הפסד פירות שביעית

 

א. כללי השימוש בפירות שביעית – פתיחה

בספר משפטי הארץ (1א) נכתבה פתיחה לסוגיא שנעסוק בה: "למרות שפירות שביעית ניתנו לאכילה ולשימושים נוספים, שנאמר (ויקרא כה, ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, ודרשו חז"ל "לכם – לכל צרכיכם", הגבילה התורה את תנאי השימוש בהם: אסור לקלקל פירות שביעית, אסור לשנות אותם מברייתם, אסור לשנות מצורת ההשתמשות הרגילה. וכן יש השתמשויות אחרות שנאסרו, למרות שרגילים להשתמש כך בשאר השנים".

עתה נרחיב בפרטי הדברים בעז"ה.

 

ב. הפסד פירות שביעית – מקור הדין

מהפסוק (1ב) "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" למדו חז"ל במסכת פסחים (1ד) את ההלכה: "לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד". אשר היא היסוד לדברי המשנה במסכת שביעית (1ג) "מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית", כפי שפירש שם הרע"ב: "משום דלאכלה אמה רחמנא ולא להפסד". עם זאת, הרמב"ם שם פירש את דברי המשנה מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל בני אדם". ואכן, התוספות יום טוב תמה, מדוע פירש הרמב"ם טעם אחר מדברי הגמרא בפסחים, וביאר שהרמב"ם התכוון לבאר את הטעם למצות התורה "לאכלה ולא להפסד".

מהרי"ט (2א) נשאל, האם יש לאסור להאכיל עלי תותים לתולעי משי, משום של ידי כך הפרי יתייבש ויפסד. ובתוך דבריו כתב להתיר, כי ההפסד נעשה בגרמא. והוכיח כן מדברי הירושלמי "הדין קינסתא דירקא מסקין לה לאגרא והיא יבשה מגרמא, כלומר שמאכל אדם הוא ואי אפשר להאכילה לבהמה, אבל לאחר שיבש ולא חזיא לאדם שרי". ומבואר כי מותר להעלות פירות שביעית לגג, ואף על פי שיתייבשו שם מאליהם.

אולם המקדש דוד (2ב) דייק מדברי הירושלמי (להלן 5ג) "אין מחייבים אותו לאכול תבשיל שנתקלקל צורתו", כי תבשיל הראוי כן מחייבים אותו, ומשמע דהיינו מטעם שאם לא יאכלנו ייפסד ואסור לגרום הפסד לפירות שביעית [ועיין במה דחה את ראיית המהרי"ט מהירושלמי].

החזון איש (2ג) סבר כדעת המהרי"ט, שאין לאסור להניח הפירות שיירקבו מעצמם, והאיסור הוא רק להפסידם.

בספר משנת יוסף (3א) דן, האם רשאי לתלות אתרוג שביעית לנוי סוכה, וכתב לחלק בזה, שאם אין חום השמש גדול כל כך, אין זה הפסד, ואף אם אחר כך "תצא חמה מנרתיקה" זהו רק גרם הפסד, כדין "סוף חמה לבוא". אבל "כשלכתחילה תולהו לסוכה ביום חם, ובשעה שהחמה כבר זורחת על הסוכה, הרי זה אינו כ"סוף חמה לבוא", אלא כ"כופהו לתוך החמה", דבאותו יום כבר יתחיל להצטמק, וזה אינו גרמא אלא מעשה בעין". וסיים: "ולהלכה כבר השיב בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סימן קיט) ובמסקנתו נטה לחוש לדעת המחמירים לאסור גרם הפסד פירות שביעית. וגם הגאונים בד"צ שלפנינו ל התירו בשופי תליית פירות שביעית לנוי סוכה".

במשפטי ארץ (3ב) הביא את מחלוקת הפוסקים, האם מותר לגרום לפירות שביעית שיתקלקלו, כיון שהקלקול לא נעשה בידיים. וכן דן האם מותר להניחם בחום או בשמש, והאם מותר להניחם במקום שהשמש לא  נמצאת אך סופה להגיע.

 

ג. דילול פירות שביעית

הפוסקים דנו, האם ניתן להפסיד חלק מפירות שביעית, כאשר המטרה היא לצורך שימור שאר הפירות.

