פרשת בהר

כבוד זה לזה

א. פטירת תלמידי רבי עקיבא בין פסח לעצרת – על "שלא נהגו כבוד זה לזה"

במסכת יבמות (1א) מסופר על פטירת של תלמיד רבי עקיבא "בין פסח לעצרת" בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה".

על דברי הגמרא במסכת יבמות נשאלות השאלות הבאות:

[א] תלמידי רבי עקיבא נענשו עונש נורא על שלא נהגו כבוד זה לזה, וצ"ע מדוע חטא זה חמור כל כך.

[ב] היש משמעות שזמן התביעה על שלא נהגו כבוד זה לזה היה בימי ההכנה לקבלת התורה, בין פסח לעצרת.

[ג] האם יש הדגשה בתביעה שנתבעו בגלל שהיו תלמידיו של רבי עקיבא.

[ד] מה פשר לשון חז"ל "שנים עשר אלף זוגים תלמידים", ולא "עשרים וארבע אלף לתלמידים".

נראה ליישב את כל השאלות אחת בחברתה, כדלהלן.

בימי ספירת העומר, מדקדקים רבים על קיום ההלכות והמנהגים הנוהגים בזמן זה, כפי שנפסק בשו"ע (1ב).

אך ברור כי העיקר הוא לימוד הלקח מעונשם הנורא של תלמידי רבי עקיבא – ויש לבאר מהו הלקח, הלכה למעשה.

ב. הזהירות והרגישות לכבוד הזולת – בפרשיות השמיטה והיובל

בביאור עונשם של תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה לזה", נקדים ללמוד את פרשת השמיטה והיובל, ונתבונן היאך יקרת כבודו של האדם תופסת מקום בתוך מהותם הנצחית של פרשיות אלו.

בדברי הרמב"ן (1ד) נתבאר "סוד גדול מסודות התורה", בעניינם של השמיטה והיובל, המדוקדק בלשון הכתוב (1ג) "שבת לה'", שהכופר בהם "אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא". והנה בתוך הפרשה, ביאר הרמב"ן (2ב) את החילוק בדין בתי ערי חומה לדין שדה אחוזה, שיסודו בהתחשבות המופלאה של התורה במצבו של האדם הנצרך למכור את ביתו. ומאחר ודבר זה מאד קשה לו ונגרמים מכך בושה ועגמת נפש רבה, נתנה התורה אפשרות לעודד את רוחו ולגאול ממכרו בתוך שנה. אך אמדה התורה, כי בושה ומועקה זו – אורכה שנה, ולאחר שנה מכיון שכבר הסתגל למצבו, "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" (כה, ל). אולם מכירת שדה שנועדה לצורך הפרנסה, ועל ידה מוציא האדם את לחמו, אין בה דין שנת גאולה וממכר לצמיתות אלא יוצאת ביובל. ומדבריו למד מו"ר הגרש"ז ברוידא (2ג) "גם בעולם הנצח שכנגדו באו מצוות השמיטה והיובל, תופסים מקום עניינים המיוסדים על התחשבות ברגשות האדם. ומכאן נלמד רום יקרת כבודו וערכו של האדם בעיני בורא עולם – שגם המצוות המופלאות הנצחיות, הלכותיהן בנויות על הרגשת נוחיות האדם. לימוד זה הוא מחייב גדול מאד בהנהגת האדם עם חבריו ושכניו בפרט ועם כל אדם בכלל – להתחשב  עם זולתו עד קצה גבול היכולת, ולהישמר בכל משמר שח"ו לא יגרם לחברו שמץ בושה או עגמת נפש, וכפי הנהגת בורא העולם".

ג. "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך" – ועליך לכבדו

החובה לנהוג כבוד בזולת, מקיפה כל אדם, כדברי הרמב"ן באגרתו המפורסמת (3א) "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו, ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואתה מזיד".

