הלבנת פנים
א. בדברי חז"ל נאמרו דברים חריפים אודות המלבין פני חברו ברבים.
במסכת אבות (1) נאמר על המלבין פני חברו ברבים: "אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא". ובמסכת בבא מציעא (1) נח, ב) "תני תנא קמי דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא. ופירשו תוספות: "ומה שמאדים תחילה, לפי שהדמים מתאספין לברוח".
עוד הובא בכמה מקומות בש"ס [במסכתות סוטה (1) ברכות (1) בבא מציעא (1)] מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן, מתמר, שנאמר (בראשית לח, כה) הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". ופרש"י: "ואילו בהדיא לא אמרה אלו הסימנים של יהודה הם ולו אני הרה, אלא לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, אם יודה יודה ואם לאו אשרף, ולא אלבין פניו".
המקור לאיסור – בפסוק (ויקרא יט, יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", כמבואר בדברי הרמב"ם בספר המצוות (2) ובהלכות דעות (2) "כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים". ובספר החינוך (3) מבואר כי המקור הוא באיסור (ויקרא כה, יז) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" [וכמובן שמבטל בזה את מצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"].
דין "יהרג ואל יעבור" בהלבנת פנים
ב. והנה מאמר זה הובא במסכת סוטה (1), ושם הקשו התוספות (ד"ה נוח) על דברי הגמרא שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מדברי הגמרא בפסחים (כה, א-ב) שיש דין יהרג ואל יעבור בג' עבירות [עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים], ואם האדם מצווה להפיל עצמו לכבשן האש ובלבד שלא ילבין פני חברו, מדוע לא נאמר דין זה בכלל העבירות בהם יש דין יהרג ואל יעבור. ותירצו התוספות: "משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט אלא עבירות המפורשות". ומפשטות דברי התוספות משמע שהלבנת פנים היא כשפיכות דמים ממש, ולכן יש למסור עצמו למיתה ובלבד שלא ילבין פני חברו – שהרי כל הסיבה שלא נמנה איסור זה בכלל ג' הדברים שאינם נדחים מפני פיקוח נפש היא רק בגלל שדין הלבנת פנים אינו מפורש בתורה, אך בעצם החיוב נשארו התוספות בהבנתם בקושייתם, שאיסור הלבנת פנים הוא כשפיכות דמים ממש, וחובה למסור עצמו למיתה כדי שלא להלבין את פני חברו ברבים [ועי' בספר מעדני יום טוב (11) בדברי הרב יום טוב זנגר, רב ביהמ"ד יוצאי פונוביז' ב"ב) שביאר את שיטתם, דתמוה שהרי הסברא "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי", לכאורה שייכא רק ברציחה ממש ולא בהלבנת פנים].
וכן אמנם נקט להלכה רבי יעקב עטלינגר [רבה של אלטונה בגרמניה, נפטר תרל"א] בשו"ת בנין ציון (4)-(5), לאחר שהביא את דברי רבנו יונה שכתב בשערי תשובה (3) במפורש כי הלבנת פנים היא "אבק רציחה", ועל כן יש למסור נפש כדי לא להלבין פנים כדין יהרג ואל יעבור שנאמר באיסור רציחה [וכתב הבנין ציון שלפי דברי רבינו יונה מתורצת קושיית התוספות מדוע לא נחשב דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים יחד עם דין יהרג ולא יעבור בג' עברות, כי לפי רבנו יונה איסור הלבנת פנים הוא אבק רציחה, ונכלל בדין יהרג ואל יעבור דרציחה, כשם שלא נאמר מפורש חיוב יהרג ואל יעבור באבק עבודה זרה [כגון להתרפאות בעצי אשירה] אלא נכלל בדין יהרג ואל יעבור דעבודה זרה].
וכן מפורש במגן אבות לרשב"ץ על מסכת אבות (3) שיש דין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים.
ג. מאידך, הבנין ציון (4) דייק מלשון הגמרא "כאילו שופך דמים", שאין זה ממש איסור רציחה. והביא ראיה ממאמר הגמרא (פסחים קיח, א) "כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה", ובוודאי לא מצינו דין "יהרג ואל יעבור" בביזוי המועדות – ומכאן מסיק הבנין ציון: "אלא ודאי דלשון "כאילו" שדיברו בו רז"ל הרבה פעמים אינו שוה בכל אלא במקצת, ולכן אין ללמוד מזה גם להלבנת פנים במקום פיקוח נפש".
וכן נקט המאירי במסכת ברכות (2) שכתב: "דרך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו מנלן מתמר", ובמסכת סוטה (2) כתב המאירי: "דרך הערה אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". והיינו שמאמר חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", אינו נתפס כחיוב גמור בדין יהרג ואל יעבור, אלא שהוא חיוב מוסרי שנאמר ב"דרך צחות" להדגיש את חומר עוון הלבנת פני חברו, ואולם בודאי שאין חיוב למסור נפש על כך. ראה סיכום השיטות בספרו של הרב דוד אריאב [ירושלים תשס"ג] לרעך כמוך חלק ג' (12) הלכות וביאורים במצות הלבנת פנים) אות ד).
