פרשת חיי שרה

המרחם כי לא תמו חסדיך

א. מה היו עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו – דברי חז"ל ורבותינו הראשונים

במסכת אבות (1) מסרו חז"ל כי אברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות. אמנם בדברי חז"ל במדרשים, ובמפרשי המשנה במסכת אבות נאמרו הסברים שונים, מה היו אותם עשרה נסיונות, ומצאנו מחלוקת מה היה הנסיון האחרון שנתנסה בו אברהם אבינו – עקידת יצחק או קבורת שרה. בדברי רש"י והרמב"ם בפירושם על מסכת אבות, מבואר כי הנסיון האחרון היה עקידת יצחק. ברם רבנו יונה פירש כי הנסיון האחרון היה בקבורת שרה אימנו. והמקור לשיטתו נמצא בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (2א) המובאים גם בפירוש הרמב"ן על התורה (2ד) "בשעה שביקש [אברהם אבינו] לקבור [את] שרה לא מצא מקום לקוברה ולא הרהר אחר מידותיך".

ומעתה מתבקשת איפוא השאלה (2ה), אם לאחר נסיון העקידה כבר אמר הקב"ה לאברהם אבינו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", מדוע ניסהו בנסיון נוסף.

ב. "נכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי ה' עם אברהם"

בביאור הדברים הרחיב מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (3) שכל הנסיונות הקודמים שנתנסה בהם אברהם אבינו היו נסיונות בהם הועמד מול ציוויים  סותרים. ובפרט בנסיון העקידה, שעיקר הנסיון היה בזה שהועמד מול צוויים סותרים, כמו שפירש רש"י (בראשית כב, יב) "אמר לו אברהם, אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי (שם כא, יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע", וחזרת ואמרת (שם כב, ב) "קחנא את בנך", עכשיו אתה אומר לי (שם פסוק יב) "אל תשלח ידך אל הנער". אולם בקבורת שרה היה סוג נוסף של נסיון: כאשר האדם נמצא במצב של קושי או כאשר ח"ו קרה לו מקרה מצער המעיק עליו, אז הוא נבחן כיצד יראה את המאורעות שקרו לו, האם רק יקבל באהבה את הצרות שפקדוהו והרע שנפל בחלקו, או שיכיר ויראה את הטוב והחסד בתווך כל מה שקרה לו. בשעת נסיון זה נמדדת גדלותו האמיתית של  האדם – האם ישכיל לראות את החסד והטוב שנעשה אתו בתוך כל הצרות שקורות לו. ובמידה מסוימת, נסיון מסוג זה  שלא היה עד כה לאברהם אבינו, נעלה יותר מנסיון של סתירות וקושיות, שכן כדי להיות חדור בהכרת הטוב והאמונה צרופה לראות את חסדי ה' גם בעת צער וצרה, צריכים כוחות נפש כבירים והכרה מעמיקה ובהירה בבורא העולם יתברך.

וזהו שפירש הרמב"ן (2ד) "ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי ה' עם אברהם וכו' ורבותינו אמרו שגם זה היה מן הנסיונות של אברהם, שביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה אותו". ואין אלו שני טעמים שונים, אלא אדרבה הכל מהלך אחד. פרשת מיתת שרה וקבורתה "נכתבה כדי להודיע חסדי ה' עם אברהם", מפני שתכלית פרשה זו היתה "מן הנסיונות של אברהם, שביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא". כלומר, נסיון כיצד יראה אברהם אבינו את מיתת שרה  לאור הגמול שהובטח לו ע"י ה'. וגדלותו היתה שראה רק את חסדי ה' עמו וקיום הבטחותיו.

ג. מהלך חייו של אברהם אבינו  – ראיית החסדים  שעשה עמו ה' בכל מאורע שקרה לו

כאשר נתבונן בכל מהלך חייו של אברהם אבינו נבחין במידת התבטלותו התמידית בפני הקב"ה, וראייתו את גודל החסדים  שעשה עמו ה'.

כאשר הודיע הקב"ה לאברהם שיפקד בבן משרה ואמר לו (4א) "וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו" (יז, טז), נפל אברהם על פניו וביקש מהקב"ה: "לו ישמעאל בני יחיה לפניך". ופירש רש"י שם: "הלוואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל מתן שכר כזה". הרי לנו התבטלותו של  אברהם אבינו בפני הקב"ה, ולאחר שנים כה רבות שציפה בכליון עינים לבן משרה אשתו שהיא עתידה להפקד בבן – מה היתה תגובתו על הבשורה מופלאה – הודיה לה' על החסדים שהפליא לעשות עמו עד אז, ואם לא די בזה, עוד מוסיף ואומר "איני כדאי לקבל מתן שכר כזה".

