א. נצטווינו בתורה (ויקרא יט, לב) "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", ובסוגיית הגמרא בקידושין (1) לב, ב) נתבאר הפסוק כאילו נכתב כך: מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן [יעו"ש ברש"י ד"ה מאי שנא דפלגינהו]. ומבואר שיש מצוה לקום ולהדר אדם שהגיע לגיל שיבה, וכמו כן יש מצוה לקום ולהדר פני זקן. שיבה הוא גיל שבעים, וזקן היינו תלמיד חכם. תקום היינו מצוה לקום בפניו, והדרת זו מצוה לכבדו [כגון שלא ישב במקומו ולא יסתור דבריו, ולחלוק כבוד בכל מה שנוהגים לכבד, ראה בספר לרעך כמוך (10), חלק ו, כבוד רבו וחכם, מאת הרב דוד אריאב, ירושלים) פרק א בסע' ב ובסע' ו]. אמנם עדיין צ"ב מי מוגדר כ"זקן" – תלמיד חכם, שיש לקום לפניו ולהדרו.
- והנה עינינו רואות כי בזמנינו לא מקפידים לקום בפני תלמידי חכמים, והשאלה היא, האם הדבר נכון ע"פ ההלכה.
לשם כך נעיין בסוגיית הגמרא בקידושין (1)-(2) שם נתבררו הלכות אלו, ומשם נדלה את היסודות לבירור הדברים.
ב. בגמרא (1) לב, ב) נחלקו תנאים מי הוא "זקן", ולדעת רבי יוסי הגלילי "אין זקן אלא מי שקנה חכמה". ופירשו בגמרא שנחלקו רבי יוסי הגלילי ותנא קמא בדין "יניק וחכים", דהיינו תלמיד חכם צעיר, אשר לדעת רבי יוסי הגלילי יש לעמוד גם מפניו. ולהלכה נפסק כדעתו, כדברי השו"ע (6) סי' רמד סע' א) "מצות עשה לקום מפני כל חכם, אפילו אינו זקן אלא יניק וחכים, ואפילו אינו רבו".
- ועדיין צ"ב מי מוגדר "יניק וחכים" שצריך לקום בפניו, ויבואר להלן.
עוד מבואר בגמרא (שם) כי "אין קימה אלא במקום שיש הידור", ופירש רש"י: "הידור בעמידתו, דהיינו תוך ד' אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד", כמפורש להלן בסוגיא (2) לג, א) "תנא איזוהי קימה שיש בה הידור, הוי אומר ד' אמות. אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק, אבל ברבו מובהק מלוא עיניו" ["רבו מובהק" הוא מי "שרוב חכמתו ממנו" [לשון השו"ע (5) סי' רמב סע' ל]. ולהלן [אות ד] יבואר דין "רבו מובהק" בזמנינו].
חיוב עמידה בפני ת"ח מדאורייתא או מדרבנן – יעו' בדברי רבי אליעזר ממיץ בספר היראים (3) שהוקשה לו על דברי הגמרא שצריך לקום בפני רבו [שאינו מובהק], תיפוק ליה שיש חיוב קימה כלפיו מדין כל ת"ח שצריך לקום לפניו, כמפורש בפסוק "והדרת פני זקן". ודקדק מכאן שחיוב קימה מדאורייתא הנלמד מהפסוק "והדרת פני זקן" נאמר רק על רבו, ואילו חיוב העמידה בפני כל ת"ח אינו אלא מדרבנן. ברם הריטב"א (3) הביא דבריו וחלק עליו, יעו"ש.
ג. עד כאן הובאו חיובי ה"הידור" [כבוד] ו"קימה" בפני תלמידי חכמים ורבותיו.
אמנם במסכת בבא קמא (3) מא, ב) אמרו: "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא, לרבות תלמידי חכמים", וצ"ע מה התחדש בחיוב מורא רבו, יותר מהחיוב האמור בפסוק "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". התוספות במקום עמדו בקושיא זו, וכתבו: "וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן (אבות פ"ד משנה יב) מורא רבך כמורא שמים, או ברב מופלג דהוי כעין רבו". ומבואר בדברי התוספות שחיוב "מורא" נאמר רק ברבו או "ברב מופלג דהוי כעין רבו" [ובגמרא בסנהדרין (1) אמרו "החולק על רבו כחולק על השכינה, והמהרהר על רבו כמהרהר על השכינה"].
- וצ"ב מי הוא "רב מופלג דהוי כעין רבו", ומה הם גדרי החיוב בכבודו.
וראה בדברי רבנו יונה בשערי תשובה (17) ובספר החינוך (17) הטעמים לגודל חיוב הזהירות בכבוד תלמידי חכמים ורבותיו [ואמרו בגמרא (2) לג, א) כל תלמיד חכם שאין עומד מפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח"].
מחילת ת"ח ורבו
ג. ונראה בביאור הדברים בהקדם ענין נוסף המבואר בסוגיא בקידושין (1) לב, א-ב).
לדעת רב חסדא, הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול [שכן הכבוד תלוי בתורה, ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה, יעו"ש ברש"י ד"ה הכא]. אולם לדעת רב יוסף "אפילו הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול" [וטעם הדבר, כי לאחר לימוד התורה, נחשבת התורה כ"תורתו" של הלומד, והוא כביכול "בעלים" למחול על כבוד תורתו]. יחד עם זאת, גם לאחר המחילה, יש חיוב "הידור" לקום מפניו קצת, כמובא בגמרא (1) לב, ב) שהקשו על הדין "חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול", מהמסופר על רבא ורב פפא שהקפידו על אמוראים שלא קמו בפניהם, ותירצו: "אפילו הכי הידור בעי ליה למיעבד", ופרש"י: "הידור, לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו". וצ"ב האם יש חיוב בהידור זה.
להלכה נפסק בשו"ע (6) סי' רמד סע' יד) "וכולם [חכם, אב בית דין, נשיא] שמחלו על כבודם, כבודם מחול, ואעפ"כ מצוה לכבדם ולקום מפניהם קצת" [יש להעיר, כי בשו"ע מפורש שחייב לקום מפניהם קצת, ואילו ברש"י הנ"ל משמע שאינו חייב לקום אלא רק לנוע קצת על מקומו "כאילו" בכוונתו לקום]. ובטעם הדבר מדוע צריך הידור לאחר המחילה, הביא בספר קימה והידור (12) סוף הערה מג; דיני כיבוד קימה והידור מפני חכם וזקן, רבי יצחק שטסמן, ירושלים תשע"א) משום שאם אין עושים כלל הידור לחכם, יש בכך בזיון לחכם, ועל בזיונו לא מועילה מחילה.
- גדר מצות "כבוד ומורא" רבו לעומת גדר מצות "הידור" תלמידי חכמים – והנה הרמב"ם (3) כתב: "הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן לכל תלמידיו או לאחד מהם, הרשות בידו, ואע"פ שמחל חייב התלמיד להדרו, ואפילו בשעה שמחל". ובדברי הכסף משנה (שם) מבואר שהרמב"ם נקט "רבו מובהק" לומר בדרך חידוש, שלא רק ת"ח אלא אפילו רבו מובהק, רשאי למחול על כבודו.
אולם הגרי"ז מבריסק (4) ביאר שהרמב"ם נקט "רבו מובהק" בדווקא, ותוכן דבריו, שיש ב' מצוות נפרדות:
[א] חיוב הקימה בפני כל ת"ח מדין הידור, והוא ד' אמות בלבד. [ב] חיוב קימה לרבו מדין כיבוד ומורא, ששיעורו כמלוא עיניו [ו"וזהו יסוד דינו של אביי, דברבו מובהק כמלוא עיניו, משום דיש בקימתו מצוה נוספת של כבוד ומורא מלבד המצוה דתקום והדרת"]. ועוד הוסיף הגרי"ז, כי בדברי רש"י בסוגיא [הובאו לעיל] משמע שלאחר מחילת החכם פקע החיוב לכבדו מכיון שמחל. ומה שאעפ"כ צריך לעשות הידור, אינו חיוב כלל [וכן מבואר בשאילתות]. ברם לדעת הרמב"ם, המחלוקת בגמרא האם חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול, נאמרה רק בדין כבוד רבו, שיסוד החיוב הוא מדין כיבוד ומורא, ובזה שייך מחילה. מה שאין כן בדין מצות הידור הנוהגת בכל ת"ח, לא שייך כלל מחילה, מכיון "דהיא ביסוד דינה ככל מצוות דעלמא, להדר זקנים בקימה שיש בה הידור, ולאו בדידיה תליה מילתא". והיינו דברי הגמרא [לפי הרמב"ם] "אפילו הכי הידור בעי ליה למיעבד", שלמרות פקיעת חיוב הכבוד לרבו בגלל מחילתו, אך לא פקע החיוב להדרו מדין חיוב ההידור לקום לכל ת"ח, אשר בזה לא שייך מחילה. ועל פי מהלך זה מבוארים היטב דברי הרמב"ם (3), שנקט בדבריו "רבו מובהק" בדווקא, כי רק ברבו מובהק שחיוב הקימה בפניו כמלוא עיניו הוא מדין כבוד ומורא, שייך דין מחילה על כבודו [ומ"מ נשאר חיוב להדרו בקימה מדין ת"ח], משא"כ כל ת"ח, שהחיוב לקום לפניו הוא רק מדין ההידור, ולא שייך בזה מחילה כלל. אמנם השו"ע פסק להלכה כדעת השאילתות ורש"י, שגם על חיוב הידור שייך מחילה, ולא רק על חיוב כבוד ומורא, ולאחר המחילה יש להדר בקימה, אך כאמור בדברי הגרי"ז, אין בזה חיוב, ע"כ תוכן דברי הגרי"ז [ועי' בחזון איש (7) שכתב שההידור נצרך "שלא יהא זלזול התורה"].
המנהג למעשה בדין קימה בפני תלמידי חכמים ורבותיו בזמנינו
ד. ממוצא הדברים, נבוא לבירור חיוב הקימה בפני ת"ח ורבו בזמנינו, והמנהג למעשה.
הש"ך (6) סי' רמד ס"ק יא) כתב: "ועכשיו נהגו שלא לום אל מפני ראש ישיבה ואב"ד. ואפשר שלא לחלק בין חכם לחכם השוו מידותיהם, שכל שהוא תופס ישיבה או אב"ד נקרא חכם לעמוד בפניו, ועדיין צ"ע". ובספר לרעך כמוך (9) כתב בביאור דבריו, שכוונתו שלא לפגוע באותם ת"ח שלא יקומו להם, וכדברי רבי יוסף חיים זוננפלד [רבה של ירושלים] בשו"ת שלמת חיים (8) סימן שכו), כי בשל כך נהגו הת"ח למחול על כבודם, וממילא פטורים מלקום להם.
ואע"פ שגם לאחר המחילה מ"מ צריך להדר ולקום, אך כנראה גם על זה נהגו למחול. או שנאמר שהידור זה אינו חיוב, וכמבואר לעיל בדברי הגרי"ז, ואין זו מצוה "חיובית" אלא זו "מצוה קיומית" בלבד. וכתב בספר לרעך כמוך (9) הערה לג), כי לפי זה יתכן שמי שירצה להחמיר ולקום לת"ח כפי הדין בדיוק, אפשר שאין זו הנהגה ראויה, כי פוגע באברכים שלא קם בפניהם. [ועוד כתב שם, שמחילה זו אינה מחילה "אישית", אלא זהו מנהג העולם שכך נהגו למחול, וגם אם יאמר הת"ח שאינו מוחל, בטלה דעתו. וראה בספר קימה והידור (12) הערה מ) מדברי המשאת משה, שאם מחל החכם על כבודו, יכול לחזור בו ממחילתו. ועוד כתב ששתיקה אינה נחשבת כמחילה].
אולם בשו"ת שבט הלוי (8) ח"ו סימן קמו) כתב: "כיון שהש"ך עצמו נשאר בצ"ע, אנו חוזרים להלכה פסוקה לקום בפני כל חכם באמת, ומכל שכן חכם מופלג, אע"פ שאינו לא תופס ישיבה ולא אב"ד".
וראה בדברי הגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (7) שנשאל, האם יש לשמוע לת"ח התובע מחברו שלא יקום בפניו, ופסק שאם נמצא בציבור שכולם עומדים לת"ח זה, אל יהא משונה, אך ביחידות רשאי שלא לעמוד.
ומכל מקום כבר כתב החזון איש (7) שאין לרב למחול על כבודו תמיד, כדי שלא יהיה זלזול בכבוד התורה.
ובספר קימה והידור (12) הערה מא) הביא שהטעם שאין מברכים על מצות קימה, כי שניתן לעקור המצוה ע"י מחילה.
- מי מוגדר "תלמיד חכם" לדיני קימה והידור – הרמ"א (6) סי' רמד סע' א) כתב שחיוב הקימה בפני "יניק וחכמים" היינו מי "שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו". וכתב הש"ך (שם ס"ק ב) על פי דברי התוספות בקידושין (1) לב, ב ד"ה מאי) שצריך "שיהא מופלג בחכמה משאר העם והוא גדול מסתם בני אדם". ובספר לרעך כמוך (10) פרק ב הערה י) הביא בשם הגרי"ש אלישיב דהיינו שהוא "יודע ללמוד". ובספר קימה והידור (12) פ"ז סע' א) הוסיף "שיגע בתורה".
- האם יש חיוב קימה מדין "ספק דאורייתא לחומרא" – הגראי"ל שטיינמן מביא בספרו אילת השחר (8) כי החזון איש אמר שלא צריך להחמיר "כיון שרוב האנשים אינם ת"ח [ועי"ש בנדון ספק ישיבה על מקומו בבית הכנסת, דהוי קבוע ולא שייך בזה דין רוב].
- דין "רבו מובהק" בזמנינו – כאמור לעיל, בדברי השו"ע (5) סי' רמב סע' ל) מבואר כי "רבו מובהק" הוא מי "שרוב חכמתו ממנו". וצריך לעמוד מפניו "משיראנו מרחוק מלוא עיניו עד שיתכסה ממנו" (5) שו"ע סי' רמב סע' טז). ורק בו נוהגים דיני הכבוד שלא ישב במקומו ולא יסתור דבריו [ושאר הדברים המבוארים בשו"ע יו"ד סימן רמב סע' טז]. ו"רבו שאינו מובהק", הוא מי שלימדו תורה בקביעות אע"פ שאין רוב תורתו ממנו, יעו' בספר לרעך כמוך (11) פ"ב סע' ו-ז).
וכתב החיי אדם (7) סע' י) "שאר הדינים הנוהגים ברבו מובהק מבוארים ביורה דעה, ולפי שאינו שכיח בזמן הזה רבו מובהק לא העתקתי". וטעם הדבר מבואר בדברי הרא"ה (3) רבי אהרן הלוי מלוניל, מרבותינו הראשונים) מכיון שכיום עיקר לימודנו הוא מהספרים, יעו' בדבריו. וראה בדברי הבן איש חי (7) סע' יא) ובספר קימה והידור (9) האופנים ששייך שימצא גם בזמנינו "רבו מובהק".
- • •
- כמה פעמים ביום חייב לקום בפני רבו – בגמרא (2) לג, ב) אמרו: "אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים". ולהלכה, לדעת מרן השו"ע (5) שו"ע סי' רמב סע' טז) חייב לקום בכל פעם שרואהו, אך לדעת הרמ"א חייב לעמוד רק פעמיים ביום. אמנם אם הגיעו למקום בני אדם שלא ראו שכבר קם בפני רבו, חייב לקום בפניהם שנית, מפני מראית עין, וראה בספר לרעך כמוך (11) סע' ז ובהערות שם).
- מאימתי חל חיוב העמידה ועד מתי מחוייב לעמוד – בשו"ע (5) שו"ע סי' רמד סע' ב) פסק: "מאימתי חייב לקום מפניהם, משיגיע לתוך ארבע אמותיו עד שיעברו מכנגד פניו". וכתב הש"ך (שם ס"ק ו) שאסור להקדים ולקום לפני שהגיעו לד' אמותיו, וראה פרטים נוספים בדין זה בספר קימה והידור (13) פ"ב סע' א).
- חיוב עמידה בפני ת"ח ורבו הנמצאים ברכב – ראה דברי הפוסקים בספר קימה והידור (13) פ"ג סע' ט) ע"פ הסוגיא בקידושין (2) לג, ב) בנדון "רכוב כמהלך".
- קימת בני ישיבה זה מפני זה – ראה בדברי הגמרא בבא מציעא (3) ובשו"ת שלמת חיים (8) סימן שלג).
סיכום דיני כיבוד תלמידי חכמים ודיני כבוד רבו – ספר לרעך כמוך (10)-(11). ועי"ש פרטים נוספים בנדון חיוב תלמידים לקום מפני ראש הישיבה והר"מ בישיבתם [וראה בנדון זה גם בספר קימה והידור (12) הערה א].
כבוד גדולי הדור
ה. בשו"ע (6) שו"ע סי' רמד סע' ב) נפסק: "אם הוא מופלג בחכמה, אפילו אינו רבו דינו כרבו מובהק", והוסיף הרמ"א: "מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך נקרא מופלג בחכמה". ומקור הדברים בשו"ת תרומת הדשן (16) במה שביאר את דברי התוספות בברכות (16) ששמואל נתחייב מיתה מדין "מורה הלכה בפני רבו", כי הורה הלכה בפני עֵלי שהיה גדול הדור, ואף שעדיין לא למד ממנו.
וראה בספר לרעך כמוך (16) פרטים נוספים בבירור גדרי כבוד גדולי הדור, ובנדון כיבוד רבו בפניו של גדול הדור.
דין אשת חבר וחיוב קימה בפני אשה חכמה בחכמת התורה
ו. מפשטות סוגיית הגמרא במסכת שבועות (14) משמע שיש חיוב לקום בפני אשת חבר, כמסופר על רב נחמן שקם בפני אשת רב הונא שבאה לפניו לבית הדין. אולם החיד"א הביא בפירושו ברית עולם על ספר חסידים (14) בשם האריז"ל, שאין חיוב לקום בפני אשת חבר [ועי' בשו"ת שבט הלוי (8) מש"כ בזה].
וראה בספר קימה והידור (15) במה שהביא את דברי הפוסקים האם יש חיוב קימה מפני אשת חכם, ומה גדר החיוב [דאורייתא, דרבנן או רק ממידת חסידות], וביאר ה' דרכים ביישוב דברי האריז"ל שלא יסתרו לגמרא בשבועות.
- חיוב קימה מפני אשה חכמה בחכמת התורה – לדעת הבן איש חי (15) אין חיוב קימה בפניה, אך הגר"ע יוסף פסק בשו"ת יחוה דעת (14) שיש לקום מדין "ספיקא דאורייתא לחומרא", ולכן תלמידות מחוייבות בדיני כבוד מורתם.
