א. במשנה ובסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (1) נתבררו דיני כלי סעודה של גויים שנכנסו לרשות ישראל, אשר מחוייבים בטבילה, בין כלים ישנים [שמקודם לכן צריכים גם הגעלה] ובין כלים חדשים שלא השתמשו בהם מעולם. וכן נפסק בשו"ע (1; יו"ד סי' קכ סע' א). וטעם הטבילה הביא הריטב"א (2) בשם הירושלמי, משום מעלה לפי שיצאו מטומאת העמים לקדושתם של  ישראל.

ובעיקר חיוב הטבילה נחלקו הראשונים אם הוא מהתורה או מדרבנן,  בתוספות (1; ד"ה מים) מפורש שהחיוב מהתורה, והריטב"א (2) הביא שכן דעת הרמב"ן, ונקט בדעת הרמב"ם (2) שלדעתו חיוב הטבילה מדרבנן. ברם בכסף משנה (2) כתב כי לפי הרשב"א דעת הרמב"ם שחיוב הטבילה מהתורה. והשו"ע פסק (3; יו"ד סי' קכ סע' יד) "אין מאמינים קטן על טבילת כלים", וביארו בבאר הגולה והט"ז שם, כי דין זה נובע מכך שחיוב הטבילה מהתורה, ולכן אין קטן נאמן בזה [ועי' סיכום הדעות באנציקלופדיה תלמודית; 2].

ובסוגיית הגמרא (1) מפורש כי עיקר חיוב הטבילה הוא בכלי מתכות, הואיל והם אמורים בפרשת גיעולי מדין (1). וחידש רב אשי "הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה, ככלי זכוכית דמי". אולם פשטות דברי הפוסקים שבכלי זכוכית חיוב הטבילה הוא מדרבנן, יעו' בפסקי תשובה (3; יו"ד סי' קכ ס"ק ד) עי"ש הנפק"מ בזה.

ועי' בתוספות (1; ד"ה וכולן) שהסתפקו אם רבנן גזרו לאסור את המאכל הנמצא בכלים שאינם טבולים.

ולמעשה פסק הרמ"א  (3; יו"ד סי' קכ סע' ח) שאפילו בדרך ארעי אסור להשתמש בכלים לפני הטבילה.

עם זאת, נחלקו האחרונים אם האיסור להשתמש בכלים שאינם טבולים הוא מהתורה או מדרבנן [כן דעת הביאור הלכה (4) בסוף ד"ה מותר להטביל]. עי' סיכום הדעות באנציקלופדיה תלמודית (2), ובמאמרו של הרב רובין (7; אות ב). אמנם לגבי האוכל הנמצא בכלים שאינם טבולים, פסק הרמ"א ש"לא נאסר מה שנשתמש בו" (4; יו"ד סי' קכ סע' טז).

ב. עוד מפורש בגמרא (1) כי כלים השאולים מגוי אינם מחוייבים בטבילה "כמעשה שהיה", ופרש"י שם: "במדין, שהיו חלוטים להם לישראל הכלים". וכן נפסק בשו"ע (3; יו"ד סי' קכ סע' ח). "אבל אם ישראל קנאו מהעכו"ם והשאילו לחברו, טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד [ישראל] הראשון (שו"ע בהמשך שם, על פי התוספות (1) ד"ה אבל). ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה אלא לחתוך קלפים [והוא הדין אם קנאו לסחורה, באר היט"ב ס"ק יא], אין צריך להטבילו" (שו"ע שם). ופסק הש"ך (שם ס"ק טז) שיש להטבילו בלא ברכה או שיטבול כלי אחר עמו.

ומכח דין זה, שכלים השאולים לעכו"ם אינם מחוייבים בטבילה, המציא השו"ע (4; יו"ד סי' קכ סע' טז) עצה למי ש"שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב, יתננו לעובד כוכבים במתנה, ואחר כך ישאלנו ממנו, ומותר להשתמש בו". והוסיף הרמ"א:  "וכן יעשה אפילו בחול, במקום שאין לו מקוה". ומכל מקום כתב שם הט"ז (ס"ק יח; הובא במשנה ברורה (4) ס"ק לה) "אבל לאחר השבת צריך להטבילו, כיון שלבסוף יהיה נשקע הכלי תחת ידו, הוא כשלו, ומכל מקום יטבילנו בלי ברכה". [ובהלכות שבת הביא השו"ע (4) מחלוקת הפוסקים, האם מותר להטביל כלים בשבת, עי' בביאור הלכה שם שביאר בהרחבה טעם דעות אלו, ומה שהוסיף בזה המשנה ברורה שם].

 *    *    *

ג. מצינו בכמה מצוות שגדרן הוא "מתיר", כגון בטבל, שקודם שקיימו בו מצות הפרשת תרומה, המאכל אסור באכילה, ונמצא שמצות ההפרשה מתירה את הטבל. וכן בשחיטה, שהבהמה אסורה באכילה קודם השחיטה. וחקרו האחרונים בעיקר גדר טבילת כלים – האם הטבילה היא "מתיר", להתיר את הכלים בשימוש, או שהיא "מצוה" בעלמא. ונפקא מינה, במצב שאין באפשרותו לטבול הכלים:

אם המצוה היא "מתיר", נותר על כנו האיסור להשתמש בכלים, ואף שלא טבלו באונס, סוף כל סוף הדבר אסור הכלי בשימוש מכיון שלא נתקיים בו ה"מתיר". מה שאין כן אם גדר זו "מצוה", הרי שבאופן שאנוס מלקיים המצוה, אין החפץ נאסר [וכסברת המרדכי המובא בפוסקים לענין מי שנקרעו ציציותיו בשבת ואינו יכול להשיג בגד אחר, שמותר לו ללבוש את הבגד בלי ציצית, וטעמו כי איסור הלבישה נובע מכח מצות הציצית, וכשאינו יכול לקיים המצוה, גם האיסור פוקע]. יסוד זה מבואר בדברי האדמו"ר מסוכטשוב בעל האבני נזר (5), אשר כתב לפי זה לבאר את דעת המתירים להטביל כלים בשבת (4) ולא חששו לאיסור 'תיקון מנא', משום שכל האיסור להשתמש בכלי אינו אלא משום ביטול מצות הטבילה, ומכיון שבשבת אינו יכול להטבילו, ממילא מותר להשתמש בכלי בלא בטבילה.

ועי' בספרו של רבי אשר וייס [אב"ד דרכי הוראה בירושלים] מנחת אשר (9-8) שהרחיב והביא כמה נפק"מ לפי זה:

• מחלוקת הראשונים האם מצות טבילת כלים נמנית במנין המצוות – ושורש מחלוקתם אם זו "מצוה" או רמתיר".
• השהיית כלים בביתו לאחר קנייתם – המהרש"ל כתב שאסור להשהותם מחשש תקלה מכיון שאסור להשתמש בהם לסעודה לפני טבילתם, אבל לא משום "שיהוי מצוה". ולכאורה שאלה זו תלויה, אם טבילת כלים היא "מצוה" או "מתיר". כי אם היא "מתיר", ודאי לא שייך איסור להשהות כלים שאינם טבולים בביתו.
• שימוש בכלים לא טבולים בבתי מלון אולמות ומסעדות – בדברי הרמ"א (3; יו"ד סי' קכ סע' ח) מפורש שאפילו בדרך ארעי אסור להשתמש בכלים לפני הטבילה. אולם הגרש"ז אויערבך פסק בשו"ת מנחת שלמה (10; אות יד) להקל להשתמש בהם בלא טבילה, על פי הסברא הנ"ל, שמאחר וטבילת כלים היא "מצוה" ולא מתיר, והוא נחשב כאנוס, שהרי אין בידו להטביל הכלי, מותר לו להשתמש בלא טבילה [ומכל מקום סיים הגרש"ז: "אבל אם יכול להטביל, ומשתמש בכלי בלא להטבילו, אפשר שחייבים מהתורה לטבול בשעה שרוצה להשתמש עם הכלי, ואם אינו טובל עובר על עשה אם הוא יכול לטבול באותה שעה", עי"ש בדבריו ובמה שכתב (שם אות יא) בענין אכילה אצל חברו בכלים שלא הוטבלו]. וראה במה שהקשה על דבריו המנחת אשר (9).

ובענין טבילת כלים בבתי מלון, ראה גם במאמרו המקיף של הרב רובין (8-7) ובמה שדן בהרחבה בנושאים שהובאו לעיל, וכן בנדון חיוב הטבילה – האם מוטל על הבעלים או על המשתמש, ובשאלה מאימתי חלה חובת ההטבלה. והביא שם (אות יט) שמרן החזון איש אסר לשתות בקיוסק בכוס שאינה טבולה. ועי' בספר הכשרות (12, סע' ד; מאת  הרב יצחק יעקב פוקס, ירושלים תשס"ב) שכתב כי בכלי זכוכית אפשר להקל ולהשתמש לרוב הדעות.

• כלי זכוכית שיש ספק בחיוב טבילתו – הרב יוסף רפפורט (10) הביא מחלוקת הפוסקים בנדון זה. באגרות משה כתב להקל שלא להצריך טבילה כלל, דספק דרבנן לקולא "אבל כיון שרוב הפעמים אפשר לברר, שלכן אין להחשיב זה לספק מחמת העצלות לברר, לכן יש להטביל גם כלי זכוכית, אבל בלא ברכה". ואילו החזון איש נקט שאין להקל משום ספיקא דרבנן, כיון דאפשר להטביל ויש לו מתירין". וגם המנחת שלמה (10; אות טו) הקל בזה, עי' בנימוקו.

וביאר הרב רפפורט שלכאורה לא שייך לומר דין "דבר שיש לו מתירין" בספק חיוב טבילה, מכיון שכל חיוב טבילת כלים הוא ביסודו "מצוה", ואילו האיסור להשתמש קודם טבילה הוא תולדה מהמצוה, אם כן יש לומר שבספק הנוגע לקיום המצוה לא נאמר דין "דבר שיש לו מתירין" להחמיר בספיקות, עי' בדבריו.

ד. מוכר או נותן כלי במתנה לחברו – האם רשאי לטובלו לפני הנתינה. כאשר הכלי נמצא ביד המוכר, הרי אינו מחוייב להטבילם כדין כלי סחורה. ודן המנחת שלמה (10; אות כ) האם רשאי להטבילו עבור הקונה או מקבל המתנה מדין "זכין לאדם שלא בפניו". ולמעשה נקט שלא יטביל, משום החשש שיש כבר למקבל המתנה דבר שכזה, או שמא ירצה ויחזור בו ולא ישתמש בו לסעודה, וכיון שכן נמצא שעדיין לא חל על זה שם של כלי סעודה, ולכן אין יכול הנותן להטבילו לפני נתינתו. ברם לדעת המנחת אשר (9) פשוט שרשאי להטביל, אלא שלכתחילה לא יעשה כן כי מבטל את ברכת המצוה [השייכת לקונה]. ואמנם אם יברך המוכר על כלי משלו, שוב מותר לו אף להטביל כלים אלו. ועי' בספר הכשרות (13; סע' טז-יז).

ה. כלים חשמליים או כלים גדולים שאינם נכנסים במקוה – הפתחי תשובה (3; ס"ק א) הביא את דברי החכמת אדם שכלי שאין באפשרותו להטבילו, יבטל ממנו תורת כלי, ואחר כך יתקנו יהודי. ועי' במנחת שלמה (10; אות ד) בדבריו לענין כלי חשמלי, שצירף עצה זאת לכך שבלאו הכי כלי חשמלי אינו מחוייב בטבילה הואיל ועיקר תשמישו בשעה שמחובר על ידי התקע עם הקרקע, ונחשב כמחובר לקרקע שאינו מחוייב כלל בטבילה. וראה במה שכתב בזה הרב צבי כהן בספרו טבילת כלים (11; סע' טו-טז) ובספר הכשרות (13; סע' לב).

ו. קופסאות צנצנות ובקבוקים הנקנים עם מאכלים ומשקאות – האם מחוייב להוציא מתוכם את המצרכים ולטובלם, וכיצד ינהג לאחר שהוציא מתוכם את המאכלים או המשקאות [חימום המאכל בעודו בכלי], עי' בהרחבה בספר טבילת כלים (13) ובספר הכשרות (13; סע' כח-לא).

 ועי' פרטים נוספים בדיני טבילת כלים בספר הכשרות (13-12).