בספר שבת הארץ (3ג) כתב כי לא הותר להפסיד פרי אחד של שביעית בכדי להשביח הפרי האחר.

אולם הגרש"ז אויערבך (3ד) כתב כי מסתבר שמותר להוריד את הפרי בין חנטה לעונת המעשרות, כדי לשמור על הפירות האחרים.  ובספר חוט שני (3ה) כתב שצריך לעשות את הדילול בעודם פרחים, קודם צמיחת הפירות.

בשו"ת בנין אב (4) הביא את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (1ג) שטעם איסור ההפסד הוא משום שגוזל בני אדם, ומאידך, את דברי המפרשים שאיסור הפסד הוא משום קדושת הפרי, וכתב נפקא מינא בין הטעמים בנדון שיעור האיסור: "יש נפקא מינא גדולה להלכה אם איסור ההפסד הוא מטעם קדושת הפירות, או שאיסור ההפסד נובע מתוך חיוב האכילה. אם איסור ההפסד נובע מדין לאכלה, הרי ששיעור העבירה בהפסד היא בכזית, לפי שדין אכילה בכזית. אם דין ההפסד הוא משום גזל הרבים, כמו שכתב בפירוש המשנה, שיעור האיסור הוא בשוה פרוטה, כדין כל איסורי גזל. ואם דין הוא בפירות שביעית שמשום קדושתם אסור להפסידם כדין בזיון קודשים, איסור זה אפילו בכל שהוא".

עוד כתב שם: "בשאלה זו אם דין איסור הפסד פירות שביעית הוא מטעם קדושת הפירות, או משום שכל הפסד יש בו מניעת דין האכילה שחל על הפירות, תלויה השאלה אם איסור ההפסד נאמר רק כשמפסיד בידיים, או שכל הפסד פירות שביעית אסור גם אם נעשה על ידי פעולה שרק גורמת ההפסד. והנה סברא זו יכולה להאמר אם האיסור הוא משום קדושת הפירות שאסור להפסידם, והאיסור הוא במעשה ההפסד. אולם אם האיסור הוא שעל ידי ההפסד נמנעת האכילה של פירות שביעית, מה נפקא מינא כיצד נמנעת האכילה, אם על ידי מעשה או בידיים, הרי יש בכך גזל הרבים".

עוד נפקא מינה היא, בנדון דילול הפירות: "אם אסור להפסיד הפירות מחמת קדושתם, אסור הדבר גם אם יביא תועלת לשאר הפירות. אולם אם האיסור הוא משום דין "לאכלה", שיש בהפסד הפירות מניעת אכילת פירות שביעית, אם הפסד הפירות הוא לצורך גידול פירות שביעית, הרי זה לאכלה ולא להפסד".

וראה במה שכתב בספר חשוקי חמד (5א) בנדון דילול פירות, כי טעם "גזל הרבים" ודאי לא שייך כאן, כי הרבים רוצים שיקצוץ. אך גם אם האיסור משום הפסד יש להתיר מכמה טעמים: אין כאן חיסור מהפרי; הרי רצונו שבמקום שיגדלו הרבה פירות קטנים, יגדלו פחות פירות אבל גדולים; אינו מתכוון להפסד; הפירות כבר ראויים למאכל וניתן לקצצם.

 

ד. איסור ההפסד בשאריות אוכל

בדברי התוספתא (5ב) מבואר כי בפירות שביעית "פסולת אוכלין כאוכלין". פשטות הדברים היא, כי רק באופן שהפסולת עדיין ראויה לאכילה יש עליה קדושה. וכן משמע מדברי הירושלמי (5ג), מההלכה שאין מחייבים לאכול פת שעיפשה. הפוסקים דנו עד מתי נחשב האוכל "ראוי" שאין איסור להפסידו. נפקא מינה, בנדון חובת הזהירות להפסיד קליפות וגרעיני פירות.

לאור האמור כתב החזון איש (6א) כי קליפות שאינן ראויים למאכל אדם, אם אינן עומדים לבהמה אף שראויים לבהמה, אין בהם קדושה. ועל כן בימינו שאינן מיוחדים אצלנו לבהמה, אין בהם קדושת שביעית.

