פרשת שופטים

המשפט לאלקים הוא

מעלת המשפט והשופטים – מקיימי משפטי האלקים בארץ

א. ועשית ככל אשר יורוך – חובת הציות לבית דין הגדול או לכל בית דין

חובת הציות לחכמי ישראל מפורשת בשתי מצוות: עשה – ולא תעשה.

מצות עשה – "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ; עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה".

מצות לא תעשה – "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" [וראה בספר בני חיל (1ד) ביאור הפסוק].

ויש לעיין האם מצוות אלו נאמרו רק בחכמי בית הדין הגדול בלשכת הגזית, והאם חובה זו עומדת בעינה גם לאחר חורבן בית המקדש.

מפשטות לשון הכתובים (1א) "עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'", היה נראה כי הציווי הוא לשמוע רק בקול דברי חכמי בית הדין הגדול אשר בלשכת הגזית בבית המקדש. וכן נראה מדברי הרמב"ן (1ג) שכתב: "שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה', במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה". וכן נראה מדברי הרמב"ם (2ג) שהזכיר את "בית דין הגדול שבירושלים" שהם "עיקר תורה שבעל פה". ברם בספרי (1ב) הוזכרה "הוראת בית דין שביבנה", משמע שמדובר בסנהדרין שישבו בה ע"א חכמים, ולאו דווקא בלשכת הגזית.

מאידך גיסא, במסכת ראש השנה (2א) דרשו חז"ל את הפסוק האמור באותה פרשה "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" – "וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו", וזאת משום ש"ירובעל [גדעון] בדורו כמשה בדורו, בדן [שמשון] בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו". ומבואר איפוא, כי החיוב לשמוע בקול חכמים ולא לסור מציוויהם חל גם בזמן הזה, ובכל דור עלינו לשמוע בקול החכמים. וכן נראה מדברי השאלתות (2ב) שהציווי האמור בפרשה "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ", קיים גם בזמן שאין בית המקדש, לקום ולעלות למקום מושבם של "בעלי תורה".

ב. הקב"ה נתן את התורה "על דעת החכמים"

בדברי הרמב"ן שהובאו לעיל (1ג) נתבאר כי הקב"ה נתן את התורה "על משמעות דעתם" של החכמים.

להרחבת הביאור בדבריו, נעיין במה שכתב הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות (3א) "כי התורה נתנה לנו על ידי משה רבינו בכתב, וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, וחתך לנו ית' הדין שנשמע לבית דין הגדול בכל מה שיאמרו. בין שיקבלו פירושו ממנו, או שיאמרו כן ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם, כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה".

כיוצא בזה כתב הר"ן בדרשותיו (3ב) "וכשרבו המחלוקות בין החכמים, אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים, ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד כפי הנראה לחכמי הדור ההוא, שכבר נמסרה להם ההכרעה" [במה שכתב הרמב"ן (1ג;3א) "וזה כענין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו", הקשה בקובץ דברי סופרים 3ד) שלכאורה אין להביא ראיה מהלכות קידוש החודש, שנאמר בו דין מיוחד "אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים" – וראה בהסבריו].

ג. מעלת הדיינים ושמם "אלהים" – "כי הם מקיימי משפטי האלקים בארץ"

בחינה זו המבוארת בדברי הרמב"ן (1ג) ש"רוח ה' על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול", נאמרה רק על בית דין הגדול לענין ה"תורה" וה"הלכה", דהיינו הלכות איסורים ודינים שאינם מדיני ה"משפט". אכן, לכל בית דין ולכל הדיינים, מעלה מיוחדת שנקראו "אלהים" – כי כביכול הקב"ה נתנם "במקומו" בהיותם "מקיימי משפטי האלקים בארץ", כדברי הרמב"ן בפרשת משפטים (4א) בפירושו הראשון: "כי נקראו השופטים אלהים בעבור שהם מקיימי משפטי האלקים בארץ". וכן מתבאר בדבריו בפרשת משפטים (4ב) בביאור הכתוב (שמות כב, כז) "אלהים לא תקלל" – "כי יכנס בכלל אלקים השם הנכבד והשופט אשר ישב מושב אלקים בארץ". וכן פירש הרמב"ן (4ג) את הפסוק (דברים א, יז) "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא", וזה לשונו: "כי לאלקים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו, ונתן אתכם במקומו, ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו".