ד. הגרש"ז אויערבך דן בשו"ת מנחת שלמה (6)-(7) ח"א סימן ז) בדינים המסתעפים משיטות הראשונים הנ"ל, וכתב: "ומעתה אף שאין להעלות כלל על הדעת שיהא מותר להרוג את הרודף להלבין פני חברו כמו שמותר להרוג את הרודף אחר חברו להרגו, אבל מ"מ צ"ע מאי טעמא לא יהא מותר לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים, ולכאורה הוא קל וחומר ומה אם מותר לחלל שבת כדי להציל אדם ממיתה כל שכן דשרי להציל מהלבנת פנים דחמור יותר משריפת ג' נפשות בכבשן האש". ולאחר שדן בהרחבה בלימוד ההלכה מפרשת יהודה ותמר, כתב שאין להתיר איסור למניעת הלבנת פנים "משום דאף אם אסור להציל עצמו באיסור גזל או הלבנת פנים, מכל מקום כדי למנוע אחרים מזה, אין שום היתר לעבור עבירה, ורק משום פקוח נפש ממש אמרה תורה שמותר לחלל שבת ולהרוג את הרודף אפילו בשבת". אולם במסקנת דבריו כתב להתיר איסור דאורייתא בשב ואל תעשה ואיסור דרבנן בקום ועשה, על פי דברי הגמרא בברכות (יט, ב) "גדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור" [וראה בספר לרעך כמוך (13) סע' טו) במה שכתב שיש מקרים שבהם התירו חז"ל לעבור על איסור כדי למנוע הלבנת פנים, יעו"ש בדבריו].
- גדרי הלבנת פנים בתביעה לחשוד על ממון – עוד דן הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (7)-(8) ח"ב סימן קלג) האם מותר לבעל הבית או מעביד החושד בעובד שגנב ממנו, לערוך חיפוש בכליו ולהכלימו. ובתוך דבריו כתב: "אם אחד חטף חפץ מחברו מפני שטעה וחשב שזה שלו והלה גנבו ממנו, פשוט הדבר שהנחטף מותר ודאי לתובעו בבית דין ולהוכיח שהחפץ שלו", וסיים: "ועל כרחך צ"ל שכך הוא הדין שבממון אינו חייב כלל להפסיד בגלל הלבנת פנים". אולם למעשה נקט הגרש"ז [אות ז] בנדון השאלה הנ"ל כי עדיף לפטר את הנחשד בדרכי שלום מאשר להלבין פניו ולומר לו "הנני חושד אותך בגניבה [ועי"ש במה שדן בראיה מהגמרא במסכת בבא מציעא (5) במעשה עם מר זוטרא חסידא].
- להשלמת היריעה ולסיכום ביאור לימוד דיני הלבנת פנים מפרשת יהודה ותמר –ראה בספר לרעך כמוך (9)
ה. דיני הלבנת פנים
- כמה הם "רבים" שאסור להלבין פנים בפניהם – בשו"ת בנין ציון (5) ד"ה מה) הביא מדברי הפרי מגדים שכתב: "ומסתברא דרבים הוי כל שיש שלושה, דהיינו הוא ושנים עמו".
- הלבנת פנים בצנעה, שלא פניו, במעשה [ולא בדיבור] – לרעך כמוך (12) אות ז-ט).
- שקר למניעת בושה – לרעך כמוך (13) אות טז).
- הלבנת פנים לאפרושי מאיסורא – כתב הפלא יועץ (13) שיש להתיר "למען ישוב מדרכו הרעה וילך בדרך טובים".
- תיקון בעל קורא שטעה ללא הלבנת פניו ברבים – בספר מעדני יום טוב (11) הביא מדברי הטור בשם המנהיג ש"טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו, דאע"פ שטעה בה יצא ידי קריאה". ועי' בדבריו כיצד יש לנהוג בזה להלכה ולמעשה, למנות אחראי שיעמוד בסמוך לבעל קורא ויעיר לו בצנעה לתקן את הטעות המעכבת.
- כהן המלבין פני חברו האם רשאי לעלות לדוכן לשאת כפיו – ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, חידש רבי נתן איינפלד בספרו שיחות חיים (10) על פי פסק השו"ע (10) "כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה", כי לדעת הסוברים שהלבנת פנים נחשבת ממש כשפיכות דמים, כהן שהלבין פני חברו איננו רשאי לשאת כפים בברכת כהנים, שהרי נחשב כרוצח. ועי"ש שהביא תשובת הגר"ש ואזנר שנמנע מלהורות כן למעשה.
- כהן שבנו יצא לתרבות רעה – רבי יעקב ריישר [מרבני גליציה, נפטר בשת תצ"ג] כתב בשו"ת שבות יעקב (4) שאסור לחדול מלהעלותו לתורה, כדי שלא להלבין את פניו ברבים.
- ביוש קטן – בדברי הרמב"ם בהלכות דעות (2) מפורש שאסור לבייש קטן, ועי' בבנין ציון (5) במה שדן בדבריו.
- • •
- ביאורו של האור החיים הקדוש (4) מדוע לא הודיע יוסף ליעקב אביו שהוא חי – כדי שלא להלבין את פני אחיו ברבים על ידי שיוודע ליעקב אבינו שמכרם. ורק לאחר שבאו לפניו בשנות הרעב "שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים, והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם, גם נגלה הדבר כי מה' יצא וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה, באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר".
- ביאור תשובתו של דוד המלך למוכיחיו – "הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" [בבא מציעא (2) נט, א] ראה בביאור ה"סבא" מסלבודקה, רבי נתן צבי פינקל, בספרו אור הצפון (13) שהוכיחם על כך שלעיתים גם במעשה מצוה מהודרת עלולה להיגרם עבירה חמורה.
