א. הנוטל קדירה מעל האש בשבת, גזרו חז"ל שלא יחזירנה אל האש [אף אם התבשיל מבושל כל צרכו, ואין איסור בישול], ולא התירו אלא בתנאים שיפורטו להלן – איסור זה מכונה בשם 'איסור חזרה', כמפורש במשנה בתחילת פרק "כירה" (1) "לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר", וכל הספק בגמרא היה אם "לא ישהה" תנן [כרבנן דחנניה] או "לא יחזיר" תנן [חנניה], אך "להחזיר" לכו"ע לא יחזיר אלא אם כן הכירה גו"ק (לשון הבית יוסף (3)).

מובן מאליו, כי מדין איסור 'חזרה' נלמד שאסור להניח בשבת על הכירה, תבשיל שלא היה מונח על גבה בכניסת השבת, איסור זה מכונה בשם 'נתינה בתחילה', ויבואר להלן.

בטעם איסור חזרה – נחלקו הראשונים, רש"י בפירושו למשנה כתב שהטעם הוא "דמחזי כמבשל", וכן מפורש בר"ן. אולם בספר הישר (3) כתב רבנו תם שטעם איסור חזרה [בכירה שאינה גו"ק] כי בשעה שנוטל את הקדירה מן האש, פעמים שמצטננת קצת וחוששים שמא יחתה בחזרתו [וראה במשנ"ב (סי' רנג ס"ק לג) שנקט לעיקר הטעם משום דמחזי כמבשל [ורק בשער הציון [ס"ק לז] הביא טעמיה דרבנו תם] ובמשנ"ב (סי' שיח ס"ק צח) העתיק בשוה שני הטעמים. ובאור שמח (3) הביא ב' טעמים הנ"ל מדברי הראשונים, ונקט דהרמב"ם ס"ל כהטעם דמחזי כמבשל, וביאר שמחלוקת התוספות והרמב"ם לשיטתם במחלוקת אם שייך בישול אחר בישול לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי]. 

ב. שיטת התוספות והרא"ש בדין איסור חזרה בערב שבת

לדעת התוספות (1) לו, ב ד"ה וב"ה) והרא"ש (2) אם נטל את הקדירה בערב שבת בזמן שאם היתה קרה לא היה שהות להרתיחה, אסור להחזירה, דגזרינן אטו היכא שנטלו בשבת, שאם נתיר להחזירה מבעוד יום יבואו להחזירה כשנוטלה בשבת [ומכל מקום, כל זה דוקא אחר שנגמר בישול הקדירה ומניחה על הכירה כדי לשמור חומה, אבל כל זמן שלא נתבשלה, מותר להחזירה]. ברם הר"ן (2) וכתב הבית יוסף (3) שגם רש"י והרמב"ם חולקים, ולדעתם איסור חזרה הוא רק בשבת. דעה זו הובאה ברמ"א (4) סעיף ב) וסיים: "והמנהג להקל, אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך".

ג. שיטת הר"ן בשם הירושלמי – איסור חזרה הוא רק בערב שבת

הר"ן (3) מביא את דברי הירושלמי שכל המחלוקות לגבי תנאי חזרה [אשר יבוארו להלן אות ד] נאמרו רק כשסילק הקדירה בערב שבת ולא החזירה עד חשיכה [הר"ן לטעמו הנ"ל שצריך גו"ק כדי להתיר חזרה משום מחזי כמבשל, וע"כ ס"ל שרק באופן זה יש מחזי כמבשל]. אבל משנטלו משחשכה [דהיינו בשבת] אפילו הניחו ע"ג קרקע מותר להחזיר. וכתב הבית יוסף (3) "ודבר פשוט הוא שאין כן דעת התוספות והרא"ש [שהרי הם אוסרים להחזיר אפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה, כנ"ל, וכל שכן להחזיר כשיסלק משחשכה], וגם הרמב"ם (3) כתב בהדיא היפך הירושלמי.

אולם בדרכי משה (3) כתב: "מיהו רבים נוהגים להקל כדברי הר"ן (3), שלאחר שהוציאו מן התנור שלנו שיש לו דין כירה מחזירין לתוכו אע"פ שהניח ע"ג הקרקע כל זמן שהוא חם". והביא כן להלכה בהגהותיו לשו"ע (4) סעיף ב) "ויש אומרים דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה; אבל אם לקחו משם משחשכה, אפילו הניחו ע"ג קרקע מותר. וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכים עצמם על דברי המקילים", אך סיים: "וטוב להחמיר" [ויעו' במה שכתב המשנה ברורה (4) ס"ק סז].

ולהלן יבואר שנקטו הפוסקים לצרף שיטת הר"ן להקל, ובפרט לענין דיעבד.

