א. במסכת ברכות [1] שאלו את רב אמי ורב אסי "השרוי בתענית, מה שיטעום [פרש"י: "את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין"], אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או דלמא הנאה קביל עליה והא איכא". והם השיבו: "טועם ואין בכך כלום, תניא נמי הכי מטעמת [פרש"י: "טעימת תבשיל] אינה צריכה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום", ומבואר כי רב אבי ורב אסי "טעמי עד שיעור רביעית" [ראה טבלה [3] בבירור שיעור "רביעית" למעשה].

ונחלקו הפוסקים האם מדובר בטועם ובולע או בחוזר ופולט.

מסתימת דברי רש"י, נראה שמדובר אפילו כשטעם ובלע. והבית יוסף [1] הביא שכן דעת הרמב"ם והרי"ף.

אולם התוספות (שם ד"ה טועם) הביאו את דברי רבנו חננאל שפירש את דברי הגמרא "כשחוזר ופולט, דלא חשיב הנאה מן טעימה. אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות. ומשום הכי הפולט אינו צריך ברכה, שאינו נהנה". וצ"ב בהבנת שורש מחלוקתם, ומה הוכרע למעשה.

בהסבר מחלוקתם: כתב רבי אברהם טוקר [ירושלים] בספרו ביכורי ארץ [6], כי לדעת רש"י, הרמב"ם והרי"ף, שֵׁם אכילה תלוי בכוונה, ולכן כאשר אינו מתכוון לאכול אלא לטעום את התבשיל לדעת האם צריך להוסיף לו מלח או תבלין, אינו צריך לברך, אפילו אם בלע את האוכל. וכפי שמבואר בדברי המשנה ברורה [2] סי' רי ס"ק יג) "דאע"ג דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אפילו כל שהוא, בין באכילה בין בשתיה, היינו כשמכוון לאכול ולשתות, אבל הכא שאין כוונתו אלא לטעום לידע אם צריך מלח או תבלין, אינו צריך ברכה לא לפניה ולא לאחריה" [והוסיף המשנה ברורה: "ואפילו אם הוא אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול [שאין ביכולתו לתקן אז המאכל] ורק לידע אם הוא טוב, גם כן מצדדים האליה רבה והפרי מגדים דגם זהו בכלל טעימה, אחרי שאין כוונתו לשם אכילה"]. אולם לדעת רבנו חננאל והתוספות אין הדבר תלוי בכוונה אלא בעצם האכילה, אם אוכל או לא. ואם בולע ואוכל את המאכל, חייב לברך, אפילו אם התכוון לטעימה בעלמא [ועי"ש בדברי הביכורי ארץ [6] במה שביאר לשיטת רש"י ותוספות את דברי הירושלמי בנדרים [6] "מטעמת אין בה לא משום ברכה ולא משום גזל ולא משום דמאי ולא משום הספק תענית"].

להלכה: הבית יוסף [1] הביא את שתי השיטות בשו"ע [2], וסתם כדעת הרמב"ם והרי"ף: "הטועם אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם בולעו". וכן נקט הרמ"א להלכה מדין "ספק ברכות להקל". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יט) והנה המגן אברהם חולק על השו"ע והרמ"א, וס"ל דבבולע לכו"ע חייב לברך. אבל כמה אחרונים החליטו עם פסק הרמ"א דהוא ספק ברכה, ולא יברך". ולמעשה סיים המשנה ברורה בדברי החיי אדם: "ולכתחילה טוב ליזהר הרוצה לבלוע שיתכוון ליהנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו" [ובפסקי תשובות [9] סי' רי אות ט) הביא מדברי הפוסקים שאם התכוון בטעימה לשם אכילה ובירך עליה, ולאחר מכן החליט לפלוט את המאכל, אין בזה משום ברכה לבטלה, כיון שהרגיש בפיו את טעם המאכל. ברם עם זאת, לכתחילה אין לעשות כן, אלא יבלע מעט].

