פרשת בא

השגחה פרטית וכללית

א. "כל דברינו ומקרינו ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם"

הרמב"ן בדבריו הידועים בסוף פרשת בא (1א), קבע במסמרות את ההשקפה הברורה, שכל דבר נעשה בעולם בהשגחה פרטית: "ומן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזירת עליון". וכוונתו לומר, שכל מה שנראה לנו טבעי לכאורה, אינו אלא גזירת עליון כגמול שכר ועונש על פעולות האדם, והכל נעשה בהשגחה פרטית ומדוקדקת על האדם כפי מעשיו – יעויין היטב בכל דבריו המופלאים, ובמה שהוסיף בביאורם מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (1ב).

הרמב"ן חזר על יסוד מוסד זה, גם בדבריו בפרשת וארא (2א) "כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשי הנס. ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה הכל ניסים והם נסתרים, יחשוב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת".

ויש לכך מקור בדברי חז"ל במסכת חולין (2ב) "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה".

ב. "יש נספה בלא משפט" – דרך ההשגחה ש"גם בני אדם מונחים בו למקרים"

ברם עיקר היסוד המבואר בדברי הרמב"ן לעיל, שיש להאמין שכל דברינו ומקרינו מושגחים בהשגחה פרטית, לכאורה נסתר מדברי הרמב"ן עצמו בפרשת וירא (2ד) שכתב "כי ידיעת ה' שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים, וגם בני אדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם, אבל בחסידיו ישום אליו ליבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד לא תפרד ממנו הידיעה והזכירה ממנו כלל, כטעם (איוב לו, ז) לא יגרע מצדיק עיניו". ומבואר בדבריו, שהקב"ה משגיח רק באופן כללי על קיום והמשך הבריאה, ובאמת "גם בני האדם מונחים בו למקרים", זולת הצדיקים עליהם פוקח ה' עיניו ומשגיח על מעשיהם ומקריהם בהשגחה פרטית מיוחדת. ודבריו נתבארו בתוספת נופך בפירושו של רבנו בחיי שם. יסוד זה נמצא גם בפירוש הרמב"ן על ספר איוב (3א). [וראה גם בדברי הגר"א בסידור אשי ישראל (3ב) שכתב יש כמה חילוקים ומדרגות בענין וסדר ההשגחה", ויש השגחה מיוחדת לצדיקים האמורה בלשון הכתוב "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ"].

הרי שכאן לכאורה סותר הרמב"ן את דבריו בפרשת בא, ומבאר ש"השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים" – דהיינו השגחה רק באופן כללי, ומשמע שכביכול אין השגחה על הפרטים, ו"גם בני האדם מונחים בו למקרים", ורק על הצדיקים יש השגחה פרטית מיוחדת. ומעתה צריך להבין היאך יתכן דבר זה, והלוא "אין לו חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם", וזו תמיהה רבתי.

ולמעשה מהלך ההשגחה ש"בני אדם מונחים למקרים" ו"אין להם מציל מן הנזק", מפורש בדברי הגמרא במסכת חגיגה (4א) שאכן "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט" (משלי יג, כג) ו"איכא דאזיל בלא זמניה", ואפילו שלוחו של מלאך המות הרג בטעות אשה אחרת, וכששאל השליח האם להחיותה, ענהו מלאך המוות, שמאחר ונהרגה אין להחזירה לחיים. כלומר, במצבים מסויימים, אפילו חיים ומוות תלויים ביד המקרים, וכביכול, אין בהם השגחה. וצריך להבין היאך יתכן דבר זה, והלוא "אין לאדם חלק בתורת משה" עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים", וצ"ע.

ג. "גם המקרה במהלך" – הנהגת הסתר פנים ומנהגו של עולם

רבותינו בעלי המחשבה ביארו את גדרי ההשגחה על "המקרים" – שהיא מהלך של הסתר פנים מהאדם מחמת חטאיו, שבו הוא נמסר להנהגת הטבע וה"מקרים" המסורים למנהגו של עולם.

רבי יהונתן אייבשיץ, כתב בספרו יערות דבש (4ב) כי "העונש נחלק לב' אופנים: [א] כי העונש מגיע לאדם בכוונה מה' לעונשו על חטאיו ולהטיבו באחריתו. [ב] כאשר יחטא ה' מסלק השגחתו, ומניחו למנהגו של עולם תחת כוכבי השמים". וכעין זה מבואר בדברי הסבא מקעלם, בספרו חכמה ומוסר (4ב) "אי אפשר לומר ח"ו כי המקרה היא בלי רצונו ית', חלילה וחלילה, ואין בעולם שום מציאות מעצמו בלי רצון ממציא המציאות, בכלל ובפרט, מהחל עד כלה. אמנם ברא הוא ית' שתי הנהגות בעולם: מהלך הטבעי ומהלך הנסי, ומי שאינו מקיים התורה כהלכתה יעזבנו בדרך הטבע כפי שיעור ענשו, הן רב הן מעט, וזהו בחינת הסתר פנים כפי משפט השגחה העליונה. אמנם הצדיקים המה תמיד בבחינת הארת פנים, הנהגתם בכל רגע ורגע בהארת פנים על ידו יתברך".