ד. הקב"ה משרה שכינתו במושב הדיינים "להסכים עמהם"

בכלל מעלתם המופלאה של הדיינים שנקראו 'אלהים' – הסייעתא דשמיא שהקב"ה משפיע עליהם להנחותם בדרך האמת, בהשראת השכינה במשפטם, שלא תצא תקלה מתחת ידיהם, ויזכו לדון דין אמת לאמתו, כפי שביאר הרמב"ן בפרשת משפטים (4ד) בפירושו השני: "ולדעתי יאמר הכתוב והגישו אדניו אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב, ח), לרמוז כי האלקים יהיה עמהם בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע. וכן אמר הכתוב (תהלים פב, א) אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, כלומר בקרב עדת אלהים ישפוט, כי האלקים הוא השופט. וזה טעם כי לא אצדיק רשע על הפירוש הנכון [דברי הרמב"ן בפירוש פסוק זה יבוארו להלן בספר שם דרך (6ג)]. ובאלה שמות רבה (ל, כד) ראיתי אלא בשעה שהדיין יושב ודן באמת כביכול מניח הקב"ה שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו, שנאמר (שופטים ב, יח) כי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט". מבואר בדברי הרמב"ן כי בית דין נקראו "אלהים" מכיון שהקב"ה נמצא עמהם בשעת המשפט, וכמשמעות הפסוקים שהביא.

ויש להבין מדוע אמנם הפליגו כל כך שהאלקים הוא השופט ונמצא עם הדיינים בעת המשפט, ומה הצורך לכל זה.

בביאור הדברים כתב מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (4ה) "ומכאן שאילולא כן לא היה האדם יכול בשום פנים ואופן להיות שופט ולדון לאחרים בהתאם ועל פי חוקי התורה והמצוה, באשר עמוקים הם החוקים והמשפטים עד שאין בהשגת האדם לרדת לעומקם ולשפוט כפי דעת התורה, ורק בגלל שהאלקים משרה שכינתו וכביכול נמצא עם הדיינים, יכול הדין לצאת אל הפועל". והוסיף: "זאת ועוד, מאחר שגילתה התורה (שמות כג, ח) "ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" – אם כן מי הוא זה שיוכל לבוא ולומר ארחץ בנקיון כפי, ולהיות שלם עם עצמו שאין לו שום נגיעה קלה שבקלה. משום כך סידרה התורה שבכל משפט השי"ת ניצב, ו"האלקים הוא השופט", ומסרה התורה כח ביד השופט שאם נעשה כפי חוקי התורה וגדריה, שיוכל לשפוט ולדון משפט צדק ואמת, ואלקים עמו כדי שתהא כהלכה וכדעת תורה".

וראה בשם דרך (5) מעשה מהנודע ביהודה, גודל הסייעתא דשמיא שיש לרב פוסק להורות הלכה למעשה.

הרמב"ן חזר על יסודות הדברים, בפרשת שופטים (6א) בביאור הפסוק (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ואמרו חז"ל (מכות ה, ב; הובאו ברש"י דברים שם) "כאשר זמם ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין", וביאר הרמב"ן את דברי חז"ל, בפירושו השני: "ועוד, שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלהים ישפוט. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (שם פסוק יז), כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת, וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים". ומבואר בדבריו שביחס לדין ומשפט יש מעלה בכל בית דין שאלקים עמהם, ויש לראות מכך את גודל מעלת הדין והמשפט. ומכל זה, יש ללמוד שכל דיין ודיין שכשר לדון על פי דין התורה, הרי שיש איסור מוחלט לבוא ולומר שפסק כך משום נגיעה וכדומה, שכן השי"ת ניצב בעדת הדיינים.

[וראה עוד בספר שם דך (6ד) בביאור דברי הרמב"ן "שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלקים הוא", שכוונתו כי הבטחה זו היא בכל משפט ופסק דין של הדיינים ולא רק לענין שפיכות דמים. ולפי זה אין נפקא מינה בין עדי מיתה לעדי מלקות – דלא כשיטת הרמב"ם בהלכות עדות, עיי"ש].

להשלמת היריעה על מעלת המופלאה של הדיינים, נעיין בדברי הרמב"ן המאיר את סוד המספר שבעים: "כי המספר הזה [שבעים] יכלול כל הדעות, בהיותו כולל כל הכוחות, ולא יפלא מהם כל דבר". ובהמשך דבריו ביאר את מנין ע"א הדיינים בבית דין הגדול בירושלים. וסיים: "ולזה ירמוז הכתוב באומרו אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, כי השכינה עמהם להשכים על ידם. ואמר הכתוב עד מתי תשפטו עול, יזהיר בהם, אחרי שהשם הנכבד עמהם בדבר המשפט, איך לא תראו ממנו להטות משפט".

ה. האלקים הוא השופט – הדינים והמשפטים הם יסודי התורה

ממעלת השופטים שנקראו 'אלהים' – והם "מקיימי משפט האלקים בארץ", והקב"ה "משרה שכינתו במושבם", נבין את מעלת המשפטים שהם הדרך לידיעת הבורא יתברך שמו.

הדברים יבוארו בהקדם מדרש חז"ל המובא בדברי הרמב"ן (7ג) "אלה המשפטים כנגד לא תחמוד", שהיא האחרונה שבעשרת הדברות, ודילגה בזה על שאר שבע הדברות.

