השתלת שחלות – בירור יוחסין

מבוא

אחת הבשורות החדשות בתחום טיפולי הפוריות היא השתלת שחלות.

לכל אשה יש שתי שחלות המכילות בשעת לידתה ביציות רבות [מעל ארבע מאות אלף ביציות]. ובניגוד לתאי זרע של הגבר אשר מתחדשים כל הזמן – בגוף האשה לא נוצרות במהלך חייה ביציות חדשות אלא נעשה שימוש במאגר הקיים, ומספרן של הביציות הקיימות פוחת והולך במשך הזמן, מאחר וכל חודש האשה מפסידה מספר רב של ביציות שאינן מופרות.

בהשתלת שחלות מוציאים מהתורמת אחת משחלותיה (עם הזקיקים שבתוכן הביציות) ומשתילים אותה אצל הנתרמת. במידה וההשתלה מצליחה הרי יש לנתרמת שחלה תקינה אשר מבייצת כרגיל ומאפשרת לה להיכנס להריון באופן טבעי.

כפי שדווח, (07/07/2005 New England journal of medicine), אשה בת עשרים וארבע ילדה בת בריאה לאחר שעברה השתלת שחלה Ovary)) מאחותה, תאומתה הזהה. לאחר שני נסיונות כושלים של הפריית מבחנה, אחותה התאומה, שהיו לה כבר שלושה ילדים, הסכימה לתרום לה אחת משחלותיה. ולאחר כמה חודשים נכנסה להריון וילדה בת.

לעת עתה, זו ההשתלה היחידה שהצליחה, ככל הנראה, בגלל שהתבצעה בין תאומות זהות. השתלה מאשה בעלת מטען גנטי שונה מחייבת נטילת תרופות, המדכאות את המערכת החיסונית, אשר בדרך כלל מונעות אפשרות להרות. הרופאים מנסים להשיג פריצת דרך, שתוביל להצלחת השתלת שחלות גם בין אחיות שאינן תאומות זהות, באמצעות פיתוחן של תרופות מדכאות חיסון, הנסבלות טוב יותר ומאפשרות הריון במקביל. המגמה היא להגיע למצב בעתיד, שבו יווצר מאגר של "בנק" שחלות שיהיו מוקפאות וניתנות להשתלה לפי הצורך. אך כאמור, לעת עתה [קיץ שתע"ד 2014] לא ידוע על השתלת שחלות שלא בין תהומות זהות שהצליחה.

• • •

לעיל בפרקי המבוא [סוף פרק ד], נתבררו בהרחבה דברי הפוסקים בשאלת היוחסין בתרומת ביצית ופונדקאות, ולמעשה אין תמימות דעים בין הפוסקים בסוגיא זו, להלן בקצרה סיכום הדעות:

• לדעת הגר"ע יוסף והגר"מ בראנסדורפר – בעלת הביצית היא האם.
• לדעת הציץ אליעזר, הגרב"צ אבא שאול, הגר"מ אליהו, והגרמ"מ שפרן – האשה היולדת היא האם.
• לדעת הגרש"ז אויערבך והגר"ש וואזנר אין הכרע בדבר, ומידי ספק לא יצאנו, ולכן יש לחשוש ששתי הנשים הן האמהות.
• לדעת הגרי"ש אלישיב מעיקר הדין, בעלת הביצית היא האם, ורק לחומרא יש לחשוש גם ליולדת.
• הגר"מ שטרנבוך נוטה לומר, כי שתי הנשים הן אמהות מדין ודאי.

המכנה המשותף לכל הפוסקים שהוזכרו הוא, שמאחר ואין ראיות גמורות ומקורות ברורים מדברי חז"ל והפוסקים לשאלה זו, יש להחמיר בכל מקרה לשני הצדדים.

בהשתלת שחלות, הנדון בבירור היוחסין בשאלה מי האם – תורמת השחלה או האשה שבה הושתלה השחלה – שונה מתרומת ביצית. כי אמנם מחד גיסא מבחינה גנטית, הגנים הם של תורמת השחלה, והוולד על כל תכונותיו וטבעו נוצרו ממנה כמו בתרומת ביצית. 

אך מאידך, לאחר ההשתלה, האשה שבה הושתלו השחלות מבייצת משחלתה שלה, כי לאחר ההשתלה השחלה היא איבר המחובר ויונק מגופה, ולכאורה אף הביציות נהפכו לשלה, ככל אבר אחר המושתל בגוף האדם.

במקביל, יש לדון בסוגיית השתלת שחלות – האם אשה המעוניינת לבצע תרומת ביצית או השתלת שחלה רשאית לעשות זאת על פי ההלכה, וכפי שיבואר, יתכן ונדון זה תלוי בתשובה לשאלה הראשונה, אחר מי מתייחס הולד. 

במאמר הבא, נדון בשאלות נוספות בנדון השתלת שחלות: האם עצם ההשתלה מותרת על פי ההלכה, שהרי בהוצאת השחלה מהאשה התורמת, יש לכאורה לחשוש לאיסור סירוס. ושנית, אם אכן יש חשש איסור סירוס, האם יש להתיר זאת ועל ידי כך לסייע לאשה אחרת ללדת.

 

פרק א

סוגיית הגמרא ילדה שסיבכה בזקנה

 

א. נדון השתלת שחלות הופיע לראשונה בספרי הפוסקים, לפני כמאה שנה. בשו"ת אבן יקרה (תליתאה סימן כט) שיצא לאור בשנת תרע"ג, נשאל רבי בנימין אריה הכהן וייס, רבה של העיר צ'רנוביץ "על דבר התחבולה אשר המציאו הרופאים לחתוך כלי ההולדה מאשה חיה ולחברם בגוף אשה עקרה ועל ידי כך תהיה מוכשרת להוליד – מי היא אם הילד אשר יולד על ידי תחבולה זו". 

והוא משיב: "בקצרה הנני משיב מפני הכבוד, כי אנכי רחוק לבי להאמין לקול השמועה הזאת [ובצדק, כי לפני מאה שנה, אכן דבר זה היה נשמע מופקע מהמציאות]. אך אם בכל זאת יתאמתו הדברים, הנה לכתחילה ודאי אסור לעשות כן אף אם לא יהיה סכנה בדבר, מטעם סירוס האשה הראשונה, שגם סירוס האשה אסור עכ"פ מדרבנן, ולדעת קצת באיסור עשה. אך אם עברו ועשו, לענ"ד הוולד הוא בן של השניה לכל דבר. והמקור הנפתח להלכה זו לענ"ד הוא הדין המבואר בש"ס סוטה (מג, ב) ילדה שסיבכה בזקנה לענין ערלה". 

וכוונתו לסוגיית הגמרא: "ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה ואין לה דין ערלה". ופירש רש"י: "שסיבכה, לשון נאחז בסבך (בראשית כב, יג) שעשהו ענף בזקנה. בטלה לגבי זקנה, ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי". 

ביאור הדברים: ה"זקנה" היא עץ שנטוע כבר הרבה שנים ויצא מכלל ערלה ורבעי, וה"ילדה" הוא ענף מאילן צעיר בתוך שלוש שנות ערלה. כאשר מרכיבים את ה"ילדה" בתוך האילן ה"זקן", דהיינו "שנוקב האילן ונוטל מן הרך שבענפי האילן ותוחב לתוכו ועושה ענף בתוך הנקב" (רש"י שם), ולאחר זמן גדלו פירות מהענף הצעיר – נאמר בגמרא שפירות אלו אינם חייבים בערלה. ולמרות שהפירות גדלו מענף צעיר, שעדיין לא עברו שלוש שנים מזמן נטיעתו, כי ענף זה יונק מהאילן הזקן ולכן "בטלה הילדה בזקנה ואין לה [לילדה] דין ערלה".

ומכאן הביא בשו"ת אבן יקרה ראיה לנדון השתלת שחלות: כשם שהענף הצעיר בטל ונהיה חלק מהעץ הזקן ולכן אינו חייב בערלה, אף בתרומת שחלה, השחלה שיונקת ומקבלת את חיותה מהאשה שבה הושתלה נהיית כחלק ממנה לכל הדינים, וממילא הפרי – בנדון דידן הביצית שתצא משחלה זו, יהיה שייך לאשה השניה לכל דבר וענין כי הוא חלק מגופה, והבן הנולד מביצית זו הוא בנה ללא כל ספק. 

[במאמר המוסגר, יצויין כי מדברי שו"ת אבן יקרה יש השלכות נוספות לכל תרומת איברים. לדוגמה, ראובן שהושתל בגופו לבו של שמעון, האם לאחר ההשתלה הלב נחשב של ראובן או של שמעון. הנפקא מינה היא, היכן יקברו את הלב לאחר מיתת שמעון וראובן – בקברו של ראובן או בקברו של שמעון].

גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן מח, קונטרס ארחות המשפטים פרק ה, אות טז) הביא ראיה מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה, שהוולד מתייחס אחר האשה היולדת [ראה להלן בסימן ה [אות טו] בדברי הגר"מ קליין מחבר שו"ת משנה הלכות במש"כ בביאור ראיית האבן יקרה, ושם [אות טז] בדברי הגר"מ דייטש על ראיית האבן יקרה מדין כלאים לנדון השתלת שחלות [מכתבו המלא הובא בנספח לפרק זה]. וראה בנספח למאמר זה בדברי הרב אברהם צבי שינפלד, אב"ד ירושלים, והרב ד"ר מרדכי הלפרין במש"כ בנדון דידן].

 

ב. ונראה לדון בראיה זו, ולכאורה הדבר תלוי בהבנת דין ילדה שסיבכה בזקנה – מדוע בטלה ה"ילדה" ב"זקנה" ואין לה דין ערלה.

לדעת החזון איש (ערלה סימן ב אות טו) הלכה זו היא מדין "ביטול". כלומר, הענף הצעיר שהושתל, בטל לעץ הזקן מכיון שכל חיותו ממנו, ולכן הפרי היוצא ממנו דינו כעיקר האילן ואינו חייב בערלה. וכך כתב החזון איש: "זמן ערלה מתייחס כל הרכבות לנטיעה ראשונה, שהרי סיבת הצמיחה של הענף המורכב הוא נטיעה ראשונה, וכשם שהענפים החדשים שהאילן מצמיח אינם צריכים למנות משעה שצמחו אלא מנטיעה ראשונה, הכי נמי זה המורכב שורש הישן מחייהו, וכל שעברו ג' שנה על סיבה ראשונה יוצא מערלה, וזה טעם ילדה שסיבכה בזקנה בטלה". ובהמשך דבריו  הדגיש החזון איש (ערלה סימן יב אות ד) שהילדה בטלה לזקנה: "אלא ודאי כל שהראשונה למאכל כל המורכב בה חשיבי כענפיה ולא חשיב מרכיב שהמורכב בטל לגבי ראשונה".

לפי הסבר זה, מובנת היטב ראייתו של האבן יקרה, כי ענף צעיר שמצמיח פירות, הוא מחובר ויונק מהאילן הזקן, בטל לגביו ונדון כחלק ממנו, ובשל כך כל הפירות שצומחים מהענף הצעיר נחשבים כיוצאים מתוך עיקר האילן שאינו חייב בערלה. ואם כן אף שחלה שהושתלה באשה, פירותיה, דהיינו הביציות שבה, הרי הם כיום של האשה ששחלה זו מחוברת בה כעת ויונקת את חיותה ממנה.

 

ג. בניגוד לדעת החזון איש שהבין את דברי הגמרא "ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה", כפשוטם, דהיינו ביטול מציאותי של הענף הצעיר בעיקר האילן, ולכן הפרי מותר, סבר השאגת אריה (שו"ת החדשות סימן יד) שהענף אינו בטל לאילן כלל, והסיבה שהפרי היוצא מהענף הצעיר אינו חייב בערלה, אינה מדין ביטול, אלא מדין "זה וזה גורם".

כלומר, לאחר שהורכב הענף הצעיר באילן, הפרי שצומח לאחר מכן מקבל את חיותו משני מקורות: האחד, הענף הצעיר שעליו הוא יושב. והשני, עיקר האילן שממנו מגיעה גם חיותו של הענף הצעיר. נמצא שהענף הצעיר הוא סיבה לאיסור ולחייב את הפרי בערלה שהרי הוא עדיין אינו בן ג' שנים, אך מאידך עיקר האילן הוא כבר מעל שלוש שנים, וזו סיבה שהפרי שיונק ממנו אינו חייב בערלה. מצב זה מוגדר בהלכה כ"זה וזה גורם", ו"זה וזה גורם – מותר". דהיינו, כאשר יש שני גורמים, האחד להיתר והשני לאיסור, די בכך שאחד הגורמים הוא היתר, בכדי להתיר את הפרי מאיסור ערלה, כי צד ההיתר [הזקנה, שאינה חייבת בערלה] גובר ומבטל את צד האיסור [הילדה שהיא בתוך מנין שנות הערלה].

במחלוקת השאגת אריה והחזון איש בהבנת דין "ילדה שסיבכה בזקנה בטלה" – האם הוא מדין "ביטול" או מדין "זה וזה גורם מותר", נחלקו רבותינו הראשונים.

רש"י במסכת עבודה זרה (מט, א ד"ה והבריך) כתב: "אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים פירותיהן מיד, אע"פ שלא מלאו להן שני ערלה דזה וזה גורם מותר, והכי נמי אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה". ומשמע שדין ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, הוא מדין "זה וזה גורם מותר", וכהבנת השאגת אריה.

אולם התוספות (שם ד"ה שאם נטע) כתבו שאין הלכה זו מדין "זה וזה גורם", וז"ל: "ומה שפירש בלשון ראשון הבריך יחור של ערלה באילן והוי כמו ילדה שסיבכה בזקינה דבטלה, אין הנדון דומה לראיה, דההיא אפילו למ"ד זה וזה גורם אסור, מותר כיון שבטלה בזקינה, וכן משמע לשון בטלה". ומפורש בזה כהבנת החזון איש, שדין ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ופירותיה מותרים אינו מדין זה וזה גורם מותר, אלא מדין "ביטול".

על כל פנים, לפי הבנת השאגת אריה, כאשר הורכב ענף צעיר באילן הזקן, הענף הצעיר כלל אינו בטל לעיקר האילן, אלא הגורם הנוסף שהוא עיקר האילן הוא זה שמשפיע על מעמדו ההלכתי של הפרי – ומדין "זה וזה גורם מותר", אין פירות הענף הצעיר ערלה. ולפי הבנה זו נראה כי אין כל ראיה מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה, לדין השתלת שחלות,  שהרי כשם שבאילן אין הילדה בטלה לזקנה אלא זהו דין בפרי היוצא שמותר מדין "זה זה וזה גורם". כך גם בהשתלת שחלה אין השחלה בטלה לגוף האשה שהושתלה בה, ויש לומר שעדיין נמצא כאן גם כוחה של האשה הראשונה. 

לפי הבנת רש"י והשאגת האריה, נמצא שיש לפנינו שני גורמים ליצירת הוולד: האחת – בעלת השחלה שהיא מקבילה ל"ילדה". והשניה – האשה שבה הושתלה השחלה שהיא כעיקר האילן [הזקנה]. ומכיוון שלא שייך כאן הדין של זה וזה גורם, שהרי לא עוסקים כאן בדיני איסור והיתר, נשארנו בספק על ייחוסו של הנולד לאחר השתלת שחלות, כי שתי הנשים גרמו ללידתו, ואין כאן אף אחת בלעדית.

ברם מאידך אפשר להבין כי אדרבה, אם יש לפנינו שני גורמים, בעלת השחלה שהיא המקבילה ל"ילדה", והאשה שבה הושתלה השחלה שהיא כעיקר האילן – יש לחלק ולהבדיל בין דיני ערלה שנאמרה ההלכה ש"זה וזה גורם מותר", וכשיש שני גורמים ואחד מהם מותר, הפירות מותרים – ובין אשה שהושתלה בה שחלה, שליצירת הוולד יש שני גורמים, ואם כן לשתי הנשים חלק בו, והוא יתייחס לשתיהן – לבעלת השחלה וליולדת. ולא שייכת כאן ההלכה של "זה וזה גורם", מאחר ואין זה דיני איסור והיתר.

אמנם בשו"ת בית אבי (חלק א, קונטרס רופא כל בשר, אות קפו) כתב, שאין כל דמיון בין השתלת שחלה לדין "ילדה שסיבכה בזקנה", וז"ל: "מכל מקום בעניננו אין זה אפילו זה וזה גורם, כיון שהאברים כשלעצמן אי אפשר לעשות מהן כלום במקום אחר מבלי חיות האשה, אבל היחור יכולים לנטעו בכל מקום. לכן מצד הסברא נראה דהוולד הנולד על ידי המצאה זו הרי הוא פרי בטן האשה שהרה וילדה, ואין לבעלת האיברים שום שייכות להוולד מעתה, כמו איש שנדב מדמו לחולה להזריק לעורקיו שאין לו שום שייכות לעצמיותו של החולה אף על פי שדמיו זורמים בתוך גופו, וזה פשוט ואין צריך לפנים". 

ומפורש, כי לדעתו האשה היולדת היא האם.

 

ד. עוד נראה שיש חילוק יסודי בין סוגיית ילדה שסיבכה בזקנה העוסקת בדיני ערלה, להשתלת שחלה שהנדון הוא בהלכות יחוס, ולכן אין כל ראיה מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה, לנדון השתלת שחלות, ונבאר הדברים.

במסכת חולין (נז, ב) מובא: "אמר אמימר, הני ביעי דטרפה [ביצים של תרנגולת שנעשתה טריפה] שיחלא קמא – אסירא [אותן שהיו במעיה בשעה שנטרפה נטרפו יחד עמה ואסורות, דעובר ירך אמו הוא ועמה נטרפו]. מכאן ואילך [ביצים שיצירתן התחילה לאחר שנטרפה] הוה ליה זה וזה גורם, ומותר". ומבואר שדבר שיצירתו נגרמה על ידי איסור [הנקבה שהיא טריפה] והיתר [הזכר שאינו טריפה] מותר מדין "זה וזה גורם".

והנה דנו בגמרא (חולין עט, א) האם שתי פרידות [בהמה שנולדה מסוס זכר וחמור נקבה או להיפך] מין אחד הם, ומותר להרביעם זה בזה ולחרוש בשניהם יחדיו, או שמא אף ששתיהם פרידות ובאו מן הסוס והחמור, יש לחשוש לכלאיים. ודעת רבי יהודה ש"הנולדים מן הסוס [נקבה] אע"פ שאביהן חמור, מותרין זה בזה, אבל  הנולדין מן החמור עם הנולדין מן הסוס, אסורין".

כלומר, לדעת רבי יהודה "הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זה בזה", דהיינו פרד זכר בן חמור וסוס נקבה, עם פרדה נקבה בת חמור וסוס נקבה, אינם כלאיים זה בזה. כי ממה נפשך, אם אין חוששין לזרע האב, שניהם מין סוס [כלומר, אף על פי שהאב שותף ליצירת הוולד על ידי שנתן את זרעו, אין חוששים לכך, אלא הוולד מתייחס רק אחרי אמו]. ואם חוששין לזרע האב, הרי שניהם מין פרד. אבל  "הנולדין מן החמור עם הנולדין מן הסוס, אסורים". דהיינו, פרדים הנולדים מסוס נקבה וחמור עם פרדים הנולדים מן סוס וחמור נקבה, אסורים משום כלאיים, משום שאם אין אנו מתחשבים בזרע האב והולכים רק אחר האם, הרי יש כאן מין חמור עם מין סוס.

והקשו התוספות (חולין נח, א ד"ה מכאן ואילך) מדוע היה פשוט לאמימר שביצים היוצאים מתרנגולת טריפה, מותרים, מכיון שיש לאב חלק ביצירתם – מדין זה וזה גורם, והרי להלכה הדבר נשאר בספק האם אנו מתייחסים לזרע האב, כדעת רבי יהודה שאסר פרד עם פרדה אם אמהותיהם אינן מאותו המין, בשל הספק אם חוששים לזרע האב. וז"ל התוספות: "אע"ג דבסוף כתובות (קיא, ב) פסקינן כרבי יהודה בפרדות דמספקא ליה בפרק אותו ואת בנו (חולין עט, א) אי חוששין לזרע האב או לא, היינו במילתא דשרי כל חד באפי נפשיה, ולא שייך זה וזה גורם, אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי ליה זה וזה גורם". ודברי התוספות סתומים וחתומים, וצריכים ביאור.

וביארו הגר"ח מבריסק (חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ג הלכה יא) והחזון איש (בכורות סימן טז אות יא) את דברי התוספות, שכוונתם לומר שדין "זה וזה גורם", נאמר רק בדבר שאיסורו נובע מחמת הגורם שיצר אותו, כדוגמת ביצה שיצאה מתרנגולת טריפה, שאיסורה הוא מחמת שיצאה מדבר אסור [טריפה], והכלל בזה הוא, שכל היוצא מן האסור, אסור [כלשונו של החזון איש: "דבר שאסרתו תורה, אסור גם המתהווה ממנו"]. ובדבר שאיסורו מחמת הגורם שיצר אותו, אזי במקרה שיש גורם נוסף, כדוגמת אב שאינו טריפה, נאמרה ההלכה ש"זה וזה גורם", ומותר, מכיון שיש גם גורם לאיסור וגם גורם להיתר.

מה שאין כן דברי רבי יהודה לענין קביעת מינם של פרדים הנולדים מהרכבת סוס וחמור, השאלה כאן אינה מי גרם לוולד, אלא מה מהותו של הוולד – האם רק מין האם קובע או גם מין האב. ולמ"ד שאין חוששין לזרע האב ומין האם קובע בלבד, אין זה אומר שהאב לא נחשב גורם ליצירת הוולד, אלא שאף על פי כן מהותו של הולד נקבעת רק לפי האם שהיא ילדה אותו בפועל, ולאביו שרק נתן זרע אין כל השפעה על קביעת מהותו של הוולד. ומאחר והנדון אינו מחמת שיוצא ונגרם מדבר אחר, אין זה קשור להלכה ש"זה וזה גורם מותר".

 

ה. על פי הסבר זה בדברי התוספות, נראה להבדיל בין סוגיית ילדה שסיבכה בזקנה – שיש לדון בה מצד ההלכה ש"זה וזה גורם", לבין השתלת שחלות שלכאורה אינה קשורה לדין "זה וזה גורם".

הנדון בערלה, בסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה, אכן דומה לביצת טריפה, משום שהפרי נאסר מדין ערלה מחמת שהוא צומח ויונק מעץ ערלה אשר הוא "הגורם" לו. ונמצא שהנושא העומד לדיון הוא, מהיכן "יוצא" הפרי – מהעץ הזקן שעבר עליו ג' שנים, או מהאילן הצעיר שאסור בערלה. ובזה שפיר שייך דין "זה וזה גורם", וכמבואר לעיל בדברי התוספות שהלכה זו נאמרה בדבר שאיסורו מחמת הגורם שיצר אותו. ולכן בהרכבת אילנות שיש שני גורמים שמכוחם הפרי יונק: הענף הצעיר [האסור מדין ערלה] עליו יושב הפרי, הגורם לאיסור. ועיקר האילן, שאין בו דין ערלה, שהפרי יונק גם ממנו, הגורם להיתר – נאמרה ההלכה ש"זה וזה גורם מותר".

אולם בהשתלת שחלה, הנדון הוא  מהותו של הוולד – למי הוא מתייחס, ודיני היחוס אינם תלויים בהכרח במי שיצר את הוולד ו"גרם" אותו, ולכן אין זה קשור לדין "זה וזה גורם". ובדומה לדברי רבי יהודה לענין קביעת מינם של פרדים הנולדים מהרכבת סוס וחמור, שנתבאר לפי התוספות שאין זה משתייך לדין "זה וזה גורם", משום שבבהמה יש מקום לומר שזרע האב אינו קובע את מין הוולד למרות שבוודאי האב "גורם" לוולד – כך גם ילד שנולד לאחר תרומת שחלה, דיני היחוס אינם תלויים במי "שגרם" לוולד, ובהחלט יתכן שהוולד מתייחס אחר האם היולדת, על אף שאשה נוספת היתה שותפה ביצירתו.

 

* * *

ו. בקובץ אור ישראל (כסלו תשנ"ו) מובא ששאלו את הגר"ח קנייבסקי: "בענין מה שנהוג אצל ילדים שעושים (דרך שחוק) שנותנים צמר גפן [כותנה] לתוך כוס, ונותנים עליה [זרע] פול, ומשקין אותו בכל יום וצומח צמח, האם אין בו משום איסור הרכבה [שמרכיב את זרע הכותנה עם זרע הפול], דהנה קיימא לן (יו"ד בסי' רצה סע' ג) שאסור להרכיב ירק בירק, ואפילו עץ מאכל על עץ סרק". 

והשיב הגר"ח בקצרה, כדרכו: "לכאורה לא שייך הרכבה אלא במחובר לקרקע וצ"ע". ולא נתבאר מקורו וטעמו של הגר"ח, מדוע אין הרכבה בדבר שאינו מחובר לקרקע.

ואולי זהו גדר בהלכות הרכבה, שכל המושג "הרכבה" הוא רק כשלוקחים ענף ומחברים אותו בעץ שהוא מחובר לקרקע, ובזה שייך לומר שהענף המורכב בטל לעיקר האילן, ולכן יש בזה איסור כלאיים. מה שאין כן בדברים שאינם מחוברים לקרקע לא נאמר דין הרכבה משום שאין חיבור ביניהם, הם לא בטלים ולא מתחברים אחד לשני, אלא הרי הם כשני פרטים נפרדים אחד ליד השני [ראה בנספח למאמר זה בדברי הרב נסים דרעי והרב ד"ר מרדכי הלפרין במש"כ על דברי הגר"ח קנייבסקי]. 

אם כנים הדברים, נראה שאין ללמוד מהרכבת עצים להשתלת איברים באדם, מאחר שדיני הרכבה נאמרו רק בדברים המחוברים לקרקע, ולכן באיברי האדם שאין לאחד מהם חיבור לקרקע, אי אפשר ליחס  ביטול אחד לשני. ונדחתה ראייתו של שו"ת אבן יקרה, כי אין כל ראיה מדיני ערלה בהרכבת עצים [סוגיית ילדה שסיבכה בזקנה] לנדון השתלת שחלות בבני אדם.

בחודש אייר תשס"ח, שהה בביתי בלוס אנג'לס, מורי ורבי הגרב"מ אזרחי, ראש ישיבת עטרת ישראל, וכאשר הצעתי את הדברים לפניו, דחה את דברי ואמר, כי מסתבר יותר שמחובר לקרקע הוא דין בהלכות כלאים ולא בהלכות הרכבה. איסור כלאים אינו נוהג אלא בדברים הגדלים מן הקרקע, אבל צמחים שאינם מחוברים לקרקע אין להם דין אילן לגבי איסור כלאים. ואף שיתכן ושייך בהם הרכבה במציאות, אך לא יעבור בכך על איסור כלאים, עכ"ד.

אך תמהתי על דברים אלו, מכיוון שלענין ברכות ודאי שעל פרי שיגדל באילן המנותק מן הקרקע מברכים בורא פרי העץ, ומוכח מזה שיש דין "אילן" גם לדבר שאינו מחובר לקרקע, ואם כן מהיכי תיתי לומר שלענין איסור כלאים אין דין "אילן" לכל דבר שאינו מחובר לקרקע.

 

לסיכום: הראיה מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה, לנדון השתלת שחלות, תלויה בהבנת סוגיית הגמרא "ילדה שסיבכה בזקנה". 

האם כשם שה"ילדה" מתבטלת ל"זקנה", כך השחלה בטלה לגוף האשה הנתרמת, ולכן הוולד מתייחס אחריה.

או שה"ילדה" שסיבכה בזקנה מותרת בגלל דין "זה וזה גורם", ואז לא יתכן להשוות שאלות בבירור יוחסין לדיני איסור והיתר מדין "זה וזה גורם".

וראה בנספח למאמר זה הובאו מכתביהם של כ"ק אדמו"ר ממודז'יץ; רבי נחום גורטלר; רבי מתתיהו דייטש; רבי אברהם ברוידא – בבירור הראיה מדין "ילדה שסיבכה בזקינה" לנדון השתלת שחלות.

 

פרק ב 

השחלה – "עץ" או "פירות"

 

ז. במבוא, הזכרנו שלכל אשה יש שתי שחלות אשר מכילות כבר בשעת לידתה את כל הביציות [למעלה  מארבע מאות אלף ביציות]. ובניגוד לתאי זרע של הגבר אשר מתחדשים כל הזמן – בגוף האשה לא נוצרות ביציות חדשות מיום היוולדה. לעובדה זו משקל מכריע כאשר אנו דנים בסוגיית השתלת שחלה, ונבאר הדברים.

דין "ילדה שסיבכה בזקנה" מובא במסכת נדרים (נז, ב) בתוספת פרט חשוב: "א"ר אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיף מאתים לא בטל". כלומר הדין ש"ילדה" בטלה ל"זקנה", ואין לפירות דין ערלה כי הענף הצעיר [שיש בו דין ערלה] מתבטל לעיקר האילן [שאין בו דין ערלה] – נאמר רק לענין הפירות שיגדלו על ענף זה מכאן ולהבא. אולם פירות שכבר גדלו על ה"ילדה" קודם שהרכיבו אותה ב"זקנה", אינם בטלים לאילן ואסורים משום ערלה.

כלומר, אף על פי שהענף הצעיר בטל, הפירות אינם בטלים ונשאר דינם כדין הענף קודם ההרכבה ואסורים מדין ערלה. 

ולכאורה נדון השתלת שחלה דומה להרכבת ענף עם פירות, שהרי בשחלה יש ביציות עוד קודם שהעבירו אותה לאשה השניה. וכשם שהפירות שהיו על הענף הצעיר קודם להרכבה אינם בטלים כדברי הגמרא בנדרים, אף ביציות אלו שהיו בשחלה קודם ההשתלה אינן בטלות. 

ולפי זה נדחתה ראייתו של שו"ת אבן יקרה [הובאה לעיל אות א] מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה לנדון השתלת שחלה. שכן גם לדעת שו"ת אבן יקרה שהביא ראיה מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה לדין השתלת שחלה, שהענף הצעיר מתבטל לעיקר האילן ולכן גם השחלה בטלה לגוף האשה שהושתלה בה, לכאורה יש לדמות את השתלת השחלה לסוגיא במסכת נדרים – לדין  "ילדה" שהיה בה כבר פירות לפני ההרכבה, שאינה בטלה לעיקר האילן. שהרי בשחלה היו כבר "פירות", דהיינו ביציות, קודם ההשתלה, וכמובא לעיל, שהביציות נמצאות בגופה של האשה מיום שנולדה, ולכן הביציות שהיו בה קודם לכן אינן בטלות, כשם שהפירות שהיו לפני ההרכבה על הענף הצעיר אינם בטלים לאילן שהרכיבו בו.

נמצא שאדרבה, מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה במסכת נדרים יש הוכחה הפוכה מהוכחת האבן יקרה מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה במסכת סוטה, ויוצא שהביציות אינן בטלות לאשה השניה, ושוב אין הבדל בין תרומת ביצית להשתלת שחלה.

 

ח. והנה חתני רבי משה פעניג הי"ו רצה לומר שעדיין יש ראיה מסוגיית "ילדה שסיבכה בזקינה", לנדון השתלת השחלה, על פי דברי המשנה במסכת ערלה (פ"א ה"ז) "העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה, רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי". ומבוארת מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי האם פירות "סמדר" חייבים בערלה. והגדרת "סמדר" מבוארת ברש"י (ברכות לה, ב ד"ה סמדר) – "ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר". ולהלכה פסק הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ט הלכה יג) כדעת תנא קמא שסמדר אינו חייב בערלה. 

לכאורה, הסיבה שכרגיל הפירות שנמצאים על הענף הצעיר בעת ההרכבה אינם בטלים היא, מכיוון שהם גדלו באיסור וחל עליהם דין ערלה. ומכיון שחל דין ערלה, שוב הוא אינו פוקע למרות שאחר כך עיקר הפרי גדל בהיתר. ואם כן, ענף צעיר שעליו ענבי סמדר שעדיין לא חל עליו דין ערלה והרכיבו אותו על אילן זקן, הפירות שיצמחו מסמדר זה בטלים לעיקר העץ ולכן אין עליהם דין ערלה.

ולפי זה רצה חתני לומר, שהביציות שעברו עם השחלה, הרי עדיין אינן ראויות להפריה אלא זקוקות לרחם שתכין אותם להפריה, ומעתה נוכל לדמותן לסמדר שאינו ראוי כלל למאכל ואינו בגדר פרי. וכשם שענבי סמדר שעברו עם הנטיעה הצעירה לאילן זקן, בטלו לגוף האילן הזקן והפירות שיצאו ממנו אינם חייבים בערלה, הוא הדין בשחלה שהועברה עם ביציותיה, מכיוון שאינם בשלות ואינם ראויות להפריה הרי הם כסמדר ובטלות לאשה השניה, ונחשבות כביציות של האשה השניה.

אך דחיתי את דבריו, כי אם אכן כנים הדברים שהטעם לכך שפירות שהיו על הענף הצעיר קודם להרכבה אינם בטלים הוא, מכיוון שחל עליהם מקודם דין ערלה, הרי שאין כל דמיון בין דברי הגמרא בנדרים לנדון השתלת שחלות. שכן פירות ה"ילדה" שגדלו לפני ההרכבה, נאסרו מדין ערלה, מכיוון שחל על הפירות איסור ערלה – ואיסור זה אינו פוקע מחמת הרכבה זו. אולם בהשתלת שחלה, למרות שהיו בה ביציות קודם ההשתלה, הרי הן עדיין לא הופרו ולא היתה כאן כל סיבה לדון עליהם למי הן מתייחסות, ולכן כשם שהשחלה בטלה לגוף האשה שהושתלה בה, כך גם הביציות יתבטלו לגוף אותה אשה, כחלק מהשחלה, והרי הן של האשה שבה הושתלו, והוולד שיוולד יתייחס אחריה.

 

ט. כאשר שוחחתי עם הגרמ"ש קליין בחודש אדר א' תשס"ח (2008), הוא הביא בשמו של הגר"ש ואזנר שאין כל ראיה מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה לנדון השתלת שחלות, מסיבה אחרת.

פשוט מסברא, שכל אחד מאיברי האדם מתחבר לאחר ההשתלה להיות חלק מגוף האדם לכל דבר וענין, לרבות עניינים הלכתיים כקבורה, שנקבר עם האדם שהושתל בו. אולם השתלת שחלות שונה מכל השתלת איבר, משום שבלידת כל אשה יש לה כמות מסוימת של ביציות [כפי שהובא במבוא] ובמהלך חייה לא מתווספות לה עוד ביציות. ולכן, גם אם נאמר שהשחלה עצמה בטלה לגוף, אבל הביציות שאינן צומחות מחדש אלא עברו יחד עם השחלה, הן ביציות שהאשה הראשונה נולדה עימן, והם יצירה בפני עצמן, ואינם בטלות לגוף שהושתלו בו, שהרי הם לא מחוברות לגוף ואף אינם צריכות אותו אלא הם יצירה מוגמרת. ואמנם כפי שהבאנו לעיל, כל ביצית עוברת תהליך של הבשלה והכנה על ידי השחלות לפני הביוץ, מכל מקום אין זה אלא תוספת הורמונים על מנת להבשיל את הביצית, אבל מבחינה גנטית [וזה העיקר] הביצית מושלמת ומוגמרת גם ללא תהליך זה [ראוי לציין, שכיום הצליחו הרופאים להבשיל בתנאי מעבדה ביציות שהוצאו מהשחלה כשהן עדיין לא בשלות].

נמצא שגם אם נלמד מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה שהשחלה עצמה בטלה לגוף, אבל אין זה מחייב שגם הביציות בטלות לגופה של האשה שהושתלה בה השחלה, בגלל שהן יצירה מוגמרת בפני עצמן והן אינן יונקות וגדלות מן הגוף ולכן אינן בטלות. ושוב חזרנו להסתפק בדין השתלת שחלות באותו הספק שבתרומת ביצית, האם הוולד מתייחס לבעלת הביצית או האשה שהוולד נולד ממנה.

 

פרק ג

עופות התלויים באילן

 

י. נדון השתלת שחלות מוזכר בספר התלמוד ומדעי התבל (שער ג ענף כה, נדפס בתרפ"ח, כשלושים וחמש שנה לאחר שיצא לאור שו"ת אבן יקרה), והוא מביא שהרופאים הצליחו בהשתלה זו, ושאלוהו מה דעת ההלכה בנושא זה:

"והנה בדרך אגב אביא בזה שאלה חדשה לרגלי המצאה חדשה אשר המציאו כעת לפקוד עקרות באופן זה. חותכים את השלל של ביצים מאשה בעלת בנים ומחברים אותו בחדרי בטן העקרה, ועל ידי זה תבנה העקרה ותהיה לבת בנים, ובישיבת חברת הרופאים בשיקאגא בשנת תרע"א דנו על אודות עקרה אחת שנתרפאה על ידי המצאה זו וילדה, ונתעוררה שם על זה שאלה ביולוגית ומשפטית מי היא אם הילד – אם האשה הלזו שהרה וילדה, או האשה שממנה נטלו אברים שגרמה ליצירת הוולד. ויש מהם שהרחיקו ללכת הלאה ולחקור אם אין כאן גם צד פגיעה באיסור ערוה אצל הבעל שהוליד ולד באמצעות אשת איש, וגם אם אין הוולד זרע פסול, כי זה היא שאלה משפטית ליושבי על מדין. 

ומנקודת הביולוגים נתעוררה השאלה אם השלל של ביצים מקבל שנוי בעצם על ידי זה האשה שהרה וילדה את הוולד ועל פי הנסיון שעשו בשרצים נוכח כי נולדו בצבע העור של מין בעלת השלל, והוכיחו מזה שהעיקר היא בעלת השלל ולא זו שהרתה וילדה, אולם בכל זאת אפשר שהשלל לא יהיה רק הגורם שאברי ההולדה והזרע של העקרה מתחזקים ועל ידי כך תפקד העקרה ותוליד, ובכן היא היולדת העיקרית ולא בעלת השלל. ובכן השאלה במקומה עומדת, ונשאלתי להגיד חוות דעתי על פי דעת תורה. 

וזה אשר השבתי, הנה במסכת סוטה (מג, ב) ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה, ועי' תוס' ע"ז (מט, א) דאפילו למ"ד דזה וזה גורם אסור הכא שרי דבטלה בזקנה וכמאן דליתא דמי. וע' מנחות (סט, ב) דהכל הולך אחר העיקר. ולפי זה הוא הדין בנדון דידן בטל השלל לגבי האשה וכגופה דמי והיא האשה היולדת אם הילד ואין על האב שום חטא ועוון ערווה כי אין כאן גוף זרה, כיון שהשלל נתבטל לגמרי בגוף האשה והיה לעצם מעצמה ולבשר אחד" [וראה בנספח למאמר זה בדברי רבי נסים דרעי, בבירור הראיה מהסוגיא בסוטה].

בהמשך מביא ספר התלמוד ראיה נוספת לחזק את דבריו שהיולדת היא האם, מפסק השו"ע (יו"ד סי' פד סעי' טו) "מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן בחרטומיהם, אסורים משום שרץ השורץ על הארץ".

ובדרכי תשובה הביא בשם ספר אור החמה לתאר את מציאות הדברים: "כך שמעתי מפי מגידי אמת שבארץ הודו יש אילן שמפירותיו נעשה עוף פורח, ואמר כי הוא נמצא בחוף אנגלטירא שיוצאים עופות קטנים מן האילן, וקודם בישולם הם נתלים דרך פיהם וכשהם מתבשלים הם נופלים אל המים ומתנועעים, ואריסטו זכרם בספר ב"ח שנקרא ברטניאו".

תיאור נוסף לעופות אלו מופיע בספר הברית (ח"א מאמר יא פרק ד) "וכן יש מן עוף הגדל באילן ובהגיע העת אשר כבר נתבשל נופל מן האילן וחי, ובמדינת אירלנד נמצאים כמה אווזים הגדלים על האילנות השתולים על פלגי מים, ובהגיע התור נופלים מהאילנות אל המים וחיים וגדלים במים".

 

יא. הרי לנו סוג מסויים של בעלי חיים, שהטילו זרע באילן שגדל על המים, ומזרעם היה צומח באילן מין עוף שהיה מתנועע, ואף על פי כן נשאר מחובר בחרטומו לאילן עד שהבשיל לגמרי, ואז היה נופל מן האילן למים וחי כרגיל. נמצא שהזרע מגיע מהעופות ואילו הגידול הוא מהאילן, ופסק השו"ע שיש להם דין שרץ השורץ על הארץ. כלומר, שאין הולכים אחר בעל הזרע, אלא אף על פי שהזרע מן העופות, דינם כשרץ השורץ מן הארץ מחמת שגדלו מהאילן. ולכאורה הרי זה כתרומת ביצית, השייכת לאשה אחת, ואילו השניה מגדלת את הוולד ברחמה. ואם בתרומת ביצית היחוס נקבע אחר היולדת, כל שכן בהשתלת שחלות, הוולד מיוחס אחר האם היולדת.

ראיה זו הביא בספר התלמוד ומדעי תבל: "והעירותי עוד להביא דוגמא לנידון דידן מדין עופות הגדילים באילנות שמבואר ביורה דעה, דאסורין משום שרץ השורץ על הארץ. הרי דהעיקר הוא האילן המוציא את האפרוחים לאויר העולם, אע"פ שבאים מזרע העופות חשיבי שרץ השורץ על הארץ". כלומר, למרות שהעופות הם אלו שנתנו את הזרע, אך מתבאר מפסק השו"ע שחיבורם לאילן מפקיע מהם דין עוף, וייחוסם אינו אחר נותן הזרע אלא אחר מי שמגדל את העופות, ולכן דינם כשרצים. ומסיים ספר התלמוד: "וכאשר הצעתי הדברים הללו לפני הרב הגאון מו"ה מאיר אריק ז"ל אבד"ק  טארנא, הסכים לדינא לכל הנ"ל".

אמנם המרדכי (חולין סימן תשלה) הביא את דעות הפוסקים שעופות אלו מותרים וטעונים שחיטה כעוף רגיל: "עופות הגדלים באילן, יש אומרים שאין טעונין שחיטה לפי שאין פרין ורבין, והוי כעץ בעלמא. ואמר רבינו יהודה ששמע מאביו, שרבנו תם הצריכם שחיטה, וכן אמר לי ר"י הלכה למעשה, שיש לשוחטן". והש"ך (יו"ד שם ס"ק מא) הביא כי המהרש"ל (ים של שלמה, חולין, ט, ט) פסק כך להלכה: "ונראה עיקר דברי המתירין, ומה בכך שגידולו מן האילן, הלא כל סימן טהרה של עופות יש להם, ומה חילוק אם הוא נברא מן הביצה, או נברא מן האילן, לא גרע מנברא מביצת טרפה, דשרי, דחשבינן כעפרא בעלמא, כדאיתא בפרקים דלעיל, אימתי קא גביל, לכי מסרחי כו' (תמורה לא, א). ועוד, העופות תחילת ברייתן מן הרקק, דהיינו אדמה ומים, וכן הני גידוליהם מן האילן היונק מן הארץ, ועומד על המים, ותחילת ברייתו שנופל לתוך המים וחי, כאשר שמעתי".

ובספר פתח הדביר (ח"ב סי' רד) דן על עופות אלו אם ברכתן שהכל כעופות או בורא פרי העץ.

 

לסיכום: נחלקו הפוסקים מה דינם של העופות התלויין באילן, האם דינם כשרץ הארץ, בגלל שהעיקר הוא כח הצמיחה שנתן בהם האילן, או שצריכים שחיטה ככל עוף, והיינו כי העיקר הוא הזרע שנתנו בהם העופות. ומעתה אם נשווה את נדון השתלת השחלות לדינם של עופות, עדיין לא יצאנו מידי ספק מהו העיקר, בעל הזרע או האילן המגדל, ובנדון דידן, מי היא האם: בעלת הביצית, או האשה היולדת שההריון וגדילת העובר היה ברחמה.

כאשר נפגשתי בביתי בתל אביב בט"ו אדר א' תשס"ח (2008) עם הרב פרופסור אברהם שטיינברג, אשר עסק רבות בנושאים אלו, שאלתיו מדוע הגרש"ז אויערבך הסתפק בתרומת ביצית מי היא האם, ולא הביא ראיה מדין עופות התלויים באילן או מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה. פרופסור שטיינברג אמר, כי הגרש"ז דחה את כל הראיות האלו באומרו שאין להביא ראיה מעצים לבני אדם. 

ואף שמצאנו בכמה מקומות שהתורה וחז"ל דימו בני אדם לעצים, כלשון הכתובים "כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט) "והיה כעץ שתול על פלגי מים"(תהלים א, ג) ובמקומות נוספים, אך ככל הנראה דמיון זה הוא בענייני אגדה ודרוש, ולא להלכה ולמעשה.

 

סיכום

השתלת שחלה – בירור יוחסין והגדרת אמהות

 

בפרקים הקודמים הבאנו את הראיות העיקריות שהביאו הפוסקים בשאלת השתלת שחלה, אך הלכה למעשה נותרה השאלה במקומה: האם השחלה בטלה לגופה של האשה שבה היא הושתלה ונהייתה כאחד מאבריה, ולפיכך הוולד הוא בנה של אשה זו שילדה אותו. או שהעיקר המכריע בהגדרת האמהות הוא הבעלות על הביציות, ולכן הגם שהשחלה עם הביציות הושתלו בגוף האשה היולדת, אולם המטען הגנטי של הביציות שייך לאשה התורמת, ולכן היא האם [ואף בתכונות הטבעיות יהיה הוולד דומה לתורמת].

ונראה כי נטיית רוב הפוסקים שעסקו בענין זה, שהשחלה בטלה לגוף המקבלת, והוולד מתייחס אחריה, וכפי שיבואר.

 

א]. שו"ת אבן יקרה

מסקנת שו"ת אבן יקרה [לעיל אות א] שאע"פ שהשתלת שחלות אסורה משום סירוס האשה התורמת "אך אם עברו ועשו לענ"ד הולד הוא בן של השניה [דהיינו של האשה שהשחלה הושתלה בגופה] לכל דבר".

 

ב]. ספר התלמוד ומדעי תבל

בתוך דבריו המובאים לעיל [אות י] אף הוא מסיק: "ולפי זה הוא הדין בנדון דידן בטל השלל לגבי האשה וכגופה דמי, והיא האשה היולדת אם הילד". ומסיים כפי שהזכרנו: "וכאשר הצעתי הדברים הללו לפני הרב הגאון מו"ה מאיר אריק ז"ל אבד"ק טארנא הסכים לדינא לכל הנ"ל".

 

ג]. שו"ת בית אבי 

בקונטרס רופא כל בשר (סוף חלק א) דן בשאלת השתלת שחלות: "ודכירנא כד הוינא טליא שמעתי מבין כותלי בית המדרש הלומדים מתווכחים לרגלי ההמצאה החדשה בשעתם, אשר הרופאים המציאו לפקוד עקרות באופן להשתיל לבטן העקרה איברי הולדה מאשה בעלת בנים, ועל ידי זה תבנה העקרה ותהיה לבת בנים".

ולאחר שנשא ונתן בענין כתב: "כי אליבא דאמת כפי שהוכחנו לעיל דהוולד שייך רק להאשה היולדת, ואין לבעלת האברים כלום בהאמהות של הוולד ממילא ליכא תו חשש עריות לגבי האם, כן נראה לפי עניות דעתי להלכה ולא למעשה, כאשר כבר כתבנו דבדברים האלו צריך להתיישב הרבה, כי זה נוגע לקדושת הגזע וחיי המשפחה בישראל, ולכן צריכים להיות מתון הרבה לשקול הדברים אם לא יוכל לצמוח מזה קלקולים ופרצות בשתילי הזיתים מסביב לשולחן ישראל". 

 

ד]. הגר"א גרינבלט, מחבר שו"ת רבבות אפרים

קיבל לידיו את המהדורה הראשונה של מאמר זה, וכתב בתגובה: "יש הרבה שמשתילים לאשה שאין לה ביוץ רקמת שחלות מאשה אחרת, רק שיהיה לה בדרך זאת ביציות ותוכל להתעבר וללדת, ועל זה יש לחשוב מכיון שהמעבדה מאשרים שמבחינה גנטית הוולד יהיה דומה לאשה שתרמה את רקמת השחלות, אולי האם היא האשה שתרמה את השחלות, ואנו אם כן נכנסים לבעיות חמורות של דיני יוחסין.

אבל נראה דיש מקום להתיר ולומר שכיון שהיות שלאחר שהשתילו את רקמת השחלות נעשה כגופה, ונתעברה בדרך קיום יחסי אישות, אזלינן בתרה והוולד שלה ככל ילד. על כל פנים הענין מאד צריך עיון ובירור, ובעזהי"ת עוד נחזור ונראה הדברים עד תומה" [אך לא זכינו לבירור נוסף בנושא זה, בטרם נסתלק הגר"א גרינבלט לישיבה של מעלה בחודש שבט תשע"ד]. 

 

ה]. הגר"מ קליין, מחבר שו"ת משנה הלכות

כתב על דברי האבן יקרה [דבריו הובאו במלואם בנספח למאמר זה] כי בהשתלת שחלות אין לייחס את הוולד לאשה המושתלת, מכיון שהשחלה אינה בטלה לגופה, בגלל שזוהי הרכבה המוגדרת כ"הרכבה שכנית", של שני גופים שהם רק שכנים זה לזה, ובכל רגע ניתן להפרידם כל מין לעצמו – אשר בה אין הדבר האחד בטל לשני. והוסיף: "ועכשיו שנולד הוולד הוא בגדר בריה חדשה, כיון שנולד שלא כדרך העולם, דהתורה נתנה דיני יוחסין לולד הנולד כדרכו מבעל אחד הראוי לילד ומאשה הראויה ללדת וכדרך הארץ, ועכשיו שנוצר הולד משני אמהות, הוי כמין חדש שאין לו שייכות לא לזו ולא לזו". 

ולמעשה הסיק: "והנה האי ולד שנולד, קשה לומר שיהא מותר בקרובותיה, ואדרבה צריך להחמיר מספק מקרובותיהם של שתי האמהות, וגם צ"ע לומר שיהא לו פסול יחוס מלישא אשה ישראלית מיוחסת, ועי' במנחת חינוך (מצוה קצב) שחקר דכל שלא נולד כדרך הולדה מאב אי מיקרי בנו. ועי"ש דשתי אמהות לא שייך ע"ש. אבל יותר י"ל דשתיהם לא יהיו אמהות כיון שחסר בשלימות של תורת אם. וכל זה כתבתי להשתשע בדבריו, אבל למעשה צ"ע עדיין, דהרי יהיה בזה נפקא מינה לענין ירושה ויחוד ומכה ומקלל אמו ועוד, ואין כוחי עמי היום לבאר האי הלכתא כראוי".

 

ו]. הגר"א וייס, גאב"ד דרכי הוראה בירושלים

בתשובה שכתב בנושא זה (עדיין בכת"י; והיתה לנגד עיני) הסיק לדינא: "הנה אף שנחלקו הדעות בענין אשה שקיבלה תרומת ביצית האם הולד מתייחס אחר אמו שמתוך רחמה יצא ונולד, או שמא יחשב לפי ההלכה בן לבעלת הביצית שממנה התפתח העובר, ובצדק נקט גאון עוזנו הגרש"ז אויערבך זצ"ל דרק תשבי יעמידנו בקרן אורה בהלכה עמומה זו, שלא מצינו לה ראיות בדברי קדמונינו. מכל מקום נראה ברור לענ"ד דאין זה אלא בתרומת ביצית, אבל בתרומת אבר או חלק מאבר, מילתא דפשיטא דהאבר הנקלט נעשה כחלק מגוף האדם לכל דבר וענין, וכמו דפשיטא לן בכל האברים האחרים. דהלא אין אומרים שהלב הפועם בחזה של פלוני יהיה הלב של אלמוני ופלוני יחשב כמת שאין לו לב, ופשוט שלא נוציא לב זה מחזהו לאחר מותו על מנת לקוברו בקברו של מי שהלב הוצא ממנו, כך גם אבר זה מאחר שנקלט בגוף האשה, פשוט שהביציות שהוא מפריש הן של האשה שבגופה הושתל אבר זה, והילדים יתייחסו אחריה".

הגר"א וייס חזר על דבריו במכתבו אלי  בחודש שבט תשע"ב: "אף שידוע לנו על פי חכמי המדע שהשחלה אינה מייצרת ביציות, אלא כל הביציות שיהיו לאשה במשך כל ימי חייה נולדים עמה, אלא שהביציות הגולמיות מתפתחות ומגיעות לידי בשלות כאשר הנערה גדלה ומגיעה לידי בשלות, וכאשר משתילים שחלה מאשה לאשה כל התכונות הגנטיות תהיינה של התורמת. מכל מקום מסתבר כמו שכתבתי בעבר למע"כ, דאבר שנקלט בגופו של אדם וחי עמו ויונק מלשד עצמותיו ודאי בטל לגופו, ונעשה כחלק ממנו. ומשום כך מסתבר דאותה אשה שקיבלה תרומת שחלה והרתה כדרך כל הארץ ודאי הוולד שיצא ממעיה בנה הוא לכל דבר".

 

ז]. הגרמ"מ שפרן, דיין בבד"צ בני ברק וראש ישיבת נועם התורה

בתוך דבריו במאמר שפרסם (קובץ עטרת שלמה ח"ה עמ' עד) בענין הספק מי היא האם בתרומת ביצית, התייחס להשתלת שחלות: "אכן יש כאלה המייחסים לביצית את האמהות בגלל שהחומר התורשתי נמצאת בתוכה [וכאילו שמי שסובר אחרת אין לו הבנה מדעית וכו']. ולפי השקפה זו מתחדשות כל מיני שאלות של חומר גנטי של זו וביצית של זו וחומר גנטי מורכב מכמה אנשים [וכן אם ישתילו שחלות עם ביציות לאשה אחרת אולי תהיה האם זו שהביציות היו שלה והגורם התורשתי ממנה, וזה חושבני שלא יהיה חולק שאינו כן].

כשנפגשתי עם הגרמ"מ שפרן בחודש אדר א' תשס"ח (2008), הוסיף הסבר בביאור ההבדל בין תרומת ביצית להשתלת שחלה, ותוכן דבריו, שבכל תרומת ביצית ישנם שני צדדים: או שהיולדת היא האם, או שבעלת הביצית היא האם.

והנה גם הסוברים שבעלת הביצית היא האם, אין זה בגלל שהגנים באים ממנה, שהרי אם ניקח גנים מאשה אחת ונצליח להזריק אותם לאשה אחרת, ודאי שאין צד לומר שהילד לא שייך לאשה השניה מכיוון שיש בה גנים מאשה אחרת. דוגמא לדבר, שמעון שהושתל בו לבו של ראובן, ודאי אין צד לומר שמכאן ולהבא כל הילדים שיולדו לשמעון יש לראובן חלק בהם. אלא פשוט הוא, שלאחר השתלת האבר, הוא נתבטל ונהיה כחלק משמעון, והילדים הם ילדיו של שמעון. כמו כן בתרומת שחלה, לאחר שהשחלה נקלטה בגופה של האשה הנתרמת, והיא מתעברת ויולדת באופן טבעי, אין זה מעניינינו שהגנים שבתוך הביציות אינם ממנה, ופשוט ביותר שהילדים הם בניה של האשה היולדת ולא של בעלת הביציות.

אולם בתרומת ביצית הנעשית בהפריה חוץ גופית, הספק מי היא האם מתעורר לפני שהשתילו את הביצית ברחמה של השניה, כאשר מפרים במבחנה את הזרע עם ביצית של אשה אחרת [תורמת] ונוצר תחילת עובר – כאן יש לדון מי היא האם, וזאת מכיון שהביצית הגיעה מאשה אחת והיתה חלק ממנה, ואם כן לאחר שהשתילו את הביצית המופרית ברחמה של השניה, לא מסתבר שכעת תחשב האם מי שילדה אותו, כי עיקר תחילת העובר היה מהביצית, ללא שותפות אשה אחרת. ורק אחר כך, כאשר הוחזר העובר לרחמה של האשה השניה, נותנת האשה השניה מכוחותיה לגידול העובר. ובזה מסתבר יותר, שבעלת הביצית היא העיקר, כי תחילת התהוות ההריון בה מכוחה. מה שאין כן בהשתלת שחלות, כאשר כל הביציות הושתלו בגופה של האשה השניה, גם תחילת התהוות ההריון הוא ברחמה של האשה השניה, שהרי הביציות והשחלות התבטלו לגופה, ופשוט שהיא נחשבת האם [וראה בנספח למאמר זה במכתבו של הרב פרופ' אברהם שטיינברג, בתגובתו לדברי הרב שפרן].

 

ח]. הגר"ש ואזנר והגרמ"ש קליין

הגרמ"ש קליין אמר בפגישתי עמו בחודש אדר א' תשס"ח (2008), שדן רבות עם הגר"ש ואזנר בסוגיית השתלת שחלות, ולמסקנה שאין להבדיל בין תרומת ביצית להשתלת שחלה, ובשתיהן נותר על כנו הספק למי מתייחס הוולד, ולכן פעולות אלו אסורות על פי ההלכה.

ובחודש אלול תש"ע (2010) התפרסם מכתב תמיכה של הגר"ש ואזנר באחד מארגוני הפוריות, ובתוך דבריו כתב הגר"ש במפורש שאין לעשות השתלת שחלות: "באתי בדברים אלו לחזק את ידי העוסקים במלאכת הקודש ואינם מתעסקים כלל בדברים הפסולים שהן תרומת זרע, או תרומת ביצית, או פונדקאות, או השתלת שחלות, מהדברים שכבר פרסמנו בעבר שהן הרס היחס בישראל, ואיסור חמור להתעסק בזה או לסייע לזה".

ואכן, כבר הבאנו לעיל [פרק ב אות ב] את ההסבר לכך, כי גם אם נאמר שהשחלה עצמה בטלה לגוף, אבל הביציות שאינם צומחות מחדש אלא עברו יחד עם השחלה הן ביציות שהאשה הראשונה יצרה אותן, ולא התבטלו לגוף שהושתלו בו, שהרי אינם מחוברות לגוף ואף אינם צריכות אותו אלא הם יצירה מוגמרת. 

 

ט]. הגר"ש דיכובסקי, חבר בית הדין הגדול בירושלים

קיבל לידיו את המהדורה הראשונה של מאמר זה, וכתב בתגובה: "שחלה מושתלת נחשבת לחלק מגופה של האשה המקבלת, ודינה ככל אבר מאבריה. מותר להשתיל לכתחילה שחלה מכל אשה שהיא, והילד הנולד יחשב בנה של האשה שבה הושתלה השחלה. כשם שברור לחלוטין, שאם הושתלו לב, ריאות, כבד וכליות בגופו של אדם – למרות שאלו אברים שהנשמה תלויה בהם – אין האדם נחשב לאדם אחר, אלא הוא אותו אדם, והוא אינו זקוק לגיור או לקדש את אשתו מחדש, כך האשה שהושתלה בה השחלה, נחשבת כאילו השחלה היתה מאז ומעולם חלק מגופה.

השתלת שחלה שונה מהשתלת ביצית. כאשר מדובר בהשתלת ביצית מופרית, אזי הושתל במעי האשה עובר מושלם שזקוק רק להתפתח בכדי להפוך מעובר לילוד. אולם גם אם תושתל ביצית בלתי מופרית, עדיין ניתן לומר שהביצית שהושתלה מהוה כבר חלק מושלם של עובר. חלק זה זקוק רק להפריה בכדי להפוך לעובר. לכן, יש מקום לומר שבעלת הביצית היא האמא האמיתית. האמא היולדת, סיפקה רק מדור ומזון לביצית המופרית, ותו לא. בעוד שהאמא בעלת הביצית, היא זו שמביציתה התפתח העובר. לעומת זאת, בהשתלת שחלה מדובר בהשתלת דבר טרומי, שעדיין אינו ראוי למלא את תפקידו. רק לאחר שהשחלה תקלט אצל האשה המקבלת, ותתפתח שם, לביצית מושלמת – רק אז תהיה לה חשיבות של עובר. ההתפתחות הזאת נעשית במעיה של האשה המקבלת. ולכן רק היא תחשב לאמא [מכתבו המלא של הרב דיכובסקי, מובא ב"נספח" למאמר זה].

 

י]. הגר"ש עמאר

בשהותי בירושלים בחודש תמוז תשס"ח (2008), שוחחתי עם הגר"ש עמאר בסוגיית השתלת שחלות, והוא אמר כי עדיין לא עסק בענין, ומכיוון שכן אינו בקי די הצורך מבחינה רפואית. אך אם הדברים נכונים, שלאחר השתלת השחלה היא עוברת עם ביציותיה לגופה של האשה החדשה, ואינה מייצרת ביציות לאחר ההשתלה, הרי שלמרות שהשחלה בטלה לגוף ונהייתה כחלק ממנו, מכל מקום הביציות שעברו איתה אינם בטלות, מאחר שהם לא איבר שמתחבר לגוף ונהיה כחלק ממנו אלא תא העומד בפני עצמו שאין לו קשר לגוף.  

 

יא]. הגר"ע יוסף 

בפרקי המבוא [פרק ד אות יב] הזכרנו את דעת הגר"ע יוסף בנדון תרומת ביצית ופונדקאות שבעלת הביצית היא האם. ומאחר וכך, הרי שיש לדון האם גם בתרומת שחלה, בעלת השחלה היא האֵם מכיון שהביציות ממנה, או שמא יש הבדל בין תרומת ביצית לתרומת שחלה, כמבואר במאמר זה. 

לאור חשיבות הענין, ומאחר והאפשרות של השתלת שחלה כבר בוצעה בהצלחה מספר פעמים ועומדת כיום על הפרק, נכנסתי ביום שני י"ח טבת תשס"ט (2009) למעונו של הגר"ע יוסף, ובמעמד הנוכחים במקום [בנו הרב משה יוסף, הרב יצחק פינץ, מראשי המערכת להוצאת ספריו, גיסי הר"ר חיים פינק וידידי הרב יוני הוכמן] ביקשתי את חוות דעתו בשאלה זו. הרב הבטיח שיעיין בסוגיא זו ואף יעלה את מסקנותיו על גבי הכתב. 

למרבה הצער, בחודש חשון תשע"ד (2014) כבה המאור הגדול ולא זכינו לתשובתו המפורטת בסוגיא.

 

• • •

סוף דבר

יב. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל נוכחנו לראות כי לדעת רוב הפוסקים שהבאנו, השחלה עצמה ודאי בטלה לגוף האשה שהושתלה בה, והספק הוא האם הביציות שבתוכה בטלות גם הן, או לא. 

ולדעת הפוסקים שגם הביציות שהם חלק מהשחלה בטלות לגוף שבו הושתלו, ודאי שהאשה היולדת היא האם, ואין כל משמעות לכך שמבחינה גנטית עדיין בעלת השחלה היא האם.

לסיום, יש לתת מענה לשאלה נוספת בנדון דידן: הרי גם אם השחלה בטלה לגוף, אין חולק על כך שהוולד קיבל מהאשה התורמת את כל הגנים, ובכל זאת פשוט היה לכל הפוסקים שנקטו שהאשה היולדת היא האם, שהמטען הגנטי לא קובע כלל, ושאלתי את הגר"מ שפרן, מדוע אמנם הגדרת האמהות איננה נקבעת לפי הגנטיקה, שאם הוולד נוצר מבחינה גנטית מאשה פלונית הרי הוא בנה. 

הגר"מ שפרן השיב לי, שאין כל מקור בתורה ובדברי חז"ל לומר שיש משמעות לגנטיקה לענין יחוס. ואם היה עיבור באופן טבעי ולידה טבעית, מהיכי תיתי לומר שהאשה שבה היו העיבור והלידה, אינה האם רק בגלל שהגנים הגיעו מאשה אחרת. 

גם הגר"מ שטרנבוך אמר לי בפגישתי עמו בחודש אדר א' תשס"ח (2008), שאין כל מקור לכך שיש התחשבות בקביעת היחוס בתורשה הגנטית, ולכן אם השחלה בטלה לגוף הרי שהילד ודאי של השניה.

אכן, כפי שהבאנו לעיל, לדעת הגר"ש ואזנר והגר"ש עמאר, השחלה בטלה לגופה של הנתרמת, אך הביציות לא בטלו, ולכן הספק בהגדרת האמהות בתרומת ביצית נותר על כנו גם בהשתלת שחלות.

אמנם בניגוד לאמור לעיל, פרופסור אברהם אברהם אמר לי, כי בסיס ספיקו של הגרי"ש אלישיב בתרומת ביצית הוא, האם הגנטיקה היא המגדירה את היחוס, ומכיון שמבחינה גנטית בעלת הביצית היא האם, הבן מתייחס אחריה. או שאין משמעות לכך, ולכן היולדת היא האם האמיתית. ולפי זה, גם בתרומת שחלה, אפילו אם נאמר שהיא בטלה לגוף האשה הנתרמת, בכל זאת קיים עדיין צד שהגנטיקה היא המגדירה את היחוס, ומשום כך הוולד מתייחס לאשה שתרמה את השחלה והביציות.

 

• • •

בסיומו של מאמר זה, ברצוני לציין שכל המובא לעיל בשמם של הרבנים שעמהם שוחחתי, נאמרו בדרך שיחה, ואין לראות בכך משום קביעה הלכה למעשה. 

כמו כן יש להדגיש, שאין במאמר זה משום הכרעה הלכה למעשה, הן להיתר הפריה באמצעות "פונדקאות", והן לגבי קביעת היחוס בתרומת ביצית והשתלת שחלות – האם בעלת הביציות היא האם או האשה היולדת שברחמה היה ההריון. 

כפי שהזכרנו לעיל, שאלות אלו הנוגעות לטהרת היחוס של כלל ישראל מסורות להכרעת גדולי הפוסקים, אשר יורונו את המעשה אשר נעשה, ולפיכך באנו לעורר בלבד, להלכה ולא למעשה.

• • •

המהדורה הראשונה של מאמר זה הושלמה בחודש טבת תשס"ט, ונשלחה לעיונם של תלמידי חכמים מופלגים שליט"א. חלק מהמכתבים שנתקבלו הובאו בנספח למאמר זה, ובהם מכתביהם של רבי משה הלל הירש; רבי אברהם יצחק כלאב; רבי נחום גורטלר; רבי משה חפוטא; רבי שמואל שכטר; הרב לוי יצחק הלפרין; רבי יצחק דוד אלתר; רבי שמואל דוד גרוס; רבי יצחק אייזיק אונגאר.