ברם בספר שבת הארץ (6ב) כתב: "כל שהוא ראוי למאכל אדם, אפילו על ידי הדחק, דינו כמאכל אדם".

בשבט הלוי (6ג) הקשה על דברי החזון איש: "ודאי עצים דעומדים לב' תשמישים – האחד, הנאתו וביעורו שווה דיש בו דין שביעית. והשני, להסקה בעלמא, דאין הנאתו וביעורו שווה, ואנו קובעים דזה עיקר תשמישו, אם כן ודאי לא חל קדושת שביעית כלל, אבל מנא לן להקל בדבר שראוי למאכל בהמה, ובהמה אוכלת אותו, דמצד זה ראוי שתחול קדושת שביעית, אלא שרוב בני אדם אין חוששים להשתמש בו לצורך בהמה וזורקים אותם, עכ"פ כיון שראוי הוא, מנא לן דענין זה שאין הרוב משתמשים בו הוא הפקעה גמורה מקדושת שביעית". אולם בסוף דבריו כתב שאין בכוחו לחלוק על החזון איש אף לחומרא, ורק בפירות שעל הרוב נותנים לבהמה, יש לאסור.

המנחת  שלמה (7א) כתב שאין בלולב קדושת שביעית, כי בזמן הזה לא נוהגים להשתמש בו לכיבוד הבית. ובדבריו פליג על תשובת שבט הלוי הנ"ל (6ג), כי יוצא לשיטת השבט הלוי שבכל פרי יש קדושת שביעית, כי תמיד יהיה ראוי לחיה כלשהי, ועל כן מכיוון שרגילים לזורקו אין בו קדושה.

וראה בספר שביעית בהלכה (7ב) שהביא את דברי החזון איש בנדון קליפות, והסתפק מה הדין בקליפות תפוזים. עוד דן שם, האם יש קדושה בגרעינים מחמת המאכל.

 

ה. שאריות פירות שביעית – הלכה למעשה

ממוצא הדברים שנתבארו, כי באופנים מסויימים יש קדושת שביעית בשאריות אוכל, קליפות וגרעינים, דנו הפוסקים כיצד יש לנהוג בהם הלכה למעשה, כדי לא לפגוע בקדושתם ולהפסידם.

החזון איש כתב בקונטרס סדר השביעית (8א) כי אסור לזרקם לאשפה, אלא "יניחם בפח מיוחד [ולא בפח הזבל] עד שירקבו ויפסלו מאכילת אדם. נפסלו מאכילת אדם, מותר ליתנם לבהמה ועוף. נפסלו אף מאכילת בהמה ועוף, מותר לזרקם".

בספר משפט כהן (8ב) כתב: "בענין השלכת הקליפים, אם הם ראויים לנקותם ולאוכלם ולא נמאסו כל כך, יש לומר שאין בו משום הפסד, אלא דיש לומר שאם הוא בענין שמי שכבר ראה אותם מאוסים [באשפה] כבר נקרא הפסד".

רבי יהושע נויבירט (8ג) נתן עצה אחרת לזרוק פירות שביעית: "מותר לכתחילה להכניס אוכל הראוי לאדם לתוך שקית ניילון, וסוגרה, וכך לזורקה, ואין בכך משום הפסד פירות שביעית".

בספר שיעורי שביעית (8ד) אסר לזרוק את שאריות האוכל לאשפה, משני טעמים: [א] הלכלוך מפסידם וממהר קלקולם. [ב] בזיון לפירות שביעית. לפיכך "המנהג לשמרם בשקית עד שיקלקלו, ואין לתת בשקית של יום אחד עם שאריות של יום האחר. אבל באותה סעודה, מותר להניח כמה מינים יחד, אף שאחד יכול לקלקל את חברו, ואף אם יש שם גם דברים שאינם קדושים, אבל רק כשהכל מאותו יום".

וראה עוד במה שכתב בספר הלכה ממקורה (9).