מי לנו גדול כמשה רבנו, אשר דקדק להיזהר בכבודו של כל אחד מישראל, וגם ביום פטירתו של העולם הטריח עצמו להיפרד מכלל ישראל משום כבודם, כמבואר בדברי הרמב"ן בתחילת פרשת וילך (3ב) "כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו".

ואכן, ההכרה ש"כל אדם יהיה גדול ממך בעיניך" השתקפה במסכת חייו של משה רבנו, לכל אורך שנות שליחותו – בזהירות המופלגת שנהג בכבודו של כל אחד ואחד מישראל, וכפי שהעיד על עצמו (3ג) "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם", וביאר הרמב"ן: "מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה. הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות. וחזר ואמר ולא הרעתי את אחד מהם, לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו, כי כלל על הרעות כולן".

והוספנו לבאר בספרנו עקבי דרך על אגרת הרמב"ן (3ד) כי משה רבנו שהיה לו דין מלך על כלל ישראל [כמבואר בדברי הרמב"ן;  דברים לג, ה]. ולמרות זאת, לא השתרר על בני ישראל כדרך המלכים, אלא נהג בזהירות יוצאת מגדר הרגיל בכבודם, ואין זה אלא מתוך הכרתו ש"אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות" [לשון הרמב"ן שמות דף יג] מאחר ו"כל אדם יהיה גדול ממך בעיניך".

וראה גם בביאורו של הרמב"ן (4א) לדברי משה רבנו אל הזקנים "שבו לנו" ב"דרך כבוד לתלמיד".

צא ולמד מפרשת הנהגת משה רבנו, גם בשעה שחטאו בני ישראל בעגל, למרות החטא הנורא ש"אין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל" (דברי חז"ל המובאים ברש"י שמות לב, לד), נזהר מאד בכבודם של ישראל, כמבואר בדברי הרמב"ן (4ב) "משה אב בחכמה הוא ומכיר ניגוני הקולות, ואמר כי קול ענות הוא הנשמע אליו. והנה משה בענותנותו הגדולה לא הגיד הענין ליהושע, כי לא רצה לספר בגנותן של ישראל, אבל אמר לו כי קול שחוק הוא". ועוד מבואר בדברי הרמב"ן (4ג) כי בדברי התוכחה של משה רבנו לכלל ישראל, כשתיאר את חטא העגל "לא הזכיר כי השקהו אותם דרך כבודם, שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות". וביארנו בספרנו עקבי דרך (4ד) להתבונן מהנהגה זו, משקלו המדוקדק של משה רבנו להיזהר בכבודם כל עוד אין הדברים נוגעים לביעור החטא, אך כשנצרך לעמוד בפרץ ולמגר את מעשי החוטאים, אדרבה, ביזה את מעשיהם בתכלית הביזוי.

ה. תיקון המידות – היסוד ההכרחי ללימוד התורה ומסירתה

משנוכחנו לראות מה היקפה ועומקה של החובה להיזהר בכבוד כל אדם באשר הוא, נשוב ללימוד עונשם של תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה לזה", בהקדם דברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, שהעצימו את חשיבות עבודת תיקון המידות – כלי הקיבול ללימוד התורה ומסירתה.

במסכת אבות (5א) אמרו: "אם אין דרך ארץ אין תורה", ופירש רבנו יונה, שלפני לימוד התורה צריך לתקן את המידות, כי התורה "אינה שוכנת בגוף שאינו בעל מידות טובות". ומהר"ח ויטאל הוסיף (5ב) שמטעם זה אין המידות מכלל תרי"ג המצוות, כי הן "כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה". ובדברי הגר"א בספר אבן שלמה (5ג) מתבאר ש"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות", ו"עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים".

לאחר שהמידות מתוקנות ונוצר כלי קיבול לתורה, התורה מעדנת את לומדיה ומוסיפה יושר על ישרותם, כדבריו של רבי שמואל רוזובסקי (5ד) "מידות קודמות באמת לתורה, שבלא מידות טובות ודרך ארץ חסר הכלי שיכיל בקרבו תורה. אלא שהא בהא תליא וצבת בצבת עשויה. ישרות המידות יוצרת את הבית קיבול לתורה, ועל ידי כל טיפה של תורה הנכנסת לכלי, מתרחב הכלי יותר ויותר לקבל שפעה של תורה. ושוב חוזר הדבר חלילה תדיר. יושר המידות מכשיר את הכלי, ותורה פותחת ומרחיבה אותו יותר ויותר".

