א. איסור חנופה נלמד מדברי הכתוב בפרשת מסעי (1) "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ", כדברי חז"ל בספרי: "הרי זו אזהרה לחנפים" [ולדעת רבי אליעזר ממיץ בספר היראים (1) איסור זה נמנה במנין הלאווים, ועי' בפירוש תועפות ראם במש"כ בבירור שיטות הראשונים בזה]. ובמסכת סוטה (2) הפליגו חז"ל בחומר איסור החנופה, כפי שמסופר על אגריפס המלך שהיה קורא בתורה [בהקהל] וכשהגיע לדברי הכתוב "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עניו דמעות [לפי שהיה עבד], ואמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה. ומבואר בגמרא, שבאותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שהחניפו לאגריפס [ו"הרבה חללים נפלו באותו היום", תוספות (2) שם ד"ה אותו היום בשם הירושלמי].

וביארו התוספות (ד"ה אותו היום) שנכשלו באיסור חנופה כי אגריפס מלך בזרוע שלא כדין תורה והחזיקוהו בכך, שאף על פי שלא היו יכולים למחות, היה להם לשתוק, "וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחברו מחמת יראה מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה, ועודה עין של מעלה כאילו אינו רואה" [בספר אעירה שחר (12) חידושים על מסכת סוטה מאת רבי חיים שלמה רוזנטל, ירושלים כסלו  תשס"א, הובא טעם נוסף מהו שורש איסור חנופה, בשם מהר"ח ויטאל: "שהחנף מזלזל בכבוד המקום על ידי זה שמתיירא ובוטח באדם"].

ושם בסוגיא הפליגו חז"ל בגנות כת ה"חנפים", עד שאמרו (3) כי החנפים נמנים על אחת מארבע כתות שאין מקבלות פני השכינה. מאידך אמרו: "מותר להחניף לרשעים בעולם הזה", וריש לקיש למד זאת מהנהגת יעקב אבינו שאמר לעשו: "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹקים וַתִּרְצֵנִי". וצ"ע מהו גדר איסור חנופה, ומה פרטי הדינים למעשה.

חנופה במקום סכנה, נזק או הפסד

ב. בהמשך הסוגיא, על מאמר הגמרא (2) "כל המחניף לחברו סוף נופל בידו, כתבו התוספות (ד"ה כל) וז"ל: "יש לפרש שלא במקום סכנה, אבל במקום סכנה מותר", והביאו ראיה מהמעשה המובא במסכת נדרים (3) על עולא שנתלווה אל בני מחוזא בעלותו לארץ ישראל, ובאמצע הדרך אחד מהם קם ושחט את חברו, ועולא אמר לו "יפה עשית", מחשש שמא יהרגנו, עי"ש כל המעשה.

ומתבארת שיטת התוספות, שאיסור חנופה הוא רק במקום שמחניף לחברו מחמת היראה, אך לא במקום סכנה [ובאמת, על דברי התוספות תמה רבי משה פיינשטיין באגרות משה (6), מה החידוש שבמקום סכנה אין איסור חנופה, דבר זה פשוט לכל בר בי רב, ולא גרע מכל איסורי התורה שהותרו במקום פיקוח נפש, ולהלן נביא כמה יישובים לקושיא זו].

ברם, מדברי רבינו יונה בספרו שערי תשובה (4), לכאורה משמע שנחלק על התוספות.

רבנו יונה הרחיב בביאור תשעה חלקים בדבר כת ה"חנפים", מהחמור אל הקל. ומפורש בדבריו כי החנופה החמורה ביותר היא הצדקת עבירה מסויימת, והיינו לומר לאדם עובר עבירה "לֹא פָעַלְתָּ אָוֶן", וכדברי היראים (1) "ששומע [על חברו] דבר עוולה או רואה דבר רע ואומר טוב הוא". וכאמור לעיל, התוספות פירשו שהחנופה לאגריפס היתה מסוג זה, ואעפ"כ נקטו שהיא מותרת במקום הסכנה, ואצל אגריפס לא היתה סכנה אלא רק "יראו" ממנו.

אולם בדברי רבנו יונה (4) אות קפח) מפורש על חנופה מסוג זה "וחייב האדם למסור עצמו לסכנה, ואל ישיא את נפשו עון אשמה כזאת" [ומה שצע"ג על דברים אלו שלא מצינו דין "יהרג ואל יעבור" על איסור חנופה, וכן תמוה מהמעשה עם עולא (3). יש המיישבים שהאיסור הוא רק במקום חשש סכנה כההיא דאגריפס, ולא במקום סכנה ודאית, כההיא דעולא, יעו' בספר יד קטנה על הרמב"ם הלכות דעות (פ"י אות יג)].

ובמקום נזק והפסד, כתב היראים (1) וז"ל: "חנופה שהזהירה עליה תורה, כל השומע דבר עוולה ושאינו הגון או רואה דבר רע ואמר טוב הוא, ואינו שותק, מתוך יראה לא מגופו ולא מממונו". ומבואר בדבריו, שגם החנופה החמורה של "אומר לרשע לא פעלת און", לא נאסרה אלא או בחונף מתוך רשעות לשמה, או בחשש להפסיד אהבתו וחסדו, אבל בחשש נזק ישיר לממונו אין איסור חנופה [ולדעת היראים, איסור החנופה לאגריפס, היה במה שלא רצו להתקוטט עמו ולהפסיד חיבתו ואהבתו אליהם, עי' בדבריו].

ובספר אעירה שחר (12) הביא בשם הגרי"ש אלישיב, שחידש, שאף תוספות סובר כדעת היראים בזה, ביישבו את הקושיא על דברי תוספות שאיסור חנופה הוא רק שלא במקום סכנה, ותמוה מהיכי תיתי שיהיה איסור חנופה כשיש סכנה, ומה החידוש בזה. אלא כוונתם, שבחנופה הותר במקום סכנה אפילו סכנה רחוקה, כהמעשה עם עולא בנדרים (3), שלפי כללי התורה אין זה פיקוח נפש, ומכל מקום הותר בחנופה. והיינו כי במקום נזק והפסד לא נאמר דין חנופה [ועי' במה שכתב בספר לרעך כמוך (10), חלק א, דיני חנופה, מאת הרב  דוד אריאב, ירושלים, פ"ב סע' א].

גדר איסור חנופה

ג. בעיקר איסור חנופה, מצינו הגדרה מהותית, בדברי האגרות משה (6).

רבי משה נשאל אודות רופא יהודי מפורסם ובעל צדקה גדול הנשוי לנכריה, שלא כיבדוהו בבית הכנסת בשום כיבוד. והרופא מאד נפגע מזה, והיה חשש שיגרם ע"י זה הפסד גדול לקהל וליחידים, ולכן רצו לכבדו בפתיחת ארון הקודש.

ובתחילת דבריו ביאר רבי משה את דברי התוספות, שהיה הווא אמינא למסור נפש על חנופה, כי לומר על דבר רע ואיסור שאין בזה איסור, הוא בבחינת אמירת דין שקר, אשר לדעת המהרש"ל מחוייבים למסור נפש וליהרג ולא לשנות הדין, משום ששינוי הדין הוא ככופר בתורת משה מפי ה'. ולכן היה מקום לומר "שאף לומר לרשע שעשה כדין כאומר שהיה מותר, שנמצא שהוא משנה הדין, על זה הרי הדין שיהרג ולא יעבור. והוכיחו התוס' מהמעשה עם עולא, שמותר במקום סכנה. והטעם כיון שאינו אומר שהוא מותר, אלא ש"יאות עבד", ואין בזה אמירה שהוא דבר מותר, ודבר כזה אסור שלא במקום סכנה, אך אינו מחוייב למסור נפשו על זה".

ומתוך כך קבע רבי משה ש"כל איסור חנופה הוא רק בכגון זה, דהוא הסכמה על האיסור ועל דין שקר, כהא דהתם באגריפס שאמרו לו אחינו אתה, שנמצא שאומרים שכשר למלכות. ואף שלא היו מחוייבים למסור נפשם, נענשו משום שלא היה להם לירא שיהרגו, וכיון שלא היה חשש הריגה היה אסור להם להחניף… אבל להחניף בעניינים שלא שייכים לומר שהוא מסכים להאיסורים ודברים הרעים שעושה, אפשר שאין איסור כלל, כגון לשבחו ביופיו ובחכמתו בענייני העולם ובמידותיו, אף אם מגזימים מעט משום שצריכים לו, אפשר ליכא איסור כיון שאין זה כאלו שבגמרא". וממילא בנדון השאלה, פסק רבי משה: "וכן לכבדו בפתיחת הארון שהוא רק כבוד בעלמא, ולא נראה מזה שום הסכם למעשיו הרעים, כי להכל ידוע על מה מכבדים אותו, אין זה בכלל חנופה שאסרינן בסוטה".

ועי' בקובץ מוריה (8) במה שכתב הגרי"ש אלישיב על דברי האגרות משה [ובביאורו לדברי הגמרא "כל המחניף לחברו סוף נופל בידו", ומה שיישב על פי זה את דברי התוספות, מה היתה ההווא אמינא שאסור להחניף בשעת סכנה].

דיני חנופה

ד. כאמור, בדבר רבנו יונה (4)-(5) נמנו תשעה חלקים בדבר כת ה"חנפים", מהחמור אל הקל [החלק הראשון נתבאר לעיל].

• החלק השני: מהלל רשע בפני בני אדם – עי' ברבנו יונה [אות קפט-קצא] ובתוספת ביאור בספר לרעך כמוך (10).
• החלק השלישי: מהלל רשע בפניו – רבנו יונה [אות קצב]. וראה ביאור פרטי דינים ודוגמאות בספר לרעך כמוך (11).
• החלק הרביעי: המתחבר לרשע – רבנו יונה [אות קצג], ועי' במש"כ בספר לרעך כמוך (11).
• החלק החמישי: מינוי אדם שאינו מתאים לתפקידו – רבנו יונה [אות קצד].
• החלק השישי: מי שבידו למחות ואינו מוחה – רבנו יונה [אות קצה], ועי' במש"כ ספר לרעך כמוך (11).
• החלק השביעי: אם הוא משער שהמחאה לא תועיל – עי' רבנו יונה [אות קצו], ובספר לרעך כמוך (11) הוסיף מדברי הפוסקים, מה הדין במקום שבוודאי לא ישמעו לו.
• חשש איסור חנופה בכתיבת תוארים מופלגים – ראה בדבריו המופלאים של רבי עקיבא אייגר במכתבו לבנו (9), בענין סידור תשובותיו לדפוס. ובמה שהרחיב בענין זה בשדי חמד (9), ולדעתו אין בריבוי תוארים חשש חנופה, כי העדר תואר זה נחשב להעדר כבוד, ויש בכך חשש פגיעה בזולת.
• איסורים נוספים בחנופה: בספר אעירה שחר (12) הביא, כי בגדרי החנופה, פעמים שעובר גם על איסורים נוספים, כגון: הוכח תוכיח • לפני עוור • שקר • לא תגורו • חילול השם • חוטא ומחטיא •לשון הרע • לא תגנובו.

חנופה המותרת

ה. בילקוט שמעוני (8) מובא: "צריך אדם להחניף לאשתו משום שלום ביתו, ולבעל חובו שלא ילחצנו, ולרבו שילמדנו תורה". הדברים הובאו בספר ארחות צדיקים (6) שהוסיף: "וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו שישמע לו לקיים המצוה, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, מצוה גדול להחניף לו, כדי להוציא יקר מזולל". ובמסכת עירובין מובא: "רבי מכבד עשירים", ועי' בפלא יועץ (8) שביאר מדוע אין בזה איסור חנופה.

וראה במה שדן רבי מנשה קליין [אב"ד אונגוואר] בשו"ת משנה הלכות (8) האם באופנים אלו החנופה רק מותרת או שגם צריך להחניף. ובמה שכתב בספר אעירה שחר (13) האם הותרה בזה גם החנופה החמורה שמצדיק מעשה רע.

ו. עצות להינצל מעוון חנופה – ראה בספר ארחות צדיקים (6) ובספר אעירה שחר (12).