כך היה גם כאשר אברהם אבינו עבר לגור בגרר (4ב), והיה נתון במצב סכנה שמא יהרגוהו כדי לקחת את שרה אשתו [כדבריו שם: "כי אמרתי רק אין יראת א-לקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי"], בתוך דבריו לאבימלך מלך גרר אמר אברהם: "ויהי כאשר התעו אותי א-לוקים מבית אבי". ובאונקלוס תירגם "והוה כד טעו עממיא בתר עובדי ידיהון, יתי קריב ה' לדחלתיה מבית אבא". גם כאן נתבונן במדריגת אברהם אבינו בהכרתו בחסדי ה' אתו בכל מצב שבו היה נתון – להכיר ולהודות לה' על חסדיו שברוב רחמיו בחר בו וקירב אותו אליו.

ואכן כאשר נפטר אברהם אבינו, הונצחה בתורה מסכת חייו במידה זו של הכרת חסדי ה' עמו בכל מאורעותיו, כלשון הכתוב (4ג) "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ימים ויאסף  אל עמיו". ופירש שם הרמב"ן: "זקן  ושבע ימים, שראה  כל משאלות ליבו ושבע בכל טובה. והוא סיפור חסדי ה' בצדיקים, ומידה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין שנאמר בהם (תהילים כא, ג) תאות ליבו נתת לו, ולא כמו שנאמר בשאר אנשים (קהלת ה, ט) אוהב כסף לא ישבע כסף, ואמרו בו (קהלת רבה א, יג) אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאווה למאתיים, השיגה ידו מאתים מתאווה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף".

הנה כי כן, כשבאה התורה "להספיד" את אברהם ולתאר את מהותו, נבחרה בדווקא ההגדרה "שבע ימים" לתמצת בתוכנה את הנהגתו במשך כל ימי חייו – הסתפקות ושובע בכל הטובות שעשה עמו ה' ע"י ראיית הצד הטוב וחסדי ה' שבכל מאורע ממאורעות חייו, מבלי התאוות למותרות ולטובות נוספות.

ד. טעם הקרבת קרבן עולה ויורד וקרבנות המצורע – שמא לא הכיר בחסדי ה'

החובה להכיר בחסדי השי"ת בכל מצב, וגם במצבים הקשים ביותר, טמונה בטעם הקרבת קרבן "עולה ויורד".

ויש להבין מדוע אחת משני ציפורים שמביא העני מוקרבת לעולה (4ד), והרי המדובר בקרבן אשם, ומה שייכותה של עולה לכאן. וביאר האבן עזרא: "כי הטעם אחד לעולה בעבור שלא תגיע ידו אולי עלה על רוחו מחשבה". ומבואר בדבריו, כי העני בהביאו קרבן אשם פחות מהקרבן אשם שמביא העשיר אולי מהרהר בלבו מדוע נבצר ממנו להקריב לה' קרבן שמן וטוב כמו שמקריב העשיר, ועל הרגש קל זה שאולי לא הכיר בחסדי ה' אתו – מעלה עליו הכתוב כאילו חטא במחשבה זו, ומחייבו להקריב את אחת משתי הציפורים לעולה, לפי שעולה מכפרת על המחשבה.

וכן מצינו בדברי הרמב"ן פרשת הקרבנות שמביא המצורע בתום ימי צרעתו (5א) שלמרות שסבלו של המצורע גדול מנשוא, עם כל זאת באה התורה בתביעה עליו "אולי בצערו נתן תיפלה לא-לוקים". אותו מצורע, חולה מיוסר ומבודד, שלא מן הנמנע שיהרהר באותן שעות קשות אחר מידותיו של הקב"ה, חייב בקרבן חטאת, מפני שאולי נכשל בנסיון להכיר טובה לה' גם במצבים הקשים ביותר.

מכאן נבין עד כמה תובעת התורה מכל אחד ואחד להכיר טובה ולהודות לה' על כל הטוב שעושה עמו, גם כשנמצא במצב קשה ומעיק, עד כדי דכדוכה של נפש כהרגשת החולה המצורע.  מבהיל על הרעיון!

ועוד זאת מצאנו, שהחובה להכיר בחסדי השי"ת בכל מצב, היא היסוד לחטאם של בני ישראל כשהיו "מתאוננים", כמבואר בדברי הרמב"ן (5ב) "ואמר כמתאוננים, כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים – והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחים מתאוננים ומתרעמים על ענינם".

ה. מידת הכרת חסדי ה' – במעשיו של יעקב אבינו

בהנהגת מידה זו של הכרת חסדי ה, ובפרט בשעת צרה ומשבר – אשר היתה אורח חייו ומידתו של אברהם אבינו – נהג גם יעקב אבינו כאשר חזר מבית לבן, ועשו בא לקראתו וארבע מאות איש עמו, כאומרו (5ג) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות". ופירש הרמב"ן: "קטנתי, לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו, וכן (עמוס ז, ב) "מי יקום יעקב כי קטון הוא". וכן אמרו בבראשית רבה (עו, ח) קטונתי, רבי  אבא אומר איני כדאי".

כאשר נתבונן בהתנהגותו של יעקב באותה שעה קשה, כשסכנת מוות נשקפת לו, לכל בני ביתו ולרכושו הרב שהשיג בכל שנות שהותו בבית לבן, הדברים מביאים לידי התפעלות – כיצד ראה יעקב אבינו בשיא מצוקתו להודות להקב"ה על כל החסדים שעשה עמו "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות", ולומר "קטנתי" וגו', שאינו כדאי לזכות בכל החסד הגדול שגמלו השי"ת שעתה יש לו "שני" מחנות שכעת התפלל שלא יאונה להם כל רע.

ו. האושר שבחיים

ממוצא הדברים נבוא לביאור פרשה סתומה בחיי יעקב אבינו. כאשר ירד יעקב למצרים והובא  לפני פרעה, השיב יעקב אבינו על שאלת פרעה (6א) "כמה ימי שני חייך" – "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי". בעלי התוספות הביאו בשם המדרש (6ב) כי "בשעה שאמר יעקב מעט ורעים היו, אמר לו הקב"ה אני מילטתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך דינה גם יוסף ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים, חייך שמנין התיבות שיש מן "ויאמר פרעה" עד "בימי מגורי" כך יחסרו משנותיך שלא תהיה כחיי יצחק אביך, והם ל"ג תיבות, ובמנין זה נחסרו מחייו. שהרי יצחק חי ק"פ שנה ויעקב לא חי אלא קמ"ז". בהשקפה ראשונה, הדברים מופלאים, מדוע נחסרו שנים מימי חייו של יעקב אבינו גם כנגד המילים בפסוק של השאלה של פרעה "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך".

וביאר רבי חיים שמואלביץ (6ה) על פי דברי הרמב"ן (6ג) שפירש: "ונראה לומר כי יעקב  אבינו זרקה בו שיבה  והיה נראה זקן מאוד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי. אז ענה יעקב כי כל ימיו שלושים ומאת שנה, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן". התביעה הדקה שראו בשמים על יעקב אבינו, היתה כי על האדם להרגיש את האושר שבחיים, כדברי רש"י במסכת קידושין בביאור הכתוב "מה יתאונן אדם גבר חי על חטאיו" – "למה יתאונן אדם חי על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה", ועל כן "מובן מעתה למה נכללה שאלת פרעה במנין התיבות שנתבע עליהן, כי לולא היה מרגיש בצרותיו, לא היתה הזקנה קופצת עליו, ועל זה נתבע".

וראה עוד בדברי הגר"ח שמואלביץ שם במעלת ה"אושר בחיים", ובספר עלי שור (7ב) ובספר אל המקורות (7ג).

ז. ההכרה בחסדי השי"ת – מדרכי קניית הזריזות ומעוררת תקוה לאחרית טובה

להשלמת היריעה בחובת ההכרה בחסדי ה', נעיין בדברי המסילת ישרים (8א) שבכלל האמצעים לקנות את מידת הזריזות הוא "ההסתכלות ברוב הטובות, שהקב"ה עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הא-ל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים שלא יתעצל ויתרפה מעבודתו. כי הרי הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצותיו. והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו. ובהסתכלו בטובות אלה שהוא מקבל ממנו, ודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו".

ובספר המוסר והדעת, חומש בראשית (8ב) הוסיף לבאר כי ההתבוננות בחסדי ה' בכל מצב, נוסכת באדם תקוה, הנצרכת וחיונית לעליה בעבודת ה' [וראה במה שפירש בזה את דברי חז"ל במכירת יוסף לאורחת ישמעאלים שבכליהם היו בשמים עם ריח טוב].

ח. נסיונות החיים – להכיר בחסדי השי"ת על כל צעד ושעל בכל שעה ובכל עת

העולה מן הדברים, כי הנסיון האחרון שנתנסה אברהם אבינו בקבורת שרה, הוא נסיון שמתנסה בו כל אדם ואדם במשך כל ימי חייו – כיצד ישכיל לראות את המקרים והמאורעות שיקרוהו, ואם יצליח להכיר בחסד שגומל עמו הקב"ה גם כאשר יסבול רעות וצרות, וכפי שביאר בספר שם דרך (9א) "מכאן נובע גודל החיוב לראות את חסדי ה' עמנו ולהודות לו על כל פסיעה ופסיעה, וכמו שאמר דוד המלך בתהילים (סח, כ) "ברוך ה' יום יום יעמס לנו  הא-ל ישועתנו סלה". לא סתם חסד עושה עמנו השי"ת אלא ממש מעמיס עלינו שפע וריבוי של ישועה. ולא רק ישועה רגעית אלא ישועה נצחית – "ישועתנו סלה". ולא פעם אחת ויום אחד אלא "יום יום" ושעה שעה, וכמו שאמרו  חז"ל דברים רבה ב, לז) "כל הנשימה תהלל י-ה – על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה חייב לקלס ליוצר".

וראה גם בדברי הפנים יפות (9ב) בפירושיו הנפלאים לפסוקים בסוגיא דידן.

ט. הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך

מסכת הדברים שנלמדה, מעוררת לכוון בכוונה יתירה בחלק ההודאה בתפילת שמונה עשרה. ובפרט, בלשון התפילה "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך" – ראה בסידור מגיד צדק (10א), ובספר הארת התפילה (10ב), ובדברי השפת אמת (10ג) "על מידות חסד ורחמים נאמר הטוב כי לא כלו רחמיך, לא תמו חסדיך כי הם בלי גבול".