וראה עוד בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל (6א) שהביא מדברי הילקוט שמעוני (רמז פב) שאברהם התבונן בכל אחד ואחד מאורחיו – תלמידיו לדעת האם יש בו מידת ההגינות והכבוד לזולתו, שהיא התנאי המוקדם ללמוד דרך האמת, דרכה של התורה והאמונה. כי ללא הנהגת ההגינות והחשיבות כלפי הזולת, אין קיום לתורה בלומדה. וכמאמר חז"ל (חולין קלג, א) "כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס", כי לימוד לתלמיד שכזה הוא בבחינת עבודה זרה, המוסיף לרשעותו.

לפי זה ביאר מו"ר זצ"ל (6ב) מדוע נענשו תלמידי רבי עקיבא שתורתם אבדה, כדברי הגמרא ביבמות (1א) "והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה"'. ו"שממה" זו פירושה שלא נשאר מאומה מתורתו של רבי עקיבא. וכל תורת רבי עקיבא שבידינו היא מחמשת התלמידים שהעמיד לאחר מכן, ותורה זו היא כמעט כל התורה שבעל פה שבידינו, כדברי הגמרא בסנהדרין (6ג) "אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון – וכולהו אליבא דרבי עקיבא". ופירש רש"י שם: "ממה שלמדו מר' עקיבא אמרום". וטעם הדבר, שהנהגת הכבוד לזולת ומבחן ישרותו של האדם, מלבד שהם חיוב גמור מהתורה לעשות את הישר והטוב בעיני ה' – היא היסוד והעמוד המחזיק את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת איננו יכול לקבל תורה, ובשל כך לא היה קיום לתורת אותם התלמידים.

[דוגמא לעומק הדין שהיתה אצל תלמידי רבי עקיבא, ועד היכן הגיעה דקות התביעה "שלא נהגו כבוד זה בזה", ראה בדברי רבי אביגדור נבנצל (7א), ובמה שהוסיף בביאור חובת עבודת תיקון המידות בימי ספירת העומר].

לפי האמור, מיושבות היטב שתי השאלות הראשונות ששאלנו לעיל: הזמן שנפטרו תלמידי רבי עקיבא היה בין פסח לעצרת – זמן ההכנה לקבלת התורה. וההכנה לקבלת התורה היא על ידי תיקון המידות – "דרך ארץ קדמה לתורה". לכן כאשר  חטאם היה במידות, נמתחה עליהם מידת הדין לפי ערך דרגתם הנעלה, ולא זכו להיות מקבלי התורה ומנחיליה לדורות הבאים.

ממוצא דברים אלו מוטעם מנהגם של ישראל ללמוד פרקי אבות דווקא בשבתות שבין פסח לעצרת, כמבואר בהקדמה לפירוש מדרש שמואל על מסכת אבות (7ב) שבימי אלו של הכנה לקבלת התורה, ראוי לעסוק בלימוד מסכת אבות, שבה מתבררים ענייני המידות הטובות, שהם היסוד והשורש לכל קבלת התורה, וכנ"ל. וראה עוד תופסת נופך בדברי האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נח ברזובסקי, בספרו נתיבות שלום (8).

ו. חומר התביעה על תלמידי רבי עקיבא – משום שלא למדו מתורת רבם

עתה מיושבת גם הקושיה השלישית, מהי היתה התביעה על תלמידיו של רבי עקיבא, וזאת על פי דבריו (9א) "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". ודברי חז"ל המגלים טפח ממידותיו הנאצלות, כפי שמסופר במסכת כתובות (9ב) שהסיבה שרחל בתו של כלבא שבוע רצתה להתחתן עמו למרות שהיה עם הארץ היתה מידותיו הנעלות, שהיה "צניע ומעלי". ובמסכת שבת (9ג) מובא מעשה המופלא על מידת "הדן את חברו לכף זכות" של רבי עקיבא עוד בטרם למד תורה.

לפי זה ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא (9) שהטעם לעונשם הנורא של תלמידי רבי  עקיבא, שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, היה משום גודל התביעה עליהם שלא למדו מתורת רבם, שאמר  "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", והנהגתו הנאצלת במידות מופלאות הנודעת לשם ולתהילה".

ז. ואהבת לרעך כמוך – לקנייני התורה

נראה להוסיף בביאור התביעה על תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כדברי רבם, על פי דברי הרמב"ן (10ב) בהסבר מצות "ואהבת לרעך כמוך", שפירושה "להשוות אהבת שניהם בדעתו", ולאהוב "ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו". ולפי זה מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא תנאי לקנייני התורה, כדוגמת "דיבוק חברים" ו"פלפול תלמידים", כמבואר בדברי הברכת מרדכי (10א) "ללא כלל גדול זה של אהבת רעים, אן לא דיבוק חברים ולא פלפול תלמידים. תורה אין "מעבירים" דרך שמועה בעלמא, מפה לאוזן. תורה מעבירים דרך קנין והקנאה. ללא קניינים של תורה, אין מסורת וקבלה, אין מעתיקי השמועה".

לאור האמור, ביאר שם את מספר תלמידיו של רבי עקיבא שנאמר במנין "י"ב אלף זוגים", ולא נאמר "כ"ד אלף תלמידים", להמחיש את מהותם כזוגות ולא כיחידים, ואדרבה, בגלל שהיו בעלי דרגה כל כך גבוהה שכל אחד הכיר שכל עצמיותו אינה אלא "מחצית של זוג", נתבעו כי לפי ערך הכרתם היו צריכים לדקדק בכבוד חבריהם.

ח. התביעה על תלמידי רבי עקיבא – חסרון בשלמות קנייני התורה

להפקת לקח מעונשם של תלמידי רבי עקיבא, נוסיף להעמיק בהבנת התביעה שהיתה עליהם, לאורם של רבותינו זכרונם לברכה, על מנת לרכוש כראוי את קנייני התורה המפורשים במסכת אבות (11א), ובפרט במ"ט ימי ההכנה לקבלת התורה המכוונים כנגדם, כמאמרו של הסבא מקלם (11ב) "כל יום מ"ח [מימי ספירת העומר] היו עוסקים בשער [קנין] אחד ליום, וביום מ"ט היו מחברים כל המ"ח מידות לאחת":

• רבי אהרן קוטלר חידד בספרו משנת רבי אהרן (11ג) את החיזוק שיש להתחזק באופן מיוחד בקנייני "דקדוק חברים", "נושא בעול", "מכריעו לכף זכות", "אוהב המקום" ו"אוהב את הבריות".
• רבי חיים פרידלנדר, הביא בספרו שפתי חיים (12) את דברי חז"ל שרבי עקיבא אמר כי תלמידיו "הראשונים" מתו בגלל "שהיתה עינם צרה אלו לאלו", וביאר כי מידה זו סותרת למ"ח קנייני התורה.

ט. מעלת כבוד הבריות – וחומר חיוב הזהירות בה

לסיום, נלמד את שיחותיו המאלפות של רבי חיים שמואלביץ (13א)-(13ב) על גודל מעלת כבוד הבריות המבוארת בדברי חז"ל, שהקב"ה חס אפילו על כבודו של הפחות שבבריותיו. ועל חומר הפגיעה בבין אדם לחברו שהוא כ"אש אוכלת", עד אשר פגיעה שלא בכוונה עלולה לגרום לתוצאות נוראיות – שהרי גם המכניס ידו לתנור לוהט, אפילו אם לא יתכוון, וגם אם כוונתו תהיה לטובה, במציאות, ידו תישרף. והחי יתן אל לבו.