פרשת ויקהל
השראת שכינה
א. השראת השכינה – ביאור ענין ה'שכינה'
- עשיית ה'משכן' נועדה להשראת ה'שכינה' בקרב בני ישראל, כאמור בלשון הכתוב (1א) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", ויש לבאר ענין זה.
- כתב הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות (1ב) "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם – אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד". ויש להבין, מדוע גם לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ונפדו מבית עבדים לחירות עולם, ולאחר שראו את המצרים מתים על שפת ים סוף – עדיין לא נשלמה גאולתם עד לעשיית המשכן.
ועוד יש להבין, מדוע רק בעשיית המשכן שבו בני ישראל ל"מעלת אבותם", ובכך נחשבו "גאולים".
הבנת הדברים, מחייבת עיון נוסף בפסוקי התורה ופירוש הרמב"ן, ובדברי חז"ל והמפרשים, מהו ענין ה'שכינה' המוזכר בהם, פעמים רבות כל כך, ראה לדוגמא בדברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך (1ג) "ונעשו הדגלים בדמיון המרכבה אשר ראה יחזקאל, להשרות שכינה עליהם בארץ כאשר היא שכינה בשמים". בדברי הרמב"ן בפרשת האזינו (1ד) "וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם – שאסלק שכינתי".
ובפרשת בחוקותי כתב הרמב"ן (2א) "והתהלכתי בתוככם, רמז למידה שקראו רבותינו שכינה, מן וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם, ואומרים (במנחות; 2ב) שכינה שורה בישראל" [כמבואר בדברי הגמרא, בטעם הדלקת המנורה במקדש, שהרי "לא לאורה הוא צריך", אלא היה בה "עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל"].
ואמנם בשו"ת נודע ביהודה (2ג) נשאל "מה הוא שכינה" ומה פשר המושג "גלות השכינה". וביאר על פי דברי הרמב"ם במורה נבוכים כי 'ענין השכינה" היינו "אורו הנברא במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד, כל מקום כפי עניינו". ופירושו של דבר "ההשגחה עצמה ממילא נאצל ממנה אור הגדול, וההשגחה היא שקראו רז"ל שכינה".
ובספר דעת תבונות (3א) מבואר כי "הכבוד העליון הוא השורה בכל מקום, והוא המחיה את כל הנמצאות, והוא ענין וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". וראה בהערות (שם) כי "הקשר של כבוד השי"ת עם התחתונים נקרא השראת השכינה".
ב. סוד המשכן – הכבוד ששכן בגלוי בהר סיני ישכון בו בנסתר
דברי הרמב"ן בהקדמה לחומש שמות (1א) "וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן – שב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם", מפורשים בדבריו במקומות נוספים, שהשראת השכינה היתה בהר סיני.
- בפרשת יתרו (3ב) – "ההר הזה אשר שכינתי שם עמכם".
- בפרשת כי תשא (3ג) – "בהר הזה אשר שכינתי שם".
השראת השכינה בהר סיני בגלוי המשיכה בנסתר במשכן, כדברי הרמב"ן בהקדמה לפרשת תרומה (4א) "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, וכמו שנאמר שם (שמות כד, טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה, כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ, לד). והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני".
וזו הסיבה להקבלה בין הציוויים שנאמרו במתן תורה בהר סיני, לציוויים שנצטוו ביחס למשכן, כמבואר בדברי הרמב"ן בהקדמה לחומש ויקרא (4ב) "וצוה בכהנים הנגשים אל ה' שיתקדשו, וגם שלא יהרסו לעלות אל ה', כאזהרת (שמות יט, כא; שנאמרה בפרשת מעמד הר סיני) פן יהרסו לראות ונפל ממנו עם רב".
וכן בדבריו בהקדמה לחומש במדבר (4ג) "עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם (שמות יט, יב). וצוה והזר הקרב יומת (במדבר א, נא; יח ז), כאשר אמר שם (פסוק יג) כי סקול יסקל".
ג. ארון העדות – עיקר מקום השראת השכינה
מעתה מובן מדוע "עיקר החפץ במשכן הוא מקום השכינה שהוא הארון", כמבואר בדברי הרמב"ן בהקדמה לפרשת תרומה (4ד), שבעבור הארון והכפורת נעשה המשכן [ולכן הקדימו כלים אלו בפרשת תרומה, מפאת חשיבותם ומעלתם, למרות שבסדר עשיית הכלים, נעשה קודם המשכן ואחר כך נעשה הארון]. וכפי שכתב הרמב"ן בפרשת תרומה (4ה) שהארון והכפורת שעליו, ובה הכרובים, היו "כסא" לכבוד השכינה "ואשכין שכינתי עליהם".
הטעם לכך, כי בארון היתה ה"עדות" – לוחות הברית, התורה, שניתנו בהר סיני, וכפי שביאר מו"ר הגר"ד כהן (5א) "שתוכן עניינם של הארון הכפורת והכרובים שהם מקום השראת השכינה הוא, משום שהם המקום שבו שוכנת העדות, ומחמת העדות והתורה שוכן הקב"ה שכינתו על הארון". והוסיף: "מקום השראת השכינה בתחתונים היא במקום התורה הקדושה, שאמר הקב"ה קחו אותי עם התורה, שאי אפשר להפריד את הקב"ה מהתורה".
