החובה להעיד
החיוב להעיד – מצוות עשה ולא תעשה
א. נאמר בתורה בפרשת ויקרא (1א) "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". כלומר אדם היודע עדות לחברו ונשבע שאינו יודע, עובר בלאו וחייב להביא קרבן.
ברם לא נתפרש האם יש חובה להעיד או שיש איסור שלא להעיד גם בלא שבועת שקר.
בסוגיית הגמרא בריש פרק הכונס (1ב) מובאת ברייתא: "תניא אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", ואחד מהם: "היודע עדות לחברו ואינו מעיד".
בהמשך הסוגיה (1ב) מתבאר כי גם לעד אחד שיודע עדות לחברו יש איסור שלא להעיד. רש"י ותוספות (ד"ה פשיטא) הוכיחו כי יש איסור שלא להעיד גם כאשר אין העד נשבע לשקר. יתר על כן, הרמב"ם בריש הלכות עדות (1ג) כתב: "העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, שנאמר והוא עד. וכן כתב בספר החינוך (1ד) "והעובר עליה ולא העיד ביטל עשה, כי בכח העדות יתקיימו הישובים". מבואר בדבריהם, כי מלבד האיסור שלא להעיד, יש גם מצות עשה להעיד [וראה בהרחבה את דברי הכסף משנה על דברי הרמב"ם הנ"ל].
גדר החיוב להעיד – מדין לא תעמוד על דם רעך או גמילות חסדים
ב. בהסבר הטעם, מדוע אדם היודע עדות לחברו חייב להעיד, מצינו שני נימוקים בדברי רבותינו הראשונים.
לדעת ספר החינוך (2א), באיסור "לא תעמוד על דם רעך", נכלל האיסור לכבוש עדות "כדי שלא יאבד חברו ממונו. וכן הוא בספרא, מנין שאם נודע לו עדות שאינו רשאי לשתוק עליה, שנאמר לא תעמוד על דם רעך".
ואילו הנימוקי יוסף הביא בשם הרא"ה (2ב), שהחיוב להעיד עבור חברו נובע ממידת גמילות חסדים.
וכיוצא בזה מבואר בהרחבה בדברי הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי [הובא בספר מזרח שמש (8)] "מי שאינו רוצה להעיד פטור, שאין עליו חיוב ממון אלא מדרך גמילות חסדים. ואם אינו רוצה לטרוח ולהצילו לזה, אינו חייב. למה זה דומה למי שרואה כיסו של חברו אבד ואינו מצילו, או מי שאינו רוצה ליתן פרוטה משלו לעני, שאין בית דין מחייבין אותו בכך. אף כאן אין בית דין מחייבים אותו לשלם מביתו, שלא חייבתו התורה בכך אלא כשאר המצות היא זו, ואינה בדין ממון".
חיוב ממון על נזק שנגרם כתוצאה מאי הגדת עדות
ג. מדברי רש"י ותוספות לעיל (1ב) נראה, כי כאשר עד היודע עדות לחברו לא העיד, וכתוצאה מכך הפסיד הבעל דין כסף. אף על פי כן, העד לא חייב לשלם לבעל דין כסף. וכן מפורש בדברי הרמב"ן שאין זה בגדר חיוב ממון אלא מצוה מדין גמילות חסדים או בגדר של השבת אבידה.
אולם בשלטי גיבורים (2ג) כתב כי במקרה זה "יכול חברו להשביעו שבועת היסת, והרי תביעה זו כשאר תביעות של ממון". ונראה מדבריו שהעד חייב לשלם על ההפסד שגרם לבעל דין כתוצאה מאי הגדת העדות [המאירי (2ג) אמנם הסכים לדעת רש"י ותוספות, אולם הוסיף שמאחר וכלפי שמיא חלה על העד חובה לשלם "אם כן תורת גזילה עליו ופסול לעדות"]. וראה בספר עיון משפט (2ד) שביאר כי רש"י ותוספות והשלטי גיבורים חלקו האם יש חיוב ממוני להעיד, או שמא זו רק מצווה [כדברי הנימוקי יוסף לעיל (2ב)].
החיוב להעיד – דברי הפוסקים
ד. דברי רש"י ותוספות הנ"ל הובאו להלכה בדברי השולחן ערוך (3). ובהג"ה סייג הרמ"א את חיוב עד אחד להעיד רק "בממון שמביאו לידי שבועה או בדבר איסור לאפרושי מאיסורא, אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא שם רע", יעו"ש בכל דבריו.
וכתב הסמ"ע (ס"ק ג) שאפילו הסכימו בעלי דין להאמין לעדות קרוב, הוא אינו מחויב להעיד, מאחר ואינו יכול לחייבם ממון. וראה עוד בדברי הש"ך (ס"ק ב) בנדון תפיסת חפצי עד שלא העיד על ידי הבעל דין שהפסיד את כספו בעקבות זאת, ובמה שחילק בין המקרים שבהם תפיסה מועילה לנדון דידן.