• • •

ד. התנאים להיתר חזרה

[א] אין איסור בישול – כדברי הטור (3) והשו"ע (4) שהכירה רותחת והתבשיל לא נצטנן, שאם לא כן יש איסור בישול, וכפי שביאר המשנה ברורה (4) ס"ק נד).

[ב] הכירה גרופה וקטומה –  כמפורש בשו"ע (4) ויעו' במשנה ברורה (4) ס"ק נב).

[ג] לא הניחה על הקרקע. [ד] עודה בידו. ולדעת הרמ"א: [ה] בדעתו להחזירה – בסוגיית הגמרא (1) "לא שנו אלא שעודן בידו אבל הניחן ע"ג קרקע אסור", וביאר הר"ן (2) "דמחזי כמבשל לכתחילה".

ועוד מובא בגמרא: "אמר חזקיה משמיה דאביי, הא דאמרת עודן בידו מותר לא אמרן אלא שדעתו להחזיר אבל אין דעתו להחזיר אסור. מכלל דעל גבי קרקע אע"פ שדעתו להחזיר אסור. איכא דאמרי אמר חזקיה משמיה דאביי הא דאמרת על גבי קרקע אסור לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר, אבל דעתו להחזיר מותר, מכלל שבעודן בידו אע"פ שאין דעתו להחזיר מותר". והטעם שצריך שתהיה הקדרה בידו ודעתו להחזירה [אפי' בכירה גו"ק] מפני ש"נראה כמבשל לכתחלה בשבת", יעו' במשנה ברורה (4) ס"ק נה). ובהמשך הסוגיא: "בעי ר' ירמיה, תלאן במקל מהו הניחן על גבי מטה מהו, בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו, תיקו". ופירש רש"י: "תלאן במקל מהו, כעודן בידו דמי, או כהניחן על גבי קרקע דמי". וראה עוד בביאור הספק בארחות שבת (11) מבוא לסע' מו).

הרי"ף (2) פסק כלישנא קמא, שמותר להחזיר דווקא בעודה בידו ובדעתו להחזיר, אבל הניח ע"ג קרקע או אפילו עודה בידו ולא היה בדעתו להחזירה, אסור. וכתב הר"ן (2) דאע"ג דלישנא בתרא מיקל, פסקו רבוותא כלישנא קמא לחומרא מפני שהם דברים שקרובים לבוא לידי איסור תורה. וכן פסקו הרא"ש (2) הטור (3). ויעו' בבית יוסף (3) שהביא שיטות ראשונים שפסקו כלישנא קמא, ושיטת הרמב"ם (3) שאין מחזירין אלא כשלא הניח ע"ג קרקע.

להלכה פסק מרן השו"ע (4) שמותר להחזיר רק אם לא הניחה ע"ג קרקע. וכתב הרמ"א: "הגה: ועודה בידו, ולא הניחה ע"ג קרקע. הגה: ודעתו להחזירה". ומבואר שנחלקו בשני הלכות:

[א] בדין מיטה או ספסל אם הוא כקרקע [רמ"א], או כמו בידו [מרן]. יעו' בביאור הלכה (4) סע' ב ד"ה ולא הניחה).

[ב] בדין עודה בידו, אם בעינן גם דעתו להחזירה [רמ"א], או לא [מרן השו"ע].

ומעתה נבוא לדון בדברי הפוסקים להלכה ולמעשה בנדונים המסתעפים בתנאים להתיר חזרה בשבת. 

ה. הניח את הקדירה על הקרקע אך עדיין אוחזה בידו

יש לעיין האם כשאוחז בידו הגם שמונח ע"ג קרקע נחשב כעודה בידו, או שהקפידא היא שלא תהיה מונחת על שום דבר, ואם היא מונחת, אע"פ שאוחז בה, אסור להחזיר. ובפירוש המשניות להרמב"ם (3) משמע שצריך שתהיה באויר דוקא, ואם הונחה לגמרי על דבר, אע"פ שאוחזה בידו, עדיין אסור.    ברם בהלכות שבת פסק הרמב"ם (3) כי משהניחה ע"ג קרקע אסור להחזיר, ומשמע אם הניחה על ספסל מותר להחזיר, ואע"פ שאינה באויר. ובאגרות משה (6) תשובות קצרות אות לג) נשאל האם לאסור על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, והשיב שיש להקל, כי בלשון הגמרא והשו"ע מדוייק שנקטו לשון הניחה ולא בלשון העמידה ע"ג קרקע, משמע שהניח לבד ממש ולא אוחז בה כלל. והוסיף שכן משמע ממה שלא הזכיר הרמב"ם בהלכות שבת שתהיה באויר. וכן פסק בארחות שבת (11) סע' מה). 

ו. הניח את הקדירה על מיטה, ספסל, שולחן, על השיש במטבח

• מיטה וספסל – כאמור לעיל, נחלקו מרן השו"ע והרמ"א האם דין מיטה או ספסל כקרקע, ואסור להחזיר [רמ"א], או כמו בידו, ומותר להחזיר [מרן]. ובמשנה ברורה (ס"ק נו) כתב: "ועיין בביאור הלכה (ד"ה ודעתו) שהבאנו הרבה מהראשונים מקילין בעודן בידו אפילו אין דעתו להחזיר, וכן מקילין בדעתו להחזיר אף שבינתים הסירן מידו, ונראה שבעת הצורך יש לסמוך על זה". וראה סיכום הדינים בארחות שבת (11) סע' מו).
• שולחן או שיש – יש לדון האם יסוד ההבדל בין קרקע לספסל ומטה הוא קולא בספסל ומיטה: מאחר ומיועדים לשימוש מיוחד, דהיינו ישיבה, יש בנתינת הקדירה עליהם היכר שלא הניח הקדירה דרך קבע אלא דרך עראי לזמן מה, וממילא הנתינה מהם לע"ג הכירה אינה נתינה חדשה, משא"כ קרקע שלא ניכר שהנתינה עליה היא ארעית. ולפי זה שיש במטבח או שולחן אינו דומה לספסל אלא דומה לקרקע. או שנאמר שיסוד ההבדל הוא חומרא בהנחה ע"ג קרקע, שפירושה שאין דעתו להחזיר לאש, ולכן החזרה היא נתינה חדשה, משא"כ מטה וספסל שההנחה עליהם אינה מוכיחה שדעתו להחזיר, וא"כ הוא הדין משיש ושולחן שלא מוכח ששוב אין דעתו להחזיר, ולכן דינם כספסל ומטה.

בשו"ת אגרות משה (6) ח"ב סי' סט) נקט כי שיש ושולחן דינם כמטה וספסל. וראה בארחות שבת (11) סע' מז). 

ז. גדר "דעתו להחזיר" הנצרך לחזרה

לכאורה יש לדקדק מלשון הגמרא והרמ"א "דעתו להחזיר" שצריך דעה חיובית להחזיר, ואם לא חשב להחזיר, גם אם לא חשב שלא להחזיר, אסור. והטעם, כי עצם שהיית הקדירה שלא על האש היא הסיבה לביטול השהיה הראשונה, ולכן רק מחשבה חיובית להמשיך אותה שהיה, מועילה.

אולם מאידך אפשר לפרש, שהאיסור להחזיר נובע מדעתו שלא להחזיר, שמחמת מחשבה זו אסור להחזיר. ובאמת כל עוד לא היתה דעתו לא להחזיר, מותר, ואפילו אם לא היתה דעתו להחזיר. ויש בזה נפק"מ, כדלהלן.

• נטל קדירה בסתם – שהיה טרוד במחשבתו בדבר אחר ולא היתה דעתו לא להחזיר ולא שלא להחזיר, לפי צד א' אסור להחזיר, מכיון שלא היה דעה חיובית להחזיר. לפי צד ב' מותר להחזיר, כיון שלא היתה דעתו שלא להחזיר.

והנה כאשר ראובן שהניח קדירת שמעון ע"ג קרקע, כתב בביאור הלכה (4) ד"ה ולא הניחה) בשם רעק"א, שבמקום שהמעשה אוסר ואין תלוי במחשבתו, לכו"ע אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן כשחברו מניח הקדירה על הקרקע, לכו"ע אסור להחזיר. ובמקום שהמחשבה אוסרת, לכו"ע אין חברו אוסר. ובמקום שהמעשה אוסר אלא שצריך גם מחשבה, תלה רעק"א הדבר במחלוקת ראשונים, האם יכול חברו לאסור.

והגרא"מ שך, הבין בספרו אבי עזרי (7) בכוונת רעק"א שכל שעודה בידו לא נחשב כסילוק מהאש, ולכן לאסור חזרה צריך שיחשוב שלא להחזיר, דאז מחמת מחשבתו אסור להחזיר. אבל באמת אין צריך מחשבה חיובית להחזיר כדי להתיר החזרה. ולכן תלה רעק"א נדון מי שנטל קדירת חברו בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והקשה האביעזרי, שלכאורה פשיטא שהעיקר אם בעת הנטילה מן הכירה היה דעתו להחזיר אז מותר, ואם אין דעתו להחזיר אח"כ, כשהחזיר הרי זה כמו ששם מתחילה ואסור, ולא משום שאין דעתו להחזיר היינו משום שכוונתו היה שלא להחזיר.