ד. מקום השראת השכינה במקום התורה – כי "קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא"
בעומק הבנת הדברים, טעם השראת השכינה במקום התורה הוא, כי התורה היא כביכול דבר אחד עם הקב"ה, כמאמרם "קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא" [הובא בספר נפש החיים; 5ב]. וכדברי רבי יצחק אייזיק חבר (5ד) "עיקר השראת השכינה היתה בקודש הקודשים בין שני בדי הארון אשר שם הלוחות הכתובים באצבע אלוקים, כי אורייתא וקוב"ה חד הוא, כי התורה הוא עצם רוצנו יתברך, והוא ורצונו אחד".
ובמשך חכמה (5ד) הטעים "כי התורה היא מעונו של השי"ת, ובה הוא שרוי, וכמו שראינו במקדש, שבלוחות העדות על הארון, שם שרתה שכינה, ומשם יצאה אורה לעולם".
על פי דבריהם ביאר מו"ר הגר"ד כהן (6א) כי הטעם שהקב"ה משרה שכינתו במקום התורה "הוא משום שהתורה היא באמת דבר אחד עם הקב"ה, דאורייתא וקוב"ה חד, ואינם כשני דברים נפרדים. וכשאמר הקב"ה "נמכרתי עמה", אין פירושו שהקב"ה יבוא כביכול להשרות שכינתו במקום התורה, אלא עצם התורה הקדושה היא רצונו יתברך, ולכן בנטילת התורה שהיא רצונו, נוטלים אותו כביכול עמה, שהוא ורצונו ודיבורו חד".
ה. סילוק השראת השכינה בגלל חטא העגל – והציווי לבנות את המשכן לאחר שנתרצה הקב"ה
ממוצא הדברים מבואר סילוק השראת השכינה בישראל בעקבות חטא העגל, ועיקר ריצויו של משה רבנו נועד להחזיר את השראת השכינה, כדברי הרמב"ן (6ב) בפרשת משפטים. וכמבואר בדברי הרמב"ן בפרשת כי תשא (4ד) שלאחר חטא העגל, משה רבנו נטה את אוהלו מחוץ למחנה "שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם" [וראה גם בדברי הרמב"ן (4ה) ש"הנפלאות" שהובטחו לאחר ריצוי חטא העגל, היינו "שכון השכינה בהם"].
על פי האמור, לדעת הרמב"ן, מבואר סדר הפרשיות: בני ישראל נצטוו לבנות משכן קודם חטא העגל, ולאחר שנתרצה הקב"ה להחזיר את השראת השכינה, חזר לצוותם בפרשת ויקהל במה שכבר נצטוו קודם חטא העגל, כמבואר בדבריו בפרשת ויקהל (7ב), בפרשת צו (7ב), ובפרשת עקב (7ג). וראה גם בדברי הרמב"ן בפרשת וזאת הברכה (7ד) "יאמר כי ה' מסיני בא לישראל, כי משם השכין שכינתו בתוכם, ושוב לא נסתלקה מהם".
ו. תכלית יציאת מצרים – בנין המשכן והשראת השכינה בתוכו
ואמנם מצאנו מפורש בפסוק (8א) ובדברי חז"ל במדרש תנחומא (8ג) ומדרש רבה (8ד) כי בנין המשכן היה עיקר התכלית של יציאת מצרים, ובכך נשלמה השראת השכינה בהר סיני ובמשכן, אשר נסתלקה בגין חטא אדם הראשון. ובביאור הדברים, כתב מו"ר הגר"ד כהן (8ה) "כי עיקר הסיבה שהסתלקה השכינה מן התחתונים היה מחמת חטאו של אדם הראשון, וכשיעור שתיקנו [האבות] את החטא, ירדה השכינה לתחתונים יותר, עד שעברו בני ישראל את כור הברזל [במצרים] ונזדככו לגמרי, ואז עמד משה והורידה מלמעלה למטה לגמרי".
ז. בניית המשכן – השלמת הגאולה במעלת האבות – בהשראת השכינה
על פי האמור ביאר בספר מזמור לדוד (9) את דברי הרמב"ן בפתיחה לפרשת שמות (1ב) שגאולת בני ישראל הושלמה רק בעשיית המשכן. כי לאחר גאולת הנפש והגוף ממצרים, נצרכו לשלב הבא – גאולת שורש הרע שמחמתו ירדו למצרים. והיינו כשהגיעו למעלת האבות שהיו בחינת 'משכן' להשראת השכינה ותיקון חטא אדם הראשון.
ח. השראת השכינה בזמן הזה – במקומות הקבועים של לימוד התורה
גם בזמן הזה שלא זכינו להשראת שכינה בבית המקדש, אמרו חז"ל (10א) כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", וכתבו תלמידי רבנו יונה (10ב) דהיינו מקומות הלימוד הקבועים.
וראה ביאור הדברים בתוספות והטעמה בספר נפש החיים (10ג) ושיח יצחק (10ד) ובספר מזמור לדוד (10ה).
