השתטחות על קברי צדיקים[*]

חלק ב – תפילה למלאכים

 

מנהג מקובל מדורי דורות בכל תפוצות ישראל להשתטח על קברי צדיקים, ולהתפלל שם לישועת הכלל והפרט. ויש לברר מהו המקור למנהג נפוץ זה, ומהי הדרך הנכונה לנהוג בבואנו להשתטח על קברות הצדיקים, לבל יהיה בכך משום סתירה ח"ו לייחודו המוחלט של הקב"ה שרק אליו ראוי לעבוד ולהתפלל.

 

א. בדברי חז"ל נמצא מקורות רבים למנהג ההשתטחות על קברי צדיקים, והתועלת המרובה שיש לחיים מהשתדלותם של המתים עבורם. ואף היו תנאים ואמוראים שדיברו אל המתים וביקשו את עזרתם להיוושע מצרותיהם ומצוקתם. נציין לחלק מהם:

• בפסיקתא [הובא בספר חיי ישראל (11) אות א] הובא דין ודברים שהיה בין יעקב אבינו ליוסף בנו אודות קבורת רחל אמו. ומהסברו של יעקב ליוסף בנו עולה כי התפילה על ציון הקבר הנה סגולה אותה לימד הקב"ה בכבודו ובעצמו.
• במסכת סוטה (1) מובא כי כלב בן יפונה עלה להשתטח על קברי האבות במערת המכפלה, ואמר להם: "אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".
• בזוהר חדש [הובא בספר חיי ישראל (11) אות ג] מסופר על אשת עובדיהו הנביא שהשתטחה על קברו וצעקה "ירא אלקים כך וכך עושים ליתומך", ועובדיה נגלה אליה ואמר לה שתלך לאלישע לבקש ממנו עצה.
• בנוסח התפילה הנאמרת במערת המכפלה (5) אנו מזכירים את דברי הילקוט שמעוני (איכה רמז תתקצו), שבשעת החורבן הלך ירמיה הנביא להשתטח על קברי האבות וביקש מהם "דובבו בקול תחנונים פני שוכן מעונים".

הרי לנו כמה מקורות קדומים מן התורה והנביאים למנהג ההשתטחות על קברי צדיקים, ועל התועלת המרובה שיש לחיים מהשתדלותם של המתים עבור החיים.

• במסכת תענית (1) טז, א) מבואר כי בשעת עצירת גשמים יוצאים לבית הקברות, ושני טעמים נאמרו לכך:

[א] "הרי אנו חשובין לפניך כמתים" – לעורר את הציבור לחזור בתשובה, שאם לא כן כולם ימותו ויקברו. [ב] "כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים" –  כדי לבקש מן המתים שיבקשו עלינו רחמים שירדו גשמים [נפק"מ בין הטעמים – האם מותר ללכת לבית קברות של נכרים להתפלל שם. לפי הטעם הראשון, אפשר ללכת כדי להיזכר ביום המוות ולשוב בתשובה. אך לפי הטעם השני, בוודאי שאין ללכת לבית קברות של נכרים לבקש את עזרתם או את זכותם עבור יהודים [וראה במשנ"ב (4) סי' תקעט ס"ק יד) כי בבתי הקברות של נכרים שמעמידים גילוליהם, בודאי שאין ללכת להתפלל לכולי עלמא].

• במסכת תענית (1) כג, ב) מסופר על רבי יונה שהיה מ"תקיפי [גדולי] ארץ ישראל", ולאחר שנפטר הלך בנו, רב מני, להשתטח על קבר אביו וסיפר לו כי אנשי בית הנשיא היו מצערים אותו ואמר לו "אבא, אבא, הני מצערו לי".
• במסכת בבא מציעא (1) מסופר על אחד האמוראים שהסתכל על הקתדרא של רב חייא, ומיד יצאו שתי ניצוצות אש שפגעו בעיניו ושרפו אותן והוא התעוור. למחרת הלך אותו אמורא לקברו של רב חייא והתפלל שם ואמר "אנא אמינא מתנייתא דמר" [אני לומד את תורתך], והועילה תפילתו ונתרפא [במאמר המוסגר, זהו מקור ללימוד מדברי הצדיקים בשעה שמשתטחים על קברם. וראה גם במש"כ בספר פינת ההלכה (10) בענין זה].
• בסוגיית הגמרא במסכת סוטה (1) יד, א) בענין מקום קבורתו של משה רבנו אשר לא נודע, הביא הב"ח מימרא נוספת שאינה מופיעה בגירסת הש"ס שלנו: "מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש להחרב ולהגלות את בני ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בתפילה ויתחננו למשה ויאמרו לו, משה רבינו, עמוד בתפילה בעדנו, ועומד משה ומבטל את הגזרה מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".

 

ב. מכל המקורות הנ"ל אנו למדים את המסורת הקדומה לפקוד קברי צדיקים ולהעתיר שם בתפילה לכלל ולפרט.

ומאליהן עולות שתי שאלות מרכזיות:

[א] מדוע אין בכך פגיעה בראשון שבעיקרי היהדות והיא אחדותו של הקב"ה, ואין בלתו, שהרי בפניה אל הצדיק יש משום עירוב "אמצעי" – מתווך בין המבקש ובין בוראו, וידועים דברי הרמב"ם (2) בי"ג עיקרי האמונה: "והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו". ומסיים הרמב"ם: "וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

[ב] מדוע בתפילה לצדיקים שאינם בין החיים אין איסור "ודורש אל המתים" (2).

ובכלל זה יש לדון האם ראוי ונכון להניח "פתקאות" [קוויטלאך] על קברו של הצדיק.

ונראה כי בנדון דידן יש להבחין בין שלושה מצבים אפשריים:

• תפילה המכוונת ישירות אל הצדיק בבקשה שיסייע בכוחו.
• בקשה המופנית ישירות אל הצדיק שיפעל להמליץ טוב עליו לפני הקב"ה.
• תפילה ובקשה להקב"ה שיעזרהו למלאות משאלות לבו בזכות הצדיק.

עתה נבוא לבירור שיטות הפוסקים בכל אחד ממצבים אלו.

• • •

ג. השיטה המחמירה ביותר מובאת בב"ח (3) בשם מוהר"ר חיים פלטיאל [תלמיד חבר למהר"ם מרוטנבורג], ולדעתו אין ללכת לבית קברות לתפילה, מלבד לאנשים מסויימים – בעלי דרגה רוחנית היודעים לעשות זאת באופן המועיל והנכון, ובמקרים מסויימים – כגון בקשת מחילה. ובמקרים רבים אין כל תועלת בעליה לקבר, ואדרבה, יתכן שיש בכך חשש איסור "דורש אל המתים" [והמקורות דלעיל, נכללים במקרים היוצאים מהכלל שבהם ההשתטחות מותרת].

אמנם בדבריו נתבאר יסוד נוסף: כלב בן יפונה הלך להשתטח על קברי האבות כדי לזכות בסגולת קדושת המקום שבו נטמנו עצמותיו הטהורות של הצדיק להתפלל שם, כדבריו "שהמקום גורם". ולמעשה יסוד זה מפורש בדברי הר"ן בדרשותיו (3) שכתב על פי דברי הרמב"ן (2) כי "באמצעות הנביאים והחסידים יושפע השפע לכל בני דורם, וגם אחרי מותם, מקומות קברותיהם ראויים להימצא השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוקי עדיין נשאר בהם המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו חז"ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם. כי התפילה במקום ההוא רצויה יותר".

וכן מבואר בדברי המהרי"ל (3) מראשוני אשכנז, שכתב בביאור טעם ההליכה לבית הקברות בתעניות "משום דבבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה ביותר על אדמת קדש".

יחד עם זאת הזהיר המהרי"ל: "והמשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש מאת השי"ת שייתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר תנצב"ה". וגם הב"ח (3) חלק על מסקנת הר"ח פלטיאל, ומסקנתו כדברי המהרי"ל, להתיר להתפלל בבית הקברות להקב"ה בזכות הצדיקים הטמונים שם.

ואכן מרן השו"ע  והרמ"א (4) הביאו את המנהג ללכת לבית הקברות להתפלל: בהלכות ראש השנה, בהלכות יום הכיפורים, בהלכות תעניות, ובהלכות תשעה באב. אך נחלקו הפוסקים מהו נוסח התפילה שם, ואל מי ישים מגמתו.

 

ד. על פי דברי המהרי"ל והב"ח פסק החיי אדם (4) "ויהיה נזהר מאד שלא ישים מגמתו להתפלל ולבקש מהמתים, שקרוב הדבר שיהיה בכלל ודורש אל המתים. אלא יתפלל לקב"ה שיעשה חסד בזכות הצדיקים המתים".

וכן מתבאר בדברי המשנה ברורה (4) סי' תקפא ס"ק כז) שגם הזכיר בדבריו את סגולת קדושת מקום קבורתם של הצדיקים לקבלת התפילות, וכתב: "בית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפילה נתקבלה שם יותר. אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהשי"ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".

מאידך נהגו מדורי דורות שמתפללים על קברי צדיקים ומבקשים מהם שימליצו טוב בעדינו. ולכאורה גם מלשון הגמרא בחלק מהמקורות שהובאו לעיל משמע כן: [א] כלב אמר במפורש (1) סוטה לד, א) "אבותי בקשו עלי רחמים". [ב] במסכת תענית (1) כג, ב) "אבא אבא", משמע שפנה לאביו אליו. [ג] במסכת סוטה (1) יד, א) "משה רבינו עמוד בתפילה בעדינו". ולמעשה גם המשנ"ב הביא (4) סי' תקעט ס"ק יד) את דברי המג"א שכתב בביאור הטעם ללכת לבית הקברות בתעניות "כדי שיבקשו עלינו רחמים". וכן נראה מנוסח התפילות הנאמרות במערת המכפלה (5) ובקברו של רבי שמעון בר יוחאי (7) – שאנו מבקשים מהצדיקים לחלות פני א-ל בעדינו. וכן נקט ר"י בר יקר, רבו של רש"י (17) שכתב: "בבית קברות יתפלל תפילה להקב"ה, ואחר כך יאמר למתים התפללו לפניו שיקבל תפילותינו".

 

ה. המהר"ם שי"ק (5) דן בשאלות אלו, וביאר שלושה הסברים מדוע אין חשש "ודורש אל המתים":

[א] כיון שדורש מן הרוח והנשמה. [ב] כיון שהצדיקים נקראים חיים בשל נשמותיהם. [ג] כי לא מבקשים מהצדיקים אלא מהקב"ה, אשר מקבל את התפילה בזכותם.

וגם אין חשש של פניה להקב"ה דרך "אמצעי", משום שאנו לא פונים כלל לצדיק, ואפילו לא כדי שימליץ טוב בעדנו, ואין אנו נותנים לו שום שלטון ושררה. אלא פונים רק לקב"ה, ואגב זה אנו "מודיעים" את צערנו לצדיק, ועל ידי כך מתגלגלת לנו הישועה כדי למנוע מן הצדיק צער.

גם האדמו"ר ממונקאטש, ביאר בהרחבה בשו"ת מנחת אלעזר (6) מדוע אין בבקשה ישירה מהצדיקים שימליצו טוב בעדינו, שמץ איסור "דורש אל המתים", כי בסוגיא במסכת סנהדרין (2) נתבאר שאיסור זה הוא רק אם "הרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה", אשר כמובן לא שייך בנדון השתטחותינו על קברי צדיקים [ועי"ש במה שביאר את כוונת המהרי"ל]. והוסיף המנחת אלעזר, שאין בבקשה מהצדיק חשש "אמצעי", שהרי "מצינו בתנ"ך כמה פעמים שהלכו לנביאים להתפלל בעדם, וכן בדברי חז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". כלומר, כשם שמותר ללכת לצדיק לבקש ממנו שיתפלל עלינו בחייו [כפי שיבואר להלן בחלק ב' – בענין התפילה למלאכים] – כך מותר לבקש מצדיקים שבמותם נקראים חיים שיתפללו עלינו.