בפתחי תשובה (4א), הוכיח מדברי השולחן ערוך שכתב "אם יתבענו" שהחיוב להעיד קיים רק כאשר הבעל דין תובע את העד להעיד, ומשמע שאם אינו תובעו לא יהיה מחוייב העד להעיד. והביא את דברי המשכנות יעקב שתמה על כך, מאחר ולפי הטעמים שהובאו לעיל בגדר החיוב להעיד [מדין לא תעמוד על דם רעך; מצות השבת אבידה; גמילות חסדים] לכאורה אין נפקא מינה אם העד נתבע להעיד או לא. ולאור זאת רצה לבאר את דברי הרמב"ם שכתב "אם יתבענו" שבא להוציא ממקרה שבעלי הדין בכלל לא דנים ביניהם, אבל פשיטא שאם הם דנים ביניהם, חובה על העד להעיד גם כאשר לא נתבע להעיד.
עדות עבור גוי
ה. בסוגית הגמרא במסכת בבא קמא (4ב) הובאו דברי רבא בנדון עדות ישראל עבור גוי כנגד ישראל אחר: "האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה ואזיל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה, משמתינן ליה". בהמשך הסוגיה מבואר כי הסיבה לנידוי מנדין אותו היא מאחר והכותים לא נוהגים בדיניהם על פי דיני התורה, ונמצא שחברו מפסיד שלא כדין. עוד נתבאר שם כי במקומות שבהם הגויים נוהגים על פי דיני התורה, אכן יהיה מותר להעיד.
מסקנות הסוגיא הובאו להלכה בשולחן ערוך (4ג). והרמ"א חידש שאמנם העד חייב נידוי אבל אינו חייב לשלם, מאחר והעיד אמת. וראה בסוף הסעיף בדברי מרן השולחן ערוך, שכאשר הגוי ייחד ישראל מסוים להיות עד, חייב הישראל להעיד, מאחר ואם לא יעיד עלול להיגרם בכך חילול ה'. והש"ך (ס"ק ז) הביא בשם מהרש"ל, שהוא הדין בשעת סכנה או גירוש.
מי שאינו רוצה להעיד מחשש שיגרם לו נזק
ו. לעיתים עלול להיגרם לעד נזק כתוצאה מבואו להעיד, הן נזק מצדם של אחד מבעלי הדינים, והן בגלל הפסד שעות עבודה. הפוסקים דנו, האם זו עילה מספקת לפוטרו מלהעיד.
בשו"ת משפטי הלוי (5א), דן האם 'מלמד' שנדרש להעיד לטובת 'מלמד' אחר והוא חושש שעדותו כנגד המנהל תפגע ביחסים ביניהם – רשאי להשתמט מעדות זו, לאור מחלוקת הראשונים האם החובה להעיד היא חיוב ממוני או חובה מדיני השבת אבידה או גמילות חסדים, וכתב שאינו חייב להעיד מאחר ו"אבידתו ואבידת חברו, אבידתו קודמת לשל חברו".
וראה עוד בדברי הראשון לציון רש"מ עמאר (5ב) שהרחיב את היריעה בביאור מנהג בתי הדין המחייבים עדים לבוא ולהעיד, ומפצים את העדים על הפסד ימי עבודה הנגרם להם מבואם להעיד.
וראה בגיליון פרשת השבוע (7) סיכום קורות המעשה שהיה בזמנו של רבי יוסף קארו, כאשר בעיר מנטובה שבאיטליה התגלע ויכוח אודות הדפסת הספר 'בית יוסף', ונדרשה עדותו של משה בן שושן מצפת, אולם הוא לא הסכים לבוא ולהעיד מאחר והיה זה כרוך בהוצאות כספיות, ובשל כך הטילו עליו רבני מנטובה חרם, וכתוצאה מכך התפתח משא ומתן תורני בנדון [וראה במה שהוכיחו מהסיפור על מרי בר איסק לנדון דידן].
חובת עדות בערכאות
ז. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל דן בשו"ת מזרח שמש (8)–(9) האם יש חיוב להעיד בפני ערכאות, על פי שיטות הראשונים בטעם החיוב להעיד עדות עבור חברו, והאם ניתן לכפות על העדים להעיד. ובדבריו מבוארת מחלוקת האחרונים האם איסור "אם לא יגיד ונשא עוונו" נאמר רק כאשר נתבע העד להעיד בתוך הבית דין או גם כאשר נתבע מחוץ לכותלי בית הדין. ועוד דן שם שחיוב הגדת עדות הינו חלק מ"העמדת הדין והמשפט על תילם", אשר אינו שייך כלל בערכאות, ולכן אין לחייב להעיד בערכאות מדין "אם לא יגיד", אלא רק ממידת החסד.