יש שהציעו פתרון לשאריות אוכל – להשאירו בלילה שיפסל ב"לינה" [ראה לעיל בפירוש הר"ש סירילאו (5ג) לדברי הירושלמי], וכך יהיה ניתן לזורקו. בשו"ת אז נדברו (10א) כתב שאם התבשיל עומד במקרר ודאי שאינו נפגם, ואסור לזורקו. עוד כתב שם, כי מדברי הרמב"ם נראה שצריך שהתבשיל ייפסד ממש, ולא די בלינת לילה, אלא שבספר פאת השולחן הקל בזה.

 

ו. איסור השינוי מאכילה רגילה

על פי דברי המשנה במסכת תרומות, דנו הפוסקים לאסור לשנות מאכילת פירות שביעית בדרך הרגילה, כגון על ידי סחיטה, ריסוק וכיוצא בזה [כדברי הירושלמי (5ג) "וכן הוא שביקש לאכול תרדין חיים אין שומעים לו", וראה בפירוש ר"ש סירליאו שלמד זאת מהכתוב "אכילה לכם – כדרך אכילתם"].

ההבנה הפשוטה היא, כי הגבלה זו נובעת גם היא, מחמת האיסור להפסיד הפירות.

במשנה במסכת שביעית (10ב) מבואר שאין לאכול את הפירות קודם שיגיע זמנם.

במשנה במסכת תרומה (10ג)  מובא: "אין עושים תמרים דבש ולא תפוחים יין, ושאר כל הפירות אין משנים אותם מברייתן אלא זיתים וענבים בלבד". הרמב"ם (10ד) פסק דינים אלו גם בהלכות שביעית "ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר", יעויין בכל דבריו.

על פי דברים אלו דנו האחרונים האם סחיטת פירות שביעית, היא "שינוי מדרך ברייתו".

החזון איש (11א) נטה לומר שתפוז שנסחט ברכתו בורא פרי העץ, ומותר לסוחטו בשביעית, והוסיף: "ולימון עדיף טפי, שאין דרכו לאכלו כולו, אלא לעולם המיץ שלו עיקר. ובכל זה נראה דאין צריך לזה רובא דעלמא, אלא סגי במנהג אתרא דידיה". וכן פסק החזון איש להלכה בקונטרס סדר השביעית (11ב) להתיר לרסק פירות שרגילים לרסקם, וכן לסוחטם. אך בספר השמיטה (11ג) כתב שקשה להתיר זאת, והוכיח כן מתמרים שעומדים לדבש, ובכל זאת אסור לעשות מהם דבש. ורק בזיתים וענבים, שמפורש בתורה תירוש יצהר, מותר. אולם המנחת שלמה (12) התיר סחיטת פירות, יעויין בדבריו.

 

ז. שימוש בפירות להנאה שאינה אכילה

בדברי הגמרא (13א) מבואר כי לא רק אכילת פירות שביעית מותרת, אלא גם הנאה מותרת, אך בתנאי ש"הנאתו וביעורו שווים". על פי זה, דנו הפוסקים האם מותר ליהנות מפירות שנעשה בהם שימוש לצורך רפואה, סיכה, שמן למאור, בשמים, כביסה ועוד – סיכום הדינים בספר משפטי ארץ (14,15).

 

ח. האכלת בעלי חיים בפירות שביעית

בדברי הרמב"ם (9ד) נתבאר האיסור להאכיל פירות הראויים לאדם לבהמתו. דין זה הובא בתוספתא, (16א) ונלמד מהפסוק (ויקרא כג, יא) "וְאָכְלוּ אֶבְיוֹנֵי עַמֶּךָ". בספר הלכה ממקורה (16ב) דן לפי זה, האם מותר להאכיל את שארית פירותיו לבעלי חיים. ומסקנתו, כי שאריות שייתכן שבני אדם יאכלום אין לתת לבהמה. אך שאריות שאין בכוונת האנשים לאכלם, יש להקל ליתנם לפני הבהמה שתאכלם.

 

ט. הפסד פירות שביעית – פרטים נוספים

להשלמת היריעה, נעיין בספר ילקוט יוסף (17) – פרטי דינים נוספים בעניין הפסד פירות שביעית: חינוך ילדים קטנים לא להשחית אוכל שיש בו קדושת שביעית • האכלת תינוקות במזון שיש חשש שהתינוק יפסידו • תערובת פירות שביעית עם דבר מר • שטיפת סירים וצלחות עם שאריות מזון.