ב. על פסק השו"ע שהטעימה ללא כוונת הנאה מהאוכל אין צריך לברך אפילו כשבלע, הקשה רבי פנחס ויטמן [מו"צ בבני ברק] בספרו פני השלחן [7] סתירה מהמבואר בשו"ע (או"ח סי' רד סע' ז) בנדון "חנקתיה אומצא" – השותה מים כאשר עמד לו דבר מאכל בגרונו, שאינו מברך לפניו ולאחריו. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מב) "דווקא מים שאין החיך נהנה מהם כי אם כששותה לצמאו, אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם, אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כי אם להעביר האומצא, חייב לברך עליו בתחילה וסוף". וצ"ע, שהרי בדין "מטעמת" מבואר שחיוב הברכה הוא רק כאשר כוונתו לאכילה, ומדוע ב"חנקתיה אומצא" חייב לברך למרות שלא התכוון לאוכלו.

ובתירוץ קושיא זו כתב: [א] בכל טעימה אין מטרתו לבלוע, שהרי הטעימה בגרון, ועל כן אינו חייב לברך אילו אם בלע בסופו של דבר. משא"כ ב"חנקתיה אומצא" שרצונו לבלוע את המאכל, הרי הוא כמכוון לאכול אע"פ שיש סיבה  צדדית לכך [וראה במש"כ בפסקי תשובות [9] הערה 69]. [ב] להפקיע "שֵׁם אכילה" שייך בפעולה הרגילה ומצויה, כגון בטעימה, שעל ידי שמתכוון לטעום, פעולה זו נקראת אצל בני אדם "טעימה" להבחין בטעם המאכל ולא "אכילה". משא"כ "חנקתיה אומצא" שזו פעולה לא רגילה, אין הכוונה משנה ומפקיעה את "שֵׁם האכילה" לקרותה בשם אחר.

ועי"ש לפי זה שכתב כי הנפק"מ בין תירוצים אלו לשאלות דלקמן – האם צריך לברך או לא:

• בטעימה כדי לברר האם המאכל טרי [חלב או גבינה, לדעת אם לא החמיצו] או מתובל כראוי.

• אם רוצה לנקות כף או סכין משיירי מאכל שדבוק עליהם על ידי אכילה.

• כאשר חש בכאבי שיניים ושטף את פיו במעט משקה חריף כדי להרגיע את הכאבים, ואחר כך בלע את המשקה.

וכתב שלענין מעשה, על פי הוראת המשנה ברורה [2] סי' רי ס"ק יט) לכתחילה יכוון ליהנות מהאכילה ולברך.

• טעימה מכמה קדירות – המשנה ברורה [2] סי' רי ס"ק יד) הביא את דברי המג"א "דעד רביעית דשרי, היינו אפילו לטעום מהרבה קדירות. ומיהו אם כוונתו לאכול מעט אסור לעשות הרבה פעמים דהוי ליה אכילה מעלייתא".

• האוכל ושותה מעט לשם מצוה או מנהג – פסקי תשובות [9] סימן רי אות י).

•   •   •

טעימה בהלכות תעניות

ג. בהלכות תעניות, פסק השו"ע [3] להתיר לטעום עד רביעית בתנאי שיפלוט ולא יבלע, מלבד תשעה באב ויום הכיפורים. והרמ"א (שם) כתב: "ויש מחמירים בכל תענית ציבור, והכי נוהגים". וכתב המשנה ברורה [3] ס"ק ו) בשם החיי אדם: "ובמקום סעודת מצוה שמבשלים ביום [התענית] לצורך הלילה [מוצאי התענית], יש לסמוך על דעה ראשונה להתיר בשארי תעניתים לטעום מהתבשיל מעט מעט אם יש בו מלח ותבלין ולפלוט" [ובנדון שיעור "רביעית", פירש רש"י בברכות [1] "רביעית הלוג", ובבית יוסף [1] סי' תקסז) הביא שיש מפרשים רביעת ביצה. ולהלכה נקט המשנה ברורה [3] סי' תקסז ס"ק ב) "רביעית הלוג, דהיינו ביצה ומחצה. וראה בטבלה [3] שיעורו למעשה במידות הנהוגות בזמנינו].

שטיפת הפה בתענית – ובשו"ת תרומת הדשן [2] דן בשאלה: "מי שדרכו לעולם לרחוץ את פיו בשחרית, שרי נמי למיעבד הכי ביום תעניתו, או לאו". והשיב: "יראה דבתענית צבור לא כשר למיעבד הכי ביום תעניתו, אבל בתענית יחיד שרי". והוסיף: "ואפילו הוה יותר מרביעית [רשאי לשטוף את פיו בתענית יחיד], דדווקא הרוצה לטעום אסור ביותר מרביעית, דכיון דמתכוון לטעום מיתהני מיניה אע"ג דפולט. אבל המתכוון לרחוץ פיו, לא מיתהני ליה אפילו יותר מרביעית, אם חוזר ופלטן". דברי התרומת הדשן הובאו להלכה בבית יוסף [1] ונפסקו בשו"ע [3] סי' תקסז סע' ג) למעשה: "מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית בתענית ציבור, לא כשר למעבד הכי, אבל בתענית יחיד שרי, כיון שפולט, ואפילו יש במים שרוחץ יותר מרביעית". וכתב המשנה ברורה [3] ס"ק יא) "ובמקום צער יש להתיר רחיצת פה במים בכל תענית ציבור, רק שיזהר ביותר לכפוף ראשו ופיו למטה שלא יבוא לגרונו. ואפילו בתשעה באב יש להתיר כשהוא לו צער גדול. וביום הכיפורים יש להחמיר גם בזה". וראה במש"כ רבי יצחק יעקב וייס [ראב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים] בשו"ת המנחת יצחק [4] רבי אפרים גרינבלט [רב בממפיס, ארה"ב, מתלמידי הגר"מ פיינשטיין] בשו"ת רבבות אפרים [4] בנדון ניקוי ושטיפת הפה והשיניים בתשעה באב.

• שטיפת הפה במים מרים בתענית ציבור – כתב המשנה ברורה [3] סי' תקסז ס"ק יב) "ודוקא במים [מותר לרחוץ פיו בתענית יחיד] אבל בשאר משקין אפשר דיש להחמיר ביותר מרביעית. ובדבר שאין טוב לשתיה כגון בחומץ, מותר כמו במים". וראה בדברי הרב מטשעבין בשו"ת דובב מישרים [4] שכתב כי מעיקר הדין מותר להדיח את פיו ביום הכיפורים בטיפות מים מרים, אלא שלמעשה כתב כי "מהנכון להחמיר במקום שאינו לצורך גדול", ובמה שכתב על פי דבריו רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק] בספרו חשוקי חמד [5].

• לעיסת מסטיק ועישון טבק וסיגריות בתענית – ילקוט יוסף [5].

• נטילת תרופות בתענית – פסקי תשובות [9] סימן תקסז אות ג) ועי"ש הדין כשאינו מסוגל לבלוע כדורים ללא מים.

•   •   •

טעימה בהלכות בשר בחלב

ד. בשו"ע [8] נפסק: "הלועס [בשר כדי לרככו] לתינוק, צריך להמתין [שש שעות, כדי לאכול גבינה]". וטעם הלכה זו מבואר בדברי הט"ז שם, שיש להחמיר ולחשוש לבשר שנשאר בין השיניים, שנחשב "בשר" עד שש שעות [ובספר אהל יעקב [8] הביא את דברי רעק"א שאין צריך להחמיר לאחר לעיסה אלא שעה, ומ"מ צריך קינוח והדחה ולנקר שיניו יפה].

ובספר אהל יעקב [8] הביא מהגהות מהרש"ק שדווקא לועס צריך להמתין, אם אם רק טעם בלשונו ופלט מייד, אין צריך להמתין כלל. ודן בשאלה המצויה בערב שבת, שהאשה מכינה אוכל לכבוד שבת וטועמת מעט בשר או מרק בשרי בלשונה כדי לדעת האם יש מספיק מלח, ומייד פולטת, האם מותר לה לשתות אחר כך חלב, וכתב שאם רק טעמה ולא לעסה ומייד פלטה, אין איסור לשתות תיכף ומייד חלב גם ללא הדחת הפה [ועי"ש במש"כ בנדון טעימת חלב בלשון לאחר אכילת בשר].