• נפלה הקדירה מאליה לקרקע – ממשיך האביעזרי: "ברור שאפילו אם נפל מאליו ג"כ אין להחזירו, שעכ"פ אין כאן דעת על מנת להחזיר. והרי מפורש בשו"ע בהלכות ציצית שאפילו למאן דאמר שאם פשט טליתו ע"מ לחזור ולהתעטף אינו חוזר ומברך כשמתעטף אחר כך, משום שלא בטלה עטיפה ראשונה, מכל מקום אם נפלה טליתו וחוזר ומתעטף צריך לברך, משום שכבר בטל העיטוף הקודם, והרי זה עיטוף חדש". אולם כבר כתב הגראי"ל שטיינמן בספרו אילת השחר (7) לחלק בין טלית שנפלה להורדת קדירה מהכירה, יעו' בדבריו, ויעו' בשבות יצחק (7)-(8).
• טעה ונטל קדירה אחרת – בספר שבות יצחק (8) כתב כי לדעת רעק"א, אין כאן מחשבה אוסרת, אולם הביא שלדעת הגרי"ש אלישיב, גם רעק"א יודה שעצם נטילת הקדירה כן מהווה סילוק השהיה הראשונה, ואסור להחזיר. ובספר ארחות שבת (11) סע' מז). הביא מדברי הגרש"ז אויערבך שכתב כי בדיעבד אפשר להקל ולהחזיר, בהסתמך על שיטת הר"ן שאין איסור חזרה בשבת.
• כבתה האש מעצמה [הפסקת חשמל] – תלוי במבואר לעיל, ראה בשבות יצחק (8) ובארחות שבת (12) סע' מט-נ).

ח. דיני הנחת תבשילים על האש בשבת

בשו"ע (5) סע' ג) נפסק: "המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה ישנה ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה ע"ג הקדירה ריקנית, ויזהר שלא ישים קדירתו ע"ג קרקע ושתהיה רותחת" [משמע שאסור לתת קדירה לכתחילה על הכירה בשבת]. ואילו בהמשך (6) סע' ה) נפסק: "מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו, כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן, לחממן, לפי שאין דרך בישול". וכתב הביאור הלכה (5) ד"ה ויזהר) שאין סתירה בדברי המחבר כי יש חילוק בין נתינת תבשיל על קדירה מלאה בשבת, שאין כל איסור [סעיף ה], לבין נתינת תבשיל על קדירה ריקנית שאסורה לכתחילה בשבת [סעיף ג].

• וכאשר מניח תבשיל על קדירה הריקנית המונחת על פלטה חשמלית – בארחות שבת (13) סע' סו) הביא דעת הגרש"ז אויערך שהתיר, כי משנה מדרך הבישול, ולכן אין איסור חזרה שיסודו "מחזי כמבשל", כאמור לעיל.
• נתינת תבשיל לכתחילה על פלטה חשמלית בשבת – הגר"ע יוסף (9) מתיר, כיון שאין דרך בישול בכך. וכן נקט האגרות משה משה (6) תשובות קצרות אות לה). ברם בספר ארחות שבת (12) סע' סא ובסע' סג) הביא מדברי הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב שאסרו.
• נתינת תבשיל בשבת על פלטה חשמלית העתידה להידלק על ידי שעון שבת – הגר"ע יוסף (9) הביא את דברי החזון איש שאסר, ואף שהמעשה הוא בגרמא ומותר, אולם יש לאסור "משום דין שהיה ע"ג כירה ותנור בשבת, שהרי אסרו גם חזרה בכירה שאינה גו"ק שמא יחתה בגחלים, ואפילו בדיעבד שכבר העמיד הקדירה, חייב להסירה ולסלקה, שכל שנמצאת הקדירה בשבת באופן שאסרו חכמים, משום גזירה שמא יחתה, אסור, שאין האיסור תלוי במעשה העמדה של הקדירה, אלא כל שנמצאת הקדירה על כירה בשבת אסור, שלעולם היא בגזירת שמא יחתה".

אולם דעת הגר"ע יוסף להתיר, כי בפלטה אין חשש שמא יחתה, והביא שגם הגרש"ז אויערבך התיר.

ט. הזזת קדירות המונחות על גבי הפח או פלטה חשמלית – ארחות שבת (13) סע' סט).

י. דיני תבשיל שהוחזר באיסור בשבת בדיעבד – ארחות שבת (11) סע' לז-מ).

הַשַּׁבָּת נֹעַם הַנְּשָׁמוֹת. וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת. וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת. לְהִתְעַדֵּן בְּאַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתֶךָ. שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ (י-ה אכסוף, זמירות שבת)