ובפירוש חזון יואל על ספר הגמול (5) הביא מדברי ראשונים ואחרונים "שיש הנהגה שהקב"ה מסתיר פניו מן האדם מחמת חטאיו, ונותן אותו תחת הטבע והמקרה. וגזר דין זה הוא כפי שיעור שנתחייב בו" [וראה שם דברי החזון איש בביאור דברי חז"ל "רבנן לא בעי נטירותא"].

ד. השגחה פרטית מדוקדקת והשגחה בדרך של "אי השגחה" ומסירה ל"מקרים"

בהסברת הדברים והטעמתם, ביאר בספר שם דרך (6)-(7) את אופני דרכי ההשגחה של הקב"ה:

[א] בדרך של השגחה פרטית על כל מעשי האדם, באופן שהקורה לו נקבע לאחר שדנוהו והכריזו בשמים את המגיע לו בדינו כפי פרטי מעשיו. ובהכרזה זו מפרטים את כל פרטי גזר הדין, המקום, הצורה, המצב והזמן שבו ינתן השכר או העונש על מעשיו, וכמש"כ רש"י הנ"ל בחולין (2ב) "מכריזין עליו מלמעלה" – גזרו עליו". וכל מעשה ומקרה שיקרה לו נפעל בהשגחה פרטית באופן ישיר ע"י הקב"ה [וכפי שמסופר בגמרא (סוכה נג, א) "רגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה, המעשה בעבדי שלמה]. ועל דרך זו של השגחה נאמר בגמרא ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", ונאמרו דברי הרמב"ן "שאין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזירת עליון".

[ב] דרך של השגחה על "מקרים" – כאשר משאיר הקב"ה את גורלו של האדם ליד המקרים, כלשון הרמב"ן "וגם בני אדם מונחים בו למקרים". כלומר, לאדם ניתנה בחירה חופשית במעשיו הפשוטים לעשות פעולות כפי רצונו, ולאן שרגליו יוליכוהו ילך, ובמעשי בחירה אלו ניתן גורלו ל"השגחת המקרים", כי אמור לקרות לו מה שיהיה על פי ענין המקום הזה, לטוב או למוטב. ואמנם קודם שבא האדם למקום זה, דנים בבי"ד של מעלה עליו, ורק אם הוא צדיק יפסקו שצריך להצילו מהמקרה. ודבר זה הוא נס ושינוי מה שהיה אמור לקרות לו בדרך הטבע, מצד השגחת ה' על המקרה. נמצא איפוא כי בדרך זו של ההשגחה שבה מתחילה מונח האדם ונמסר בבחירתו לידי המקרים, וכשנמצא תחת השגחה זו נידון בה בעת המקרים לפי זכויותיו, ורק אם ראוי שיעשה לו נס יזכה וינצל מיד המקרה, אולם אם לא ימצאו לו זכויות הרי שימסר ליד המקרה וינזק ממנו.

ומעתה דברי הרמב"ן בפרשת וירא ובפירושו לספר איוב "וגם בני אדם מונחים בו למקרים", הם במהלך השני של ההשגחה על מעשי האדם בדרך השגחה שנמסר למקרים. ועל זה כתב הרמב"ן שמהלך זה של ההשגחה מצוי אצל רוב בני האדם, אולם על הצדיקים הכתוב אומר "רגלי חסידיו ישמור", ושום מקרה לא יקרה להם מבלי השגחה מיוחדת המגינה עליהם מפני אותם מקרים. ורק מי שאינו צדיק מזומן להשגחת ה"מקרים". וזהו עומק דברי הכתוב "ויש נספה בלא משפט", כי מיתתה של מרים מגדלא דרדקי לא היתה על ידי משפט גזור בגדרי שכר ועונש הנקבע על פי מעשי האדם – כאופן הראשון של ההשגחה הפרטית הישירה, כנ"ל, אלא מחמת שהונחה ל"מקרים".

וראה עוד בשם דרך (8) ביאור ענין השגחת הקב"ה על ה"מקרים" בפרשיות נוספות.

ה. דרכי הטבע – הנהגת השי"ת בהסתר פנים

מיסודות הדברים שנתבארו לעיל, נגזרו הדרגות השונות והשלבים הרבים בחובת ההשתדלות באמצעים טבעיים להתרחק מסכנות, ראה בהרחבה בשפתי חיים (9)-(10) ובמה שכתב בביאור דברי הכתוב (משלי כב, ה) "צינים ופחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם" – שהסיבה למיתה בדרכי הטבע יכולה להיות בגלל שלא נשמר ולא השתדל להינצל מה"מקרים". וכן בביאור למאמר הגמרא במסכת בבא קמא (10) "כיוון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים".