כמעט בכל דין תורה עולה התביעה לתשלום הוצאות הדיון, בפרט בתקופתינו, שעלויות ההוצאות גבוהות, וכלול בהם הוצאות נסיעות, הפסד ימי עבודה, שכר טרחת עורכי דין והוצאות נוספות.

ויש לברר האם, ובאלו תנאים, ניתן לחייב את אחד הצדדים המתדיינים בתשלום הוצאות המשפט.

האם מחוייב המפסיד בדין בתשלומי ההוצאות לצד שכנגדו

א. בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (1) "אמר רבי אלעזר, מי שנושה בחברו מנה, יוציא מנה על מנה [בתמיהה], אלא כופין אותו  ודן בעירו". כלומר, לא יתכן לחייב את התובע ללכת ולהגיש את תביעתו בעיר אחרת, משום שאין הגיון בכך שהתובע מחברו מנה, יוציא מנה נוסף בנסיעות כדי לתבוע את כספו, ולכן ודאי שיכול לדרוש שידונו בעירם ולא ילכו לבית הוועד. אך לכאורה יש לתמוה, מדוע הבין רבי אלעזר שהתובע מפסיד מכך שנאלץ ללכת לבית הוועד ע"פ רצון הנתבע, והרי אם יפסיד הנתבע בדין, יצטרך לשלם לו את הוצאות הדרך. ומוכח איפוא, כי לדעת רבי אלעזר אין חיוב על הנתבע שהפסיד בדין לשלם לתובע הוצאותיו, ולכן תמה, וכי הגיוני מצב זה שייאלץ התובע להוציא מנה על הוצאות הדרך למרות שכל תביעתו היא מנה. וכך דייקו התוספות בסנהדרין (1) שם ד"ה ויוציא) והרא"ש (1) סנהדרין שם) כי המפסיד בדין תורה אינו חייב לשלם לתובע את ההוצאות שהוציא בכדי לזכות בדין, וכן נפסק להלכה בשו"ע (4) סי' יד סע' ה) "המתחייב בדין, אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת".

ויש להבין מה הסברא שאין המפסיד חייב לשלם לתובע את ההוצאות, והרי אם התובע זכה בדין, מדוע שיפסיד את תשלומי ההוצאות שהוצרך להוציא בכדי להוכיח את צדקת טענותיו, וצ"ע.

תשלומי הוצאות שהוציא התובע כדי לכוף את הנתבע לדון

ב. בשאלה זו נחלקו רבותינו הראשונים.

לדעת המרדכי (1) בשם הר"י יש לדייק מהגמרא בסנהדרין (1) גם לנדון הוצאות הכפיה "דאם הוציא ראובן יציאותיו כדי לכוף את שמעון לדין, דשמעון לא יפרע ההוצאה, אע"פ שראובן זככ בתביעתו". אבל הרא"ש (1) בהמשך דבריו הנ"ל) חלק על המרדכי, ולדעתו: "אם היה מסרב לבוא לבית דין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין, היה ר"מ [מהר"ם מרוטנבורג] מחייבו לפרוע כל יציאותיו הוצאות". והוכיח את דבריו מהגמרא בבבא קמא (1) שכשם שמחייבים את הלווה שסירב לפרוע חובו לשלם את הוצאות הסופר שכתב את שטר החרם ["פתיחא"] בהוראת בית דין, כך מחייבים את הנתבע שסירב לבוא לדין בהוצאות שנגרמו לתובע שנאלץ לכופו לבוא לדין. וכן פסק הרא"ש בתשובתו (2) כלל קז), וכדבריו נפסק בשו"ע (4) סי' יד סע' ה) "אבל אם היה מסרב לבוא לבית דין, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו שהוציא משעה שנעשה סרבן". ובסמ"ע (4) ס"ק כח) ציין לדברי הריב"ש (2) שדין זה נאמר כשאכן יצא הנתבע חייב בדין שבו נתבע.

• מאימתי חייב ה"סרבן" בתשלומים – בתשובת הרא"ש (2) כלל עג) כתב: "וששאלת מאימתי חייב המסרב לתת יציאותיו שכנגדו, נראה לי משנעשה סרבן, אפילו קודם שנכתב [עליו כתב] הסרבנות".
• כיצד ישומו את התשלום לכפיית הסרבן – בדברי הרא"ש בתשובה (2) כלל קז) מבואר שהתובע צריך: [א] לברר בעדים שתבע את הנתבע והלה סרב לבוא להתדיין. [ב] להוכיח אלו הוצאות הוציא כדי לכוף את הנתבע לבוא לדין. וכדבריו פסק הרמ"א  (4) סי' יד סע' ה) "כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות, אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול, אלא צריך [התובע] לברר כמה הוציא, או הבית דין ישומו לו הוצאותיו, וכזה ישלם לו" [ובסמ"ע (ס"ק ל) ביאר מדוע לא האמינו לתובע בשבועה כמה הוצאות הוציא].

תבעו בערכאות וסירב הנתבע – האם ישלם לתובע תשלומי ההוצאה

ג. כאשר הנתבע מסרב לבוא לבית דין ג' פעמים, ואז ניתן לתובע היתר לדון בערכאות והוצרך להוציא הוצאות לכפות את הנתבע לדון בערכאות – נחלקו הראשונים האם חייב הנתבע בהוצאות אלו, או לא.

הרשב"א כתב בתשובה (3) שאינו חייב "דאינו אלא גרמא בנזיקין בעלמא. ואינו דומה לדינא דגרמי שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו, כשורף שטרותיו של חברו". ומוסיף הרשב"א כי אין להקשות מההלכה שלמד הרא"ש מהסוגיא בב"ק לחייב את הסרבן בהוצאות שהוציא התובע להביאו למשפט "משום דבית דין מחייבים אותו על שסירב לבוא לפניהם ביום שקובעים", והיינו שחיוב זה הוא בגדר "קנס" מיוחד שחייבוהו בית דין על שסירב לבוא לפניהם. וכדבריו פסק מרן השו"ע (4) "ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אין חייב לשלם הוצאותיו".

אך הרמ"א כתב: "ויש חולקים וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם חייב לשלם לו (2) תשובת הרא"ש כלל ע"ג סימן ב), וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות בית דין".

ובביאור הגר"א (4) ס"ק ל) תלה את מחלוקת הרשב"א והרא"ש, במחלוקת הר"י והריצב"א בתוספות במסכת בבא בתרא (3) בהגדרת "גרמא" ו"גרמי". שיטת הרשב"א כשיטת הר"י "דדינא דגרמי דחייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חברו", ולפי זה הנזק הכספי שנגרם לתובע שהוצרך להוציא הוצאות בכדי לכפות את הנתבע לדון בערכאות, מוגדר "גרמא" בלבד, והנתבע פטור מלשלם. אך הרא"ש סבר כדעת הריצב"א "דדינא דגרמי הוי מטעם קנס, ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבוא, קנסו חכמים". וכתב הגר"א, שנדון דידן גם כן נחשב "שכיח", ועל כן לדעת הרא"ש יש לחייבו לשלם את ההוצאות [וראה במה שכתבו הרב שמחה הכהן קוק (6),רבה של רחובות, והרב יצחק אושינסקי, דיין בבית הדין הרבני בחיפה, בספרו ארחות משפט (8) בביאור הדברים].

בעלי דינים שסיכמו ביניהם לדון בבית דין מסויים ולבסוף אחד מהם לא הופיע לדיון

ד. בדברי המרדכי (1) מבואר שאם היתה הסכמה בין בעלי הדין להגיע לדיון בבית דין מסויים, ובסופו של דבר אחד מהצדדים לא הגיע לדיון, מי שלא הגיע לדיון, חייב לשלם לבעל דינו עבור ההוצאות שהוציא כדי להגיע לדיון. ודין זה נפסק ברמ"א (4). ומדברי המרדכי משמע שסיבת החיוב היא משום התחייבות בעלי הדינים. אמנם בביאור הגר"א מבואר לשיטתו הנ"ל, כי הטעם להלכה זו, משום שנזק זה מוגדר כדינא ד"גרמי" המחייב את המזיק.

ועי' בדברי הנודע ביהודה (5) שחייב מדין זה, בעל שהבטיח ליתן גט לאשתו ולא נתן, בהוצאותיה של אשתו.

חיוב הוצאות משפט כאשר התברר שהתובע שיקר והטריח את הנתבע בחינם

ה. רבי ישראל יהושע טרונק [רבה של קוטנא, נפטר בשנת תרנ"ג] כתב בשו"ת ישועת ישראל [הובא בדברי הרב קוק (7) והרב אושינסקי (8)] "נראה במלוה שכפה ללווה לילך לפני בית דין ונמצא ששיקר בתביעתו, דחייב לשלם לדברי הכל ההוצאות, שהרי זה כפאו, ועל פי דיבורו הוצרך לעשות הוצאות", והוסיף: "במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלוה, ודאי חייב לדברי הכל ההוצאות" [דבר המתברר, באופן שהביא הנתבע עדים להצדיק את טענותיו ולסתור טענות התובע]. וכן פסק להלכה הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (5) "דבכל מקום שניכר שהתובע ידע בעצמו שאין ממש בתביעתו, ובמזיד רצה לצער ולגרום נזק לנתבע בהוצאות עורך דין וכדומה, מחייבים אנו אותו בהוצאות". וצריך לומר, שאין זה "גרמא" אלא "גרמי", כי "הנזק קצת ישיר והוי כברי היזקא, שהרי ההפסד נגרם כתוצאה מפעולה מסויימת של השני שאמר שיבוא או שתבע לחינם, משא"כ בכל סרבן שלא בא לדין, שם כל הנזק הוא רק משום שלא בא, נזק מתוך שב ואל תעשה, וזהו נזק עקיף לגמרי, שלא ודאי שיגרם".

חיוב תשלומי הוצאות שכר טירחת עורך הדין

ו. בתשובות והנהגות (5) כתב שאין לחייב על הוצאות  אלו "שבזה הוי רק גרמא, דמי יימר שצריך להביא עורך דין, ובמיוחד בהתחלת הדיון". אמנם לדעת הרב אושינסקי (9) דין זה נאמר רק בנדון שסיכמו לדון במקום מסויים ואחד הצדדים לא הופיע, או כשכפהו לדון בערכאות. אולם בנדון סרבן לדין, שמשלם לחברו ההוצאות שהוציא כדי להביאו לדין שם, יצטרך לשלם גם עבור הוצאות שכר עו"ד, יעו' בדבריו [וראה במש"כ בתשובות והנהגות (5) "בבית דין בעיה"ק מקובל שלא קובעים אף פעם תשלום הוצאות, ואולי חיישי דכוונת הגר"א לחלוק על הרמ"א ולצדד שהכל הוא רק גרמא"].

ז.  פרטים נוספים בדיני חיוב הוצאות משפט

ראה בדברי הרב יועזר אריאל [דיין בבית הדין הרבני בצפת] בספרו דיני בוררות (10)-(11) בנדון תובע שלא הופיע לדיון בגלל הפסד גדול בעסקיו, ובנדון תובע ששכח להופיע לדיון – האם חייבים בהוצאות המשפט.

ובדברי הרב צבי בן יעקב [אב"ד בית הדין הרבני בת"א] בספרו משפטיך ליעקב (12)-(13), בנדון הנתבע בערכאות שנפסקו לטובתו הוצאות המשפט, האם רשאי לגבותם.

• הוצאות משפט בתביעת אשה למזונותיה – הרב שמחה הכהן קוק (7).