כבוד הבריות

א. גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה

במסכת ברכות (1א) אמר רב יהודה אמר רב: "המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא,  אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב". ובהמשך הסוגיא: "מתיבי…  אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן… ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה, ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור… כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן. תא שמע והתעלמת… היה זקן ואינה לפי כבודו… לכך נאמר והתעלמת. אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', שאני התם דכתיב והתעלמת מהם וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן. ת"ש ולאחותו… אבל מטמא הוא למת מצוה… שאני התם דכתיב ולאחותו, וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני".

העולה מפשטות דברי הגמרא, שכבוד הבריות אינו דוחה מצוות מהתורה ב"קום ועשה", אבל דוחה הוא מצוות דרבנן, אף שהם בכלל לא תסור. וכן מצוות שהם ב"שב ואל תעשה" [להלן יבואר טעם החילוק].

במעלת עניין כבוד הבריות נתבאר במסכת בבא קמא (2ב) כי הטעם לשינוי בין תשלומי "ארבעה" לתשלומי חמשה" הוא משום "כבוד הבריות", כדברי רבן יוחנן בן זכאי: "בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו חמשה, שה שהרכיבו על כתפו ארבעה".

בסוגיא במסכת ברכות כתב המאירי (2ג) "יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך לדחות מצות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות". והרשב"ץ כתב, שכבוד הבריות לא דוחה איסורי תורה "דמוטב דכסיף בהאי עלמא, ולא ליכסף לעלמא דאתי".

ב. איסור ב"שב ואל תעשה" במקום כבוד הבריות

במסכת שבועות (3א) מובא דין נוסף הנובע מחמת ההלכה שאין דוחים מצוות מהתורה מחמת כבוד הבריות: "אמר רבה בר רב הונא, האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל", ונאמר בהמשך הסוגיא: "הני מילי בממונא, אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקין כבוד לרב".

התוספות על אתר הקשו מהמבואר במסכת ברכות (1) שבשב  ואל תעשה מותר לעבור במקום כבוד הבריות. ותירצו, שיש לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן, ואף בשב ואל תעשה מותר לעבור רק בבזיון גדול.

הרמב"ם בהלכות כלאיים (3ב) כתב: "הרואה כלאים של תורה על חברו, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה. שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשבת אבדה, מפני שהוא לאו של ממון. ולמה נדחה בטומאת מת, הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום. ואע"פ שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר, הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות. לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק, ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו, ואם היה של תורה פושטו מיד". ודייקו רבותינו האחרונים מדבריו, כי לדעתו אין להתיר לדחות מפני כבוד הבריות כל דבר ב"שב ואל תעשה".

התומים (4א) ביאר את דעת הרמב"ם, על פי גירסא שהובאה בדברי הראשונים  שקושיית הגמרא היא רק מהקרבת קרבן פסח, ואם כן ניתן  לדחות ולומר שקרבן פסח שונה מכיוון שאפשר לקיימו בפסח שני, ועל כן ראיית הגמרא ממי שהיה עליו לעשות פסח שני ופגע במת מצוה, שגם עליו נאמר שייטמא למת מצוה אף שאין לו תשלומין. והרמב"ם נקט שפסח שני לנשים הוא רשות, ואם כן "הוי עשה שאינו שווה בכל ולא ניתן ללמוד מזה".

בשו"ת חמדת שלמה (4ב) ביאר בדעת הרמב"ם, שמת מצוה והשבת אבידה הם "שני כתובים הבאים כאחד" שאין ללמוד מהם הלכות.

בעיקר החילוק בין מצב של "קום ועשה" שאינה נדחית מפני כבוד הבריות, לבין מצב של "שב ואל תעשה", שבו נדחה איסור מפני כבוד הבריות, חקר בקובץ שיעורים (4ג) – האם טעמו משום שעבירה בקום עשה חמורה יותר, או משום שהאיסור וכבוד הבריות חומרתן שווה, ואינם דוחים זה את זה, ועל כן שב ואל תעשה עדיף.

הקהילות יעקב (4ד) הביא את דברי תוספות (3א) שהקשו על דברי הגמרא שת"ח שיודע להעיד איסור לחברו חייב להעיד אף שאין זה לפי כבודו, והרי בשב ואל תעשה כבוד הבריות עדיף. ובתירוצם השני מבואר, שכיוון שחברו עושה עבירה בקום עשה, אינו נדחה מפני כבוד הבריות. וכתב הקהילות יעקב, שאם נאמר שעבירה וכבוד הבריות שקולים, ועל כן דינו בשב ואל תעשה, אם כן גם אם חברו עושה את האיסור בקום עשה אין זה עניין אליו, ועדיין אינו צריך לעשות מעשה ולהעיד. אבל אם נאמר שטעם החילוק בין "קום ועשה" ל"שב ואל תעשה", שהוא משום חומרת עבירה שהיא ב"קום עשה", ניתן להבין שגם כשחברו עובר עבירה חמורה אין כבוד הבריות דוחה זאת.

ג. הפרשת חברו מאיסור במקום כבוד הבריות

בדברי הרמב"ם (3ב) נתבאר שהרואה כלאים של תורה על חברו, קופץ עליו וקורעו מיד. אולם הרא"ש (5א) כתב שאף שהמוצא כלאים בבגדו עליו לפושטם, אבל המוצא כלאים בבגד חברו כיוון שחברו שוגג אין צריך להפרישו.

הטור (5ב) הביא את הדברים כמחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש, אולם לדעת הב"ח, לא נחלק הרמב"ם בדבר זה, אלא דיבר רק באופן שחברו מזיד, אך כשהוא שוגג מודה הרמב"ם שאין צריך להפרישו.

בש"ס מהדורת מתיבתא הובאו בילקוט ביאורים (5ג) הסברים בדעת הרא"ש שהתיר:

• ב"ח – חיוב הפרשת שוגג מדרבנן, ונדחה מפני כבוד הבריות.
• נודע ביהודה – כיוון שחברו שוגג אין שה נחשב ל"קום עשה" אלא ל"שב ואל תעשה".
• ישועת יעקב – איסור לאו בשוגג אין צריך כפרה, ועל כן אין נחשב לחברו לאיסור.
• אחרונים – שאין בשוגג חלול השם, ועל כן לא נאמר על זה "בכל מקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד לרב".
• מחנה חיים – עבירה בשוגג שעשאה זמן רב נחשבת לעבירה אחת, ואם כן חברו כבר עבר העבירה.

בקהילות יעקב (6א) ביאר את מחלוקת הרא"ש והרמב"ם, במה שביאר בדברי התוספות (4ד) שגם כשאחר עובר עבירה בקום עשה אין זה נדחה מפני כבוד הבריות, משום חומרת האיסור כשהוא בקום עשה שהוא חמור מכבוד הבריות – וכך סבר הרמב"ם. אבל הרא"ש סבר שכבוד הבריות והעבירה שווין בכל מקרה, ועל כן דינו בשב ואל תעשה. ואם כן גם אם חברו עובר בקום עשה, אין צריך לעשות מעשה ולהפרישו.

ד. כבוד הבריות באיסור דרבנן

במסכת מנחות (6ב) מובא: "רבינא הוה קא אזיל אבתריה [היה מהלך אחר] דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא [בשבת דורשים בה בהלכות הרגל] איפסיק קרנא דחוטיה [נחתכה קרן טליתו של מר בר רב אשי, ונפסלה] ולא אמר ליה [רבינא למר בר רב אשי] ולא מידי. כד מטא לביתיה [כאשר מר בר רב אשי הגיע לביתו] אמר ליה [רבינא] מהתם איפסיק [משם, כלומר, ממקום פלוני ברשות הרבים נפסלה טליתך]. אמר ליה, אי אמרת לי מהתם שדיתיה" [אם היית אומר לי מאז היותנו באותו מקום שנחתכה הטלית ונפסלה, הייתי פושטה ומשליכה, כי מאותה שעה שנפסלה שוב אין מצוה בלבישתה והרי היא כמשאוי, ואסור לטלטלה ברשות הרבים].

ועל כך הקשו: "והא אמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", הרי היה מותר להמשיך וללבוש את הטלית משום "כבוד הבריות" כדי לא להתבזות בפשיטתה באמצע רשות הרבים. ותירצו: "תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור". כלומר, כל מה שאמרו חכמים שכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה, אינו אלא במה שאסרו חכמים וסמכו על הפסוק "לא תסור", ולא באיסור תורה, כגון טלטול ברשות הרבים. בגמרא שם מובא "איכא דאמרי" שתירצו את הקושיא "הכא נמי כרמלית דרבנן היא", שלא היה מדובר באיסור תורה, אלא בטלטול ב"כרמלית" שאינו אלא מדרבנן, והותר משום כבוד הבריות.

דברי הגמרא במנחות עולים איפוא, בקנה אחד עם המתבאר מדברי הסוגיא בברכות (1) – שכבוד הבריות דוחה רק איסור לא תסור שהינו איסור דרבנן.

בשולחן ערוך (7) פסק כמסקנת הגמרא במנחות: "אם נודע לו בשבת, כשהוא בכרמלית, שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות". וכתב הרמ"א: "ואפילו טלית קטן שתחת בגדיו אין צריך לפשוט. והוא הדין אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית, דיוכל ללובשו בלא ברכה, מכח כבוד הבריות. ודווקא בשבת, דאסור לעשות ציציות, אבל בחול כהאי גוונא, אסור". וביאר המשנה ברורה, שבכרמלית איסור הטלטול הוא מדרבנן, ואף שבציצית מצוות עשה מדאורייתא, מכיוון שבשבת אינו יכול להטיל ציצית, אינו עובר על המצוה. אבל ברשות הרבים שהוא איסור דאורייתא צריך לפושטו ואפילו יישאר ערום. ולגבי הדין השני, במי שנפסקה טליתו בחול, הביא המשנה ברורה מדברי הפוסקים שבאופן שיש בזיון גדול כיוון שהוא איסור בשב ואל תעשה יש המתירים בזה.

ה. דחיית איסורים משום כבוד הבריות – סיכום

במיקרופדיה תלמודית (9-8) מובא סיכום לדיני דחיית איסורים משום כבוד הבריות, ובכלל זה:

• מחלוקת הפוסקים האם באופנים שניתן לדחות איסור, הרי זה בגדר הותרה או דחויה, ויש חילוק בזה בין איסור מהתורה לאיסור מדרבנן.
• יש מן האחרונים שסוברים שעניין כבוד הבריות אינו עניין כללי, אלא כל אדם לגופו האם זה לפי כבודו. אך יש שחלקו וסוברים שצריך דבר שהוא גנאי לכל אדם.
• בדבר שיכל למנוע את המצב שנאלץ לעבור על האיסור, אין האיסור נדחה.
• מחלוקת הפוסקים בגנאי קטן בשב ואל תעשה – ראה לעיל (3א).
• איסורים שאינם נדחים אף בשב ואל תעשה; איסור הנמשך זמן רב; דבר שיש בו חילול ה'; קבורת המת; ביקור חולים.
• דיני כבוד הבריות במקום איסור מדברי קבלה; ספק איסור תורה; איסור שאסרוהו מפני שקרוב לאיסור תורה; שני איסורים מדרבנן; אמירה לגוי.

ו. כבוד הבריות באיסורי שבת

בשו"ת התעוררות תשובה (10א) דן האם מותר לצאת בשבת עם מטפחת שנועדה לקינוח האף והפה, היות ומותר לטלטל כלאחר יד משום כבוד הבריות, וכתב שמכיוון שיכול לחברו לבגדו אין להתיר זאת. ומכל מקום מי שהוצרך באופן חד פעמי לצאת חוץ לעירוב עם מטפחת, יש להתיר לו זאת.

הציץ אליעזר (10ב) דן האם אסר לקרוע נייר טואלט לצורך קינוח, ואף שיש כאן היתר של "כבוד הבריות", היות ויש חשש לאיסור דאורייתא, אין להתיר אלא במקום הדחק בתנאי שיקרע כלאחר יד. אולם בספר אור לציון (11א) החמיר לאסור לקורעו לא ואף שלא במקום הניקוב, היות ובמלאכה שיש לה עיקר מן התורה לא התירו משום כבוד הבריות. ובספר ילקוט יוסף (11ב) כתב כי בדיעבד מותר לחתוך נייר טואלט בשינוי, כדין איסור דרבנן שהתירו משום כבוד הבריות. וכן נקט בספר ארחות שבת (11ג) שאם אין נייר חתוך יקרענו כלאחר יד.

עוד פסק בספר אחרות שבת, כי באסלה שהניחו בה חומר צובע ובשל כך אסור להוריד את המים, רשאי להסיר את החומר הצובע ברגלו [כלאחר יד] משום כבוד הבריות.

ז. דחיית איסורים משום כבוד הבריות – נדונים למעשה

• בשו"ת שואל ומשיב(12) דן באם מותר לצבוע שיער במקום כבוד הבריות, וכתב שמכיוון שלדעת רוב הפוסקים מדובר באיסור דרבנן, יש להקל בזה.
• בשולחן ערוך (13א) נפסק כי המשהה נקביו עובר על באיסור בל תשקצו. בשערי תשובה הביא מחלוקת הפוסקים, האם האיסור דאורייתא או דרבנן. ובמשנה ברורה כתב, כי איסור זה נדחה משום כבוד הבריות. ומשמע, שנקט לדינא כי האיסור מדרבנן. וראה בפסקי תשובות (13ב) אופנים שונים שיש להתיר איסור בל תשקצו משום כבוד הבריות, כגון: "עד שימצא מקום צנוע להטיל צרכיו, וכן לצורך רפואה ובדיקות רפואיות, אשר על פי דרישת הרופא צריך לעצור עצמו מנקביו, וכל כיוצא בזה".
• בספר ווי העמודים (13ב) דן רבי יצחק זילברשטיין בשאלה, האם צריך להימנע מלהעיר לבחור בר מצוה שטעה בקריאת התורה, משום "כבוד הבריות" כדי לא לפגוע בכבודו. והביא את הכרעת הגרי"ש אלישיב שהיה אומר ש"טעות" אינו זלזול בכבוד הבריות, מאחר וכל אחד יכול לטעות, ולא רצה להתיר איסור דרבנן עבור זה".