וראה בספר גשר החיים (20) במה שהוסיף בביאור הדברים, והביא שמפורש כן בדברי הזוה"ק "שהצדיק במותו נקרא חי, ותו מותר לבקש מהצדיק שימליץ בעד תפילותינו ויוסיף גם הוא התפילה להשי"ת".

לאור האמור לעיל, הסיק המנחת יצחק (7) "אם נאמר דיכולים להתפלל שהצדיקים ימליצו טוב בעדינו, ומטעם שצדיקים במיתתם נקראו חיים, יש ענין למנהג של הפתקאות, כמו שנותנים לצדיקים חיים".

לסיכום: להלכה ודאי מותר לילך לבית הקברות ולהתפלל שם, כפי שפסקו השו"ע והרמ"א בכמה מקומות, וכמובא לעיל. אמנם לגבי נוסח התפילה שם, ולפני מי ישים מגמתו, נחלקו בכך הפוסקים האחרונים.

• לדעת המהרי"ל, הב"ח, החיי אדם והמשנ"ב, לא ישים מגמתו למתים אלא יתפלל לה' שירחם עליו בזכות הצדיקים.
• מנהג העולם מדורי דורות להתפלל על קברי צדיקים ולבקש מהם שימליצו טוב בעדינו, וכפי שמשמע מהזוה"ק וכדברי ר"י בר יקר, וכהסבריהם של המהר"ם שי"ק, המנחת אלעזר, גשר החיים והמנחת יצחק.

וראה במאמרים המסכמים בגשר החיים (20) ובשו"ת חיי ישראל (12) שכתב במסקנת דבריו על פי מש"כ המהר"ם שיק: "ואולי הרוצה להחמיר על עצמו יכוון שרק משתף להצדיק בצערו ולא מבקש ממנו". ובפסקי תשובות (8).

• • •

ו. הלכות ומנהגים בסמוך לקברי צדיקים

• תפילה ולימוד ליד קבר הצדיק – בשו"ע (או"ח סי' עא סע' ז) נפסק כי אסור לקרוא קריאת שמע בבית קברות, וצ"ב היאך מותר ללמוד ולהתפלל בסמוך לקברי צדיקים. וראה בספר פינת ההלכה (9) שהביא מדברי הפוסקים, שמותר לומר דברי תורה שהם לכבודו של מת בבית הקברות. ובפרט "ההולכים ומתחננים בקברי צדיקים שיתפללו על החיים מותר, לפי שזה שמחשיבים את מקום קבורתם מקום קדוש לבוא ולהתפלל שם – זהו כבודם" [ועוד הביא, כי בקברי רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי, ההיתר הוא גם בגלל שהקבר נמצא ברשות העומדת בפני עצמה. ואמנם מסופר על רבי שמואל סלנט שביקר בקבר רחל, וכשרצה להתפלל מנחה יצא לפרוזדור שמחוץ לאהל].
• הקפת הקבר – מובא בדברי המשנ"ב בהלכות ראש השנה (4) סי' תקפט ס"ק כז). וראה המקור בפינת ההלכה (9).
• להניח יד ולנשק את הקבר והדלקת נרות ליד הקבר – פינת ההלכה (10).
• לשים אבנים על הקבר – הבאר היטב [הובא בפינת ההלכה (10)] כתב, שהטעם לכך משום כבוד המת להראות שבאו לבקר על קברו.
• נתינת צדקה – מובא בדברי הרמ"א והמשנ"ב בהלכות ראש השנה ובהלכות יום הכיפורים (4).
• להזכיר שמועה מהצדיק ליד קברו – כדברי הגמרא בבבא מציעא (1), וראה מקורות נוספים בפינת ההלכה (10).
• אין מבקרים קבר פעמיים ביום אחד – הבאר היטב והמשנה ברורה בהלכות ראש השנה (4) הביאו מדברי האריז"ל ש"אין לילך על קבר אחד שתי פעמים ביום אחד". ולכאורה משמע מסתימת הדברים, שכן הוא גם כשבא להשתטח על קברי צדיקים. וראה בפינת ההלכה (10) שכתב כי במקום שיש בסמוך לקבר, מקום תפילה קבוע, ליכא חשש זה.
• יציאה מארץ ישראל להשתטח על קברי צדיקים הטמונים בחו"ל – ראה בדברי השדי חמד (8) בנדון.

תפילה למלאכים

 

א. בפיוטים רבים (15) אנו פונים בבקשות אל המלאכים, לדוגמא:

• בסליחות הנאמרות לפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה (1) "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים, מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְפִלָּה. הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה, לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָׂא. הַזְכִּירוּ לְפָנָיו הַשְׁמִיעוּ לְפָנָיו, תּוֹרָה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים שֶׁל שׁוֹכְנֵי עָפָר. יִזְכֹּר אַהֲבָתָם וִיחַיֶּה זַרְעָם, שֶׁלֹּא תֹאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב".
• בסליחות הנאמרות בתעניות שני וחמישי (15) "מַלְאֲכֵי רַחֲמִים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן, חַלּוּ נָא פְּנֵי אֵל בְּמֵיטַב הִגָּיוֹן, אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם".
• בסליחות לשני תניינא (15) אומרים: "מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי וְלִפְנֵי קוֹנֵךְ תְּחִנָּתֵנוּ הַפִּילִי, וּבְעַד עַמֵּךְ רַחֲמִים שַׁאֲלִי, כִּי כָל לֵבָב דַּוָּי וְכָל רֹאשׁ לָחֳלִי". ומשמע כי אנו פונים למידת הרחמים ומבקשים ממנה שתתפלל לפני הקב"ה שירחם עלינו להצילנו מצרותינו.
• בליל שבת רבים נוהגים לומר "בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם".
• בסידורים רבים נדפס לאחר סיום ההלל (1) לומר "זְבַדְיָה יִשְׁמְרֵנוּ וִיחַיֵּנוּ, כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ נֶפֶשׁ כָּל חָי, אָמֵן", וזו לכאורה פניה למלאך "זבדיה" שישמרנו ויחיינו.

מכל האמור לעיל נראה שאין כל איסור לפנות מהמלאכים ולבקש מהם שיסייעו לנו בהשתדלות אצל הקב"ה להכניס את תפילתנו ולהתחנן לפניו שירחם עלינו, ואף מותר לבקש מהם שיברכונו לשלום.

 

ב. והנה הרמב"ם כתב בהקדמה לפרק חלק (2) כי היסוד החמישי מי"ג עיקרי האמונה, הוא: "שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצותיו, ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו, וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו". ובסידורי התפילה נכתב יסוד זה בקצרה: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ".

זאת ועוד, בירושלמי בברכות (16) אמר רב יודן: "בשר ודם יש לו פטרון. אם באת לו עת צרה, אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועומד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצרך, שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם בא על אדם צרה, לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצווח, ואני עונה לו מיד".

ומעתה נשאלת השאלה, מדוע אמירת הפיוטים ו"ברכוני לשלום", אינה סותרת את יחודו של הקב"ה, ויתכן שאף יש בה שמץ "עבודה זרה" כדברי הרמב"ם, וכמאמר הירושלמי "לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצווח".

ואמנם הרמב"ן הביא בדרשת תורת ה' תמימה (17) את דברי הירושלמי, בתוך דבריו בנדון סוג "העבודה זרה השלישית", שהיא "לעבוד למלאכים", וכתב: "ונראה שאפילו להתפלל להם על דרך זה, אסור לנו. ולפי זה  אסור לנו לומר מכניסי רחמים". וכן נקט המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (18) שאין ראוי לומר "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו", כי "דבר זה כאילו מתפלל אל המלאכים שיכניסו רחמינו, ולא מצאנו זה". ובשו"ת חתם סופר (18) הביא את דברי המהר"ל וביארם, וסיים: "אנו אומרים עם הציבור הן א-ל כביר לא ימאס ודילוגו עלי אהבה, אך מכניסי רחמים דרכי להאריך בנפילת אפים עד שהגיע ש"ץ לשומר ישראל".

ובספר כתר ראש (17) מובא כי רבי חיים מוולוז'ין "לא אמר פזמון "ברכוני לשלום" בליל שבת, וכזה בסליחות מלאכי רחמים, ואין לבקש ממלאכים, כי אין להם כח מאומה. ובפזמון "מלאכי רחמים משרתי עליון", אמר "אבות עולם" אהובי עליון חלו נא, אבל לא מחה באומרים" [וראה באגרות משה (19) שנהג כן, וכפי שנהג גם אביו].

 

ג. ברם מאידך, במסכת שבת (15) אמר רבי יוחנן "כל השואל בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו". ובמסכת סנהדרין (15) אמר רבי יוחנן: "לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה", ופירש רש"י: "שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיו לו מסטינים מלמעלה". וכתב בשיבולי הלקט (17) כי מדברי חז"ל אלו יש ראיה לאמירת הפיוט "מכניסי רחמים" ולתפילה למלאכים, ואף הביא ראיה מדברי הגמרא במסכת שבת (16) שיש לאדם "פרקליטים" המצילים אותו מחוליו, ואמר רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי "אפילו תשע מאות תשעים ותשע באותו מלאך לחובה, ואחת לזכות, ניצול, שנאמר (איוב לג, כד) מלאך מליץ אחד מאלף". ומבואר שהמלאכים "מליצים" בעדינו.

ומשמע איפוא, כי מותר לבקש מהמלאכים שלא יפריעו לקבלת תפילותינו, ואין בזה איסור פניה ל"אמצעי".

ובעיקר הנדון לאסור פניה למלאכים, צ"ע מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (16) "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם, ויבקש עליו רחמים", וכתב הנמוקי יוסף (16) "מנהג בצרפת, כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב תופס ישיבה שיברך אותו". ודין זה נפסק להלכה ברמ"א (16). והרמב"ן ביאר את הכתוב "וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'" (16), כי רבקה אמנו ביקשה מהנביא שיתפלל עליה. וגם כאן צ"ע מדוע אין בבקשה מצדיק שיתפלל עבורינו סתירה לייחוד ה' ש"לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל", והאם יש הבדל בין פניה למלאכים שיתפללו עלינו לפניה לצדיקים.

וכן צ"ע מה ההבדל בין פניה למלאכים שיתפללו עלינו להשתטחות על קברי צדיקים בבקשה שימליצו טוב בעדינו.

• • •

ד. בביאור הדברים מצינו כמה דעות בדברי רבותינו.

המבי"ט כתב בספרו בית אלקים (18) שיש הבדל בין המנהג [וההלכה] לבקש מהצדיקים שיתפללו עבורינו, לבין פניה למלאכים, האסורה כי יש חשש "שיטעו העולם אחריהם" [וביאר בזה שני טעמים, יעו"ש בדבריו].

וכן מבואר בדברי המהר"ל (18) וכפי שהוסיף החתם סופר (18) בביאור דבריו, שאין להתפלל למלאכים "כי ישראל אינם צריכים למליץ, והמליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה", משא"כ בתפילה לצדיקים, מכיון שכל ישראל "שותפים וגוף אחד, וכשאחד מצטער גם חברו מרגיש עמו ומצטער", כאשר מודיע לצדיק על צערו, נמצא שהצדיק מתפלל בעד עצמו ואין זה אמצעי כלל [וחילוק זה מבואר בדברי המהר"ם שיק (5) והמנחת יצחק (7) בתוך דבריהם].

ואמנם המהר"ל שינה בנוסח הפיוט "מכניסי רחמים", ואמר "מכניסי רחמים יכניסו רחמינו", כי "מה שאנו אומרים מכניסי רחמים אין זה בקשה כלל רק שהאדם מצווה כך למלאכים".

ואילו ר"י בר יקר, רבו של רש"י, כתב בפירוש התפילה (17) "על דרך הפשט יש לחלק בין המתים והמלאכים, שהצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים, אבל אל המלאכים אין ראוי לעשות דלא ליתי למטעי בתרייהו [שלא יבואו לטעות אחריהם] ובוודאי הלא תפילה קרויה עבודה". וסיים: "ולכך יש לפרש כי שאומר מכניסי רחמים כנגד חסידי הדור אנו אומרים, שירבו תחנונים ותפילות לפני המקום להגן על דורם שהם חייבים על זה".

 

ה. ובטעם האומרים "מכניסי רחמים" ופונים אל המלאכים כתב מהר"י מברונא, מרבותינו הראשונים (17) כתב כי "אמירת הפיוטים מידת הרחמים ומכניסי רחמים, אינו אלא דרך שפלות ועבדות, שמדבר בפני המלך ליועציו לדבר למלך, והוא בוש בדבר לקרב אל המלך, ולכן אין זה דרך אמצעי כלל".

ובאגרות משה (19) ביאר את טעם הנוהגים לומר "מכניסי רחמים", מכיון "שהם מלאכים מהשי"ת שיהיו סנגורים עלינו, לכן שייך שנבקשם שיעשו שליחותם באהבה, ויוסיפו בקשה לבד מעצם מעשה הסנגוריה. שהרי כל מה שהם כבר שלוחים מהשי"ת, שייך שיתפללו על שליחותם שיקבל השי"ת סנגוריה שלהם, ואין זה בכלל האיסור להתפלל ולבקש מהמלאכים שום דבר" [ועיי"ש שביאר על פי דבריו את מחלוקת הפוסקים  בנדון השתטחות על קברי צדיקים].

ובגשר החיים (20) אות ו) כתב "שאם מבקש מהמלאכים להתפלל לפני הקב"ה שיכניס תפילה לפני הקב"ה, זהו כמו שמבקשים מצדיק חי שיפלל עבור חולה או שאר דברים", והאיסור המפורש בדברי הירושלמי (16) לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, רצונו לומר אל יצווח אליהם במחשבה שהם עצמם יכולים לפעול דבר מה, וכן גם מש"כ הרמב"ם והראשונים עוד שלא לעשות שום מלאך לאמצעי, גם כן הכוונה במחשבה שיש בכוחם הם לעשות דבר מה. לא כן כשמבקש מהם להיות מליץ שתקובל התפילה לפנים מן הפרגוד – כוונתו לשמים".

וכדבריו ביאר בהרחבה רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה בירושלים, בספרו מנחת אשר (21)-(22)-(23) שהאיסור הוא רק לעבוד למלאכים, ובכל התפילות שאנו פונים אל המלאכים "אין אנו מתפללים למלאכים בקבלת עול ואלוהות, אלא מבקשים מהם להכניס תפילותיו". ומטעם זה ביאר את המנהג לפנות אל שוכני עפר שימלציו טוב בעדינו, כי אין זה "דרך עבודה" להם "וכשם שמותר לבקש מהצדיקים החיים שיתפללו, דכח התפילה שאני".

ועי"ש שביאר לפי זה את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (16) שר"א בן דורדיא ביקש מהשמים והארץ ההרים והגבעות שיבקשו עליו רחמים. וכן מותר לומר "זבדיה ישמרנו" (15) שהחפץ חיים אמר שאין לאומרה, מפני שהתפילה להקב"ה ובזה מותר לפנות גם למלאכים.

וראה בספר בירורי חיים (24) בנדון תפילה למלאכים,  ובספר שביבי אש (25) בנדון תפילת אחרים על חולה.

[*] השיעור נערך על פי מאמרו המקיף של ידידי הבלתי נשכח רבי ישראל רייזמן זצ"ל, שיצא לאור בספרו חיי ישראל (11)-(12).