

לפי התירוץ הראשון, שרק כאשר הוא הגורם לחברו לחטוא מוטל עליו "לחטוא" באיסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור, ברור שבנדון דידן, שהמזמין ודאי גורם לאחרים להיכשל בחילול שבת ובשאר איסורים, אין כל היתר להזמינו ולגרום לו לחלל שבת.

וכן לפי התירוץ הרביעי, שבמקום של פשיעה אין אומרים לאדם אחֵר לחטוא כדי שיזכה חברו הפושע, אין להתיר הזמנה שיש בה איסור 'לפני עור' או 'מסייע לדבר עבירה', אם המוזמן פושע הרגיל לחלל שבתות, ובזה אין כל היתר לאדם לחטוא כדי להציל את חברו הפושע מאיסור.

אולם לפי התירוץ השני, שכאשר עדיין לא נעשה האיסור – מוטב שיעשה חבר איסור קל ולא יעשה עם הארץ איסור חמור, אם כן אפשר להתיר את ההזמנה לסעודת שבת, מכיון שעדיין לא נעשו האיסורים של אותו מחלל שבת, שהרי בשעה שהזמינו [לפני שבת] לא עבר עדיין על כל איסור.

כמו כן לפי התירוץ השלישי, שבמצוה רבה [כמצות פרו ורבו] או במצוה דרבים [תפילה בציבור] – מותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקיים "מצוה רבה" או לצורך "מצוה דרבים", יתכן שיש להתיר את ההזמנה, שהרי כאן החשש הוא שאם לא יתקרב לתורה ומצוות, יכשל בעתיד באיסורים רבים וזו בהחלט "מצוה רבה" שאומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך".

ועי' ברץ כצבי (9) שכתב, שאפילו לדעת האוסרים חילול שבת להצלת פושע משמד רוחני, מותרת הזמנת מחלל שבת לסעודת שבת, מכיון שאין להחשיב את ההזמנה כהכשלה באיסור חילול שבת או כסיוע לדבר עבירת חילול שבת, היות ולאדם עצמו מותר לעבור על איסור קל כדי להציל עצמו מאיסורים חמורים יותר, ולכן יהיה מותר למוזמן לנסוע בשבת לסעודה, כי בנסיעה זו שמטרתה להתקרב לשמירת התורה והשבת, הגם שעובר על איסור, הוא מציל עצמו מאיסורים אחרים, יעו"ש בדבריו.

*     *     *

הכרעת הפוסקים בנדון דידן

יב. בספר חישוקי חמד על מסכת פסחים (6) הביא רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן בבני ברק] את דברי הגרי"ש אלישיב, שכתב "מעבירה לא תצמח מצוה". וכאמור,  גם בשבט הלוי (6) נקט שיש בהזמנת מחלל שבת לשמחה בשבת סרך חילול ה' ואיסור מסייע לדבר עבירה.

אולם בספר אמת ליעקב (6) מובא כי רבי יעקב קמינצקי [ראש ישיבת תורה ודעת בארה"ב] התיר "להזמין ישראל מחלל שבת לביתו לסעודת שבת, כל זמן שמזמינו בפירוש להישאר לכל השבת ומכין לו מיטה ושאר צרכיו, ואז אע"פ שיודע שהלה יעזוב את ביתו לאחר הסעודה ויסע הביתה, מותר להזמינו".

וכן נקט הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (5) כי "מותר להזמין גם מי שגר רחוק ממקום התפלה, ולהציע לו מקום לינה קרוב למקום באופן שלא יצטרך כלל לחלל שבת, ואף אם לא יקבל את ההצעה אין חייבים להגיד לו שימנע משום כך לבוא, וגם אין צריכים להזהיר אותו שיסע ברכב".

ומפורש בדברי הגרש"ז שאין כל איסור להזמין מחלל שבת לסעודה גם אם ידוע בוודאות שלא ישאר [וכגון שפעמים אחרות סירב להצעה זו]. וגם לא הוזכר בדבריו כל תנאי, שההיתר להזמין לסעודת שבת הוא רק לסעודת ליל שבת, שקיים סיכוי שאם יוזמן אליה יבוא לפני השבת וישאר בבית המזמין עד צאת השבת, ולא לסעודת שבת בבוקר.

שׁוֹמְרֵי מִצְוותֶיהָ יִנְחָלוּ לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת בְּצִבְאוֹתֶה [זמירות לשבת]