א. בסוגיית הגמרא במסכת זבחים (1) ומנחות (1) הובא מאמרו של רבי אלעזר בן שמוע: "מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט". ובסוגיא בזבחים מבואר כי רבי אלעזר בן שמוע מודה בבמה, וראיה מדוד המלך שלקח מארונה היבוסי מוריגים שהשתמש בהם הדיוט להקרבה בבמה. אולם לדעת רבא, יש לומר כי דוד המלך באמת לקח מוריגים חדשים. דין זה מובא גם בסתמא בתוספתא במגילה (1) "כלים שנעשו מתחילתן להדיוט אין עושים אותן לגבוה", ושם הוסיפו עוד: "אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט, אין בונים אותם בהר הבית".

וכן פסק הרמב"ם (2) "אין עושים כל הכלים מתחילתם אלא שלם הקדש, ואם נעשו מתחילתם להדיוט, אין עושים אותם אותם לגבוה. אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט, אין בונים אותם בהר הבית" [ועי"ש בכסף משנה שכתב: "משמע לרבינו דלהדיוט היינו בית כנסת, ולגבי הר הבית הדיוט קרי ליה"].

ועי' בשו"ת חות יאיר (5) במש"כ שאין הלכה כר"א בן שמוע, ובמה שתמה החתם סופר (5) וחלק על דבריו.

ונשאלת השאלה האם גם בבית הכנסת אין להשתמש בכלים שנשתמש בהם הדיוט, או שהלכה זו נאמרה רק במזבח.

ב. והנה הבית יוסף (2) הביא את דברי המהרי"ל בשם האגודה (2) "דאין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה, ויליף ליה מדדרשינן בזבחים (1) מה מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט אף עצים וכו'. ואף על גב דנהוג עלמא לעשות מפות ופרוכת מבגדים ישנים, לאו מר בריה דרבינא חתם עלייהו, וכששואלים אמינא להו לקנות חדשים". ומשמע מדבריו שיש הבדל בין מעילים שנשתמש בהם הדיוט שאסור לעשות מהם תשמישי קדושה, לבין לעשות מפות ופרוכת מבגדים ישנים, שעדיף לקנות חדשים [עי' בדברי החות יאיר (4) במש"כ בזה].

דין זה הובא בשו"ע (4) סי' קנג) בדברי מרן המחבר: "אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה". ובדברי הרמ"א (3) סי' קמז) שכתב: "ואין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט". ומפשטות הדברים נראה שאין חילוק בין מפות ופרוכת למעילים, וכמפורש במשנה ברורה (3) ס"ק יג) שכתב על דברי הרמ"א "מפות לספר תורה", וז"ל: "הוא הדין לכל תשמישי קדושה, שאין נעשים מדברים שנשתמש בהם מתחילה לצורך הדיוט, כמבואר לקמן בסימן קנ"ג בלשון המחבר".

ובהמשך דבריו הביא המשנה ברורה את דברי הט"ז (3) שכתב "דווקא תשמיש קדושה אסור, אבל תשמיש דתשמיש שרי". וציין כי "המג"א מפקפק בזה", וכוונתו למה שכתב המג"א (3) על דברי הט"ז "ומיהו בתשובת מהרי"ל (2) כתב דאף פרוכת אסור לעשות מדברים ישנים, ופרוכת שלנו תשמיש דתשמיש הוא", וסיים המשנה ברורה: "ובצירוף עוד סניף, בוודאי אין להחמיר בזה". אמנם האליה רבה (3) יישב את קושיית המג"א: "ואפשר דבימי מהרי"ל היו נוהגים להניח לפעמים ס"ת על הפרוכת, הוי משמש עצמו".

ועוד הוסיף המשנה ברורה: "אבל לתשמישי מצוה, כגון כיס לטלית, מותר", ומקור דבריו בתשובות הב"ח (4).

כאשר נעשה שינוי בבגדי ההדיוט

ג. המג"א חידש להלכה, שאם נעשה שינוי בבגדים, ניתן להשתמש בהם לצורך גבוה, לפנינו דבריו:

"ומיהו העולם נוהגים לעשות [תשמישי קדושה] אפילו מישנים, וכמו שכתב מהרי"ל. ונראה לי דסבירא להו דבית המקדש שאני. ועוד נראה לי, דווקא כמות שהן אסור להשתמש בהן, אבל אם שינה צורתן ועשו מהן כלי אחר שרי, דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות (2). ואע"ג דבמזבח בעינן עצים שלא נשתמש בהם הדיוט [וזה ראיית האוסרים, מחצית השקל (3) שם], יש לומר דמזבח שאני, וכן משמע בגמרא [עי' ביאור במחצית השקל שם]. ועוד, דהרי הקרבנות קרבים מבהמות שנשתמש בהם הדיוט". ומדבריו למדנו ג' יסודות להיתר בדין כלי שנשתמש בו הדיוט:

[א] בית כנסת ותשמישיו אינם באותה דרגת חומרא של המזבח ובית המקדש.

[ב] בשינוי צורה מותר להשתמש בבגדי הדיוט.

[ג] גם בבית המקדש היו דברים שנשתמש בהם הדיוט שהותרו, כמו המראות הצובאות [שנעשה בהם שינוי] והקרבנות [והטעם יבואר להלן].

כחידושו של המג"א, פסק החות יאיר (4) שהתיר לעשות מסינר אשה מעיל לספר תורה "דאז צריך לשנות המלבוש ולחתכו, והוי שינוי שאינו חוזר לברייתו, הן בשינוי שם או בשינוי מעשה שנחתך. ודמי למש"כ קצת מפרשים שעל כן היה משה רבנו ע"ה מואס בנדבת מראות הצובאות, עד שציוהו הקב"ה ליקח מאתם (2), ונדבת טבעת עגיל וכומז לקח בלי פקפוק, מפני שהותכו ונשתנו". ואף החתם סופר (5) כתב: "וכבר נשאלתי על זה כמה פעמים ונוהגים להורות, כמו שכתב בחות יאיר לשנותם בשינוי גמור". וכן נקט למעשה המשנה ברורה (3) ס"ק יג) "אם שינה צורתן ועשה מהן דבר אחר שרי, וכן כתבו העולת תמיד והחות יאיר. ואף דיש מחמירין גם בזה, העולם נוהגין להקל" [ובשער הציון (ס"ק כב) הוסיף: "וליטול מפות של קיט"ל שלובשים ביום הכיפורים לספר תורה, אפשר דאפילו בלא שינוי שרי, דקצת תשמיש גבוה הוא, שנעשה להתפלל בהם בבית הכנסת, כ"כ הפמ"ג].

אמנם בשאר החידושים של המג"א פקפק החתם סופר  בסוף תשובתו בנדון (6), וטען שהמג"א לא הוכיח שיש  חילוק בין בית המקדש לבית הכנסת. וכן מה שהותר שימוש הדיוט בבית המקדש הוא דווקא בבעלי חיים, אשר לעולם אינם נאסרים על ידי שימוש הדיוט, ולכן אין להקיש מהם על שאר חפצים, יעו' בדבריו.

ובביאור טעם ההיתר להקריב קרבנות מבהמות שנשתמש בהם הדיוט, כתב בספר חבצלת השרון (7) בהקדם בירור גדר פסול כל שנשתמש בו הדיוט – שאין פירושו שמעשה השימוש אוסר את הכלי, אלא הכלי נאסר בגלל שהחפצא נתייחד לשימוש הדיוט. ומאחר ובבעלי חיים אין יחודו של האדם נתפס, נמצא שלא שייך בקרבנות פסול בחפצא.

בגדים שאינם מכובדים ובגדי נשים

ד. המשנה ברורה (3) ס"ק יג) הביא את דברי הפמ"ג: "מתשמיש מגונה, כגון מכנסיים וכדומה, נראה דאין לעשות". ובשו"ת הב"ח (4) נטה לומר כי בגדי נשים "עשויים ליצר הרע, ואין ראויים לתשמיש קדושה, וראיה ממראות הצובאות שלא קיבלם משה רבינו אלא על פי הדיבור". והגאון מבוטשאטש כתב באשל אברהם (4) שיש מידת חסידות שלא להשתמש בבגדי הנשים לתשמישי קדושה, וסיים: "פעם אחת שכחתי ועשיתי נרתיק לתפילין ממלבוש קלייד [שמלה] מאמי מורתי, והנני חוזר בי ואינני מניח התפילין בזה עוד".

אולם בהגהות על האליה רבה (3) העידו כי הנודע ביהודה עשה מבגד אשתו שנפטרה פרוכת לבית הכנסת "אלטנוי שוהל" בפראג, וראה בספר שרשי מנהגי אשכנז (9) שהביא שכן נהגו גדולי עולם מכל קהילות ותפוצות ישראל.

בגדים שהוכנו לשימוש הדיוט אך לא נשתמש בהם הדיוט או שנשתמש שימוש מועט

ה. מפשטות לשון הגמרא משמע שהאיסור לגבוה נאמר דווקא שנשתמש הדיוט בבגדים, ולא באופן שרק נעשו מתחילה לשם הדיוט אך לבסוף לא נשתמש בו. וכן פסק לדינא במשנה ברורה (3) ס"ק יד) "דאם עדיין לא נשתמש בהן שרי, ואף דבמג"א מצדד דאפילו בחדשים כל שנעשו לצורך הדיוט אסור, הנוהג להקל אין למחות בידו, דכן משמע מכמה אחרונים". ובשער הציון כתב מקור לדבריו במטה יהודה, המובא בספר חשוקי חמד (9) שכתב "דתשמיש לחוד אינו אוסר עד שיהיה ניכר בהם שהם ישנים". וראה במאמרו של הרב וולנר (8) שהוכיח כן מהסוגיא במנחות (1).

ו. ממוצא הדברים נבוא לברר נדונים מעשיים

• פרוכת שמשובץ בה סודר שאמו לבשה בעת הדלקת הנרות בשבת – הרב וולנר (8)
• חגורת ס"ת שנקרעה בשבת, האם מותר לקשור את ספר התורה בעניבתו של אחד המתפללים – חשוקי חמד (9).
• מנהג קהילות אשכנז להקדיש מטפחת שנכנס התינוק לברית המילה לכרוך בה את ספר התורה – מנהגי אשכנז (9).
• • •
• "וַיִּקַּח [יעקב] אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה". והקשה הטור (1) היאך היה רשאי לעשות כן, והרי כלי שנשתמש בו הדיוט לא ישתמש בו גבוה. ותירץ "בבמה שרי", והיינו על פי המבואר בסוגיא בזבחים (1) יעו"ש.

והחתם סופר (6) תירץ על פי דברי הזית רענן [שחיברו המגן אברהם] שיעקב אבינו לא שכב על האבנים ממש אלא עשאם מרזב, ולא מקרי תשמיש לענין מעילה, ואם כן הוא הדין לענין שימוש גבוה בזה. ובמילואים לפירוש שוהם ויקר על בעל הטורים (6