וביאר בשם דרך (8ג) על פי דברי רבנו יונה (8ה) שכתב כי הדינים הם "עיקר גדול בידיעת הבורא" והם "שורש גדול לתורה ומהם נשתת העולם". הדינים והמשפטים סוללים את הדרך לידיעת ה' על ידי ההתעמקות בהבנת רצון ה' הטמון בהם. ואם כן "לא תחמוד", למרות היותה הדיברה האחרונה, ממשיכה את שתי הדברות הראשונות. והיא האופן להשגת הציווי דאנכי ה' אלקיך והציווי דלא יהיה לך, כי על ידי דיברה זאת נעשה ה"השכל וידוע אותי".

ו. משפט הדיינים – בהשגחה פרטית ולא "נמסרו למקרים"

בדברי הרמב"ן בפרשת וירא (9ב) ורבנו בחיי שם (9ג) וכן בפירושו לספר איוב (9ד), מבוארת דרך ההשגחה שהאדם "מונח למקרים". מנגד, ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא (9ד) "שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" – בהשגחה פרטית ומדוקדקת, וכדברי הגמרא בחולין (9ה) "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" [ראה ביאור שני דרכי ההשגחה הנ"ל בספר שם דרך (10א), ובהרחבה בשיעור עולמות בפירוש הרמב"ן בפרשת בא – השגחה פרטית וכללית].

וביאר בשם דרך (9ו) את דברי הרמב"ן "שהאלקים הוא השופט ונמצא עם הדיינים בעת המשפט", כי בכל הנוגע למלכות ולממשלה ושררה אינו מסור ל"מקרים", אלא הכל בהשגחה פרטית מאת ה'. בדומה למינוי מלך וכל שררה המושגחים באופן מיוחד על ידי הקב"ה, כמבואר בדברי הרמב"ן (10ב) ש"כל מולך על עמים מאת האלקים הוא", ואמרו (ברכות נח, א) "אפילו ריש גרגותא [הממונה על חופרי החפירות] מן שמיא מוקמי ליה".

ומכאן למדנו מעלה נוספת של המשפטים, שאין בהם השגחה של "מקרים" אלא השגחה פרטית ומדוקדקת.

ז. "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ ויראתו תתן עוז" – הבריאה כפופה לעמלי התורה

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל בגודל מעלותיהם המופלאות של השופטים והחכמים – שהקב"ה נתן את התורה על "משמעות דעתם" והשרה בהם שכינתו – נבוא להתבונן במעלה נוספת ונשגבת של החכמים, שנמסרה להם השליטה באיתני הטבע מכח עמלם בתורה.

הרמב"ן ביאר בפרשת ויצא (11ב) כי סיפור גלילת האבן מעל פי הבאר על ידי יעקב אבינו, נועד "להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח, ויראתו תתן עוז". בפרשת במדבר (11ג) ביאר הרמב"ן את כוחם האדיר של משה ואהרן ואלעזר הכהן. ומפשטות דבריהם משמע, שמדובר בכוח גופני.

בספר מקרא בכורים (12א) ביאר את דברי הרמב"ן, על פי מה שכתב באור החיים הקדוש (13ג) שהקב"ה התנה תנאי עם מעשה בראשית "להיות כפופים לתורה ולעמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא", ומכוח זה יכל רבי פנחס בן יאיר לחלוק את מימיו של נהר גינאי. ולפי זה יתכן והרמב"ן התכוון בביאוריו לכוחות הגופניים האדירים של גדולי עולם שנבעו מיכולתם "לשלוט על הטבע, כתנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה".

יסוד הדברים שהבריאה כפופה לעמלי התורה, מפורש כבר בירושלמי 12ב) בביאור הפסוק "לא-ל גומר עלי", שאם בית דין עיברו את החודש, בתוליה של הקטנה חוזרים. על פי הירושלמי ביאר הש"ך (13א) את דין "וסת החודש" הנובע מכל "שכל מה שבית דין של מטה עודים, בית דין של מעלה מסכימים עמהם".

וראה גם בדברי נפש החיים (13ד) "האדם המקבל על עצמו עול תורה הקדושה לשמה לאמתה, הוא נעלה מעל כל ענייני העולם הזה, ומושגח מאתו יתברך השגחה פרטית, למעלה מהוראת כוחות הטבעים והמזלות כולם".

ח. "כמה גדולים מעשי חכמים" – שפעלו באמירתם שינוי בטבע העולם

על פי האמור יבואר מדוע אמרו חכמים "נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה", כמבואר בסוגיית הגמרא מבסכת יבמות (14א) – ולא הקלו כדרכם "משום עיגונא".

וביארו האדמו"ר משינאווא, רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, והאדמו"ר מגור, רבי פנחס מנחם אלתר, כי חכמים דבריהם קבעו מציאות בטבע הבריאה, שהטובע במים שאין להם סוף יוכל להינצל.

ולפי זה ביארו את לשונות התנאים בסוגיא שאמרו "כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה", כי "אילולא שהביאו החכמים כח זה לעולם, לא היה במציאות כלל להינצל ממים שנטבע בהם".