וידוי

א. הוידוי – מצות עשה

בתורה (1) מוזכרת מצות הוידוי כחובה בהבאת הקרבנות, וכמו כן בסדר עבודת הכהן הגדול ביום כיפור.

אולם מפסוקי התורה למדו חז"ל במכילתא – הובאה בדברי ספר החינוך (1) ובדברי הרמב"ם בספר המצוות (2א) – כי מצות וידוי מוטלת על כל חוטא. ובספר החינוך מנה את הוידוי כמצות עשה "שנצטוינו להתודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהם, וזהו ענין הוידוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כן וכן, כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו". וכן מבואר בלשון הרמב"ם בספר המצוות: "המצוה הע"ג, היא שצוה להתוודות על החטאים והעוונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה, ולומר אותם עם התשובה" [ועיין גם בלשון הרמב"ם בפתיחת להלכות תשובה: "מצות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ויתוודה", ובבירור שיטת הרמב"ם האריך המנחת חינוך (מצוה שסד ס"ק א) ואכמ"ל].

והנה במכילתא מובא: "ועדיין הייתי אומר שאין הוידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל בה, מנין אף בגליות, דכתיב (ויקרא כו, מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם, כלומר עון אבותם שחטאו וגורשו מן הארץ". ובהשקפה ראשונה, הדברים תמוהים, מה היתה ההווא אמינא שתהא חובת וידוי רק בעת הבאת הקרבנות או רק בארץ ישראל, והרי וידוי הוא לכאורה "גמר התשובה", וצ"ע.

מצות וידוי – שיטת הרמב"ם

ב. בספר המצות (2א) כתב הרמב"ם את נוסח הוידוי, שהחוטא יאמר "אנא השם חטאתי עויתי פשיתי ועשיתי כך וכך, ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו". עם זאת, בהלכות תשובה (2ב; פ"א ה"א) הוסיף הרמב"ם את הקבלה לעתיד, כחלק מעיקר הוידוי: "והרי והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי. ובפרק ב' מהלכות תשובה (2ג) מסכם הרמב"ם את תמצית תהליך התשובה ומזכיר את החיוב להתוודות בפיו: "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… וכן יתנחם על שעבר… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם… וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". ומבואר בדבריו שאחד מעיקרי התשובה [וידוי] הינו קבלה על העתיד שלא ישוב לחטאו, וקבלה זו צריכה שתאמר בפה דווקא ולא במחשבה בלבד. ולהלן נעיין בנוסח הוידוי הנאמר ביום כיפור, וננסה למצוא האם אנו יוצאים בו ידי חובת וידוי ותשובה כהלכתה גם לדעת הרמב"ם.

מצות וידוי בערב יום הכיפורים וביום הכיפורים

ג. בסוגיות הש"ס בתלמוד הבבלי (3א) והירושלמי (3ב), נתבאר החיוב המיוחד להתוודות בערב יום הכיפורים וביום הכיפורים עצמו. ויש לעיין אימתי הזמן המדוייק של מצות הוידוי בערב יום הכיפורים.

את דברי הגמרא ביומא "מצות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשכה", פירש רש"י: "לאחר אכילה, משקיבל עליו יום הכיפורים". ופירש מהר"ם בן חביב בספרו תוספת יום הכיפורים (8א) "הדבר ברור דרש"י בא לאפוקי פירוש הרמב"ן". וכוונתו לשיטת הרמב"ן (4ב) שהוידוי נאמר בערב יום הכיפורים סמוך לשקיעת החמה בטרם כניסת היום הקדוש "כדי שיכנס ליום בתשובה עם חשיכה סמוך ליום עצמו" [ומשיטה זו בא רש"י לאפוקי]. והקשה מהר"ם בן חביב: "היכא אשכחן שיתוודה בלי תפילה, והלא כל הוידויים של יום הכיפורים הם סמוכים לתפילה", וצ"ע.

נוסח הוידוי

ד. כתב הרמב"ם בספר המצוות (2א) ובהלכות תשובה (2ב) "כיצד מתודה, אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי". ועוד כתב הרמב"ם (4א) "הוידוי שנהגו בו כל ישראל, אבל אנחנו חטאנו, והוא עיקר הוידוי". המקור לנוסח "אבל אנחנו חטאנו" הוא בסוגיא במסכת יומא (3א).

והמקור לאמירת "אנא השם" הוא מהמשנה (5א) והגמרא (5ב) במסכת יומא, בנוסח הוידוי שהיה אומר הכהן גדול ביום הכיפורים. ואמנם כבר תמה המנחת חינוך (5ג) "אך באמת שם מיירי בכהן גדול שמתוודה על עצמו ועל בני ביתו, אבל בוידוי יחיד שמתוודה בשעת תשובה אינו מוכח דצריך לומר באנא או בהשם", וצ"ע.

בדברי הגמרא בתלמוד בבלי (5ד) ובירושלמי (3ב) מצאנו מחלוקת האם צריך לפרט את החטאים. לדעת רבי יהודה בן בבא צריך לפרט את החטא, אך לדעת רבי עקיבא אין צריך לפרט את חטא.

ובביאור מחלוקתם הביאו התוספות בגיטין (5ה) את דברי הירושלמי, שרבי יהודה בן בבא סבר שצריך לפרט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו. ואילו רבי עקיבא סבר שאין לפרט את מעשיו כדי שלא יחשדוהו בשאר עבירות".

סדר הוידוי  – דברי הפוסקים

ה. להלכה כתב הטור (6א) כי "באשכנז נוהגים לומר על חטא על סדר אלפא ביתא, ומפרטים בו החטאים. וכן כתב רב עמרם גאון, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. והר"ר יונה כתב שצריך לפרט החטא, ובספרד אין נוהגים לאומרו. וכן נראה שאין צריך לפרט החטא, שרבי עקיבא אומר שאין צריך לפרט החטא, והלכתא כדבריו". וכתב הבית יוסף (6א) "ולענין הלכה, כיון דהרי"ף והרא"ש הסכימו לפסוק כרבי עקיבא, הכי נקטינן". והוסיף: "דאפשר דלא אמר רבי עקיבא אלא דמפרט אותם בקול רם, אבל בלחש שפיר דמי למיפרט כדי שיתבייש יותר, ואכתי כסוי חטאה הוא, כיון דאינו נשמע לבני אדם". אולם הדרכי משה (6ב) כתב כי "סדר על חטא שאנו אומרים לא מיקרי פירוט החטא ממש, שהרי כל אדם אומרו בשוה, אם כן אף שליח ציבור יכול לאומרו". לסיכום, ראה פרטי דיני הוידוי בשו"ע (7) ובמשנה ברורה.

'תפילה זכה' – הלכה ומנהג

ו.  המשנה ברורה (7) ס"ק א) כתב: "ויש פוסקים שסוברים שצריך להתוודות גם לאחר האכילה קודם חשכה (רמב"ן, שער ציון ס"ק ב). וראוי להחמיר כדעה זו (של"ה). וכן נהגו בזמננו שאומרים אז תפילה זכה". ומבואר איפוא, כי המנהג לומר בערב יום כיפור 'תפילה זכה' נועד כדי לצאת ידי חובת שיטת הרמב"ן שיש להתוודות לאחר אכילת סעודה מפסקת בערב יום הכיפורים, קודם כניסת היום הקדוש.

בהקשר זה, יש לציין לדברי מהמר"ם חביב (8א) שהזכיר את מנהג ירושלים [וכן נהגו בקהילות הספרדים] "שקודם שהתפללו ערבית אומרים כל הקהל בקשת "לך אלי תשוקתי" שיש בה וידוי לצאת ידי חובת [שיטת] הרמב"ן".

והנה הגרי"ש אלישיב העיר (8ב) על פי פסק השו"ע (7) סע' ג) שצריך להתוודות מעומד: "מנהג העולם כשאומרים תפילה זכה שיושבים [וטליתם מעל ראשיהם], אכן אם רוצים לעשות כדין ולצאת ידי חובת וידוי כהרמב"ן, וכמו שכתב השל"ה, צריכים לעמוד בחלק הוידוי שתפילה זכה". וכיוצא בזה הובא במשנה ברורה  מהדורת 'דרשו' (8ג) בשם הגר"ח קנייבסקי "שנכון לומר בעמיד 'אשמנו' קודם שאומר תפילה זכה" [וראה עוד שם זמן אמירת התפילה].

בביאור מנהג העולם לומר 'תפילה זכה' בישיבה, הרחיב בספר ירח למועדים (9) בהסבר גדר הוידוי בערב יום הכיפורים לעומת גדר הוידוי ביום הכיפורים עצמו. ויסוד דבריו, שיש וידוי מדיני התשובה, וביום הכיפורים "יש חיוב וידוי לכל יחיד ויחיד כתולדה ממצות וידוי של הכהן גדול ביום הכיפורים, שהיה מדין וידוי על הקרבן". ומטעם זה נקבע הוידוי ביום הכיפורים על סדר התפילות, שהם גם כן מדין עבודת הקרבנות. משא"כ וידוי של תשובה, שאינו נצרך להיות בדווקא על סדר התפילה. ומאחר ובדברי הרמב"ן מפורש שגדר הוידוי בערב יו"כ לפני כניסת היום הקדוש הוא "כדי שיכנס ליום בתשובה", מובן מדוע אינו על סדר התפילה [ומתורצת תמיהת מהר"ם בן חביב], ומובן שאין קפידא לאומרו בישיבה, כי רק וידוי ביום הכיפורים מדין וידוי על קרבן, יש לומר בעמידה, כעבודת הקרבן.

ב' דינים בגדר הוידוי – תשובה וכפרה

ז. ממוצא הדברים נבוא להרחיב בהבנת גדר הוידוי, בהקדם דברי הגמרא במסכת יומא (10א) שוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא "כפרת דברים". ויחד עם זאת, כמובן, הוידוי הוא מהלכות התשובה, כדברי המכילתא המובאת בספר החינוך (1) ובדברי הרמב"ם (2א). ומכאן המסקנא שיש בוידוי ב' דינים – תשובה וכפרה, ועל פי זה:

• יתיישבו דברי הרמב"ם בהלכות תשובה כמין חומר [אגרות הגרי"ד סולובייצ'יק; 10ב-11].
• יבואר גדר הוידוי של הש"ץ ביום הכיפורים [הררי קדם – 12].
• יובן מדוע היה מקום להבין שחיוב הוידוי הוא דווקא בארץ ישראל [לתשובת השנה – 13].
• • •

נוסח הוידוי – בירורי הלכה, מנהגים ופירושים

ח. להרחבת היריעה בבירור המקורות לנוסח הוידוי הנאמר בזמנינו, ראה במחזור המפורש (16).

• האם בנוסח הוידוי שבמחזור יוצאים ידי חובת וידוי כהלכה לדעת הרמב"ם, מאמרו של הרב שווערד (14)-(15).
• פירוש הוידוי על פי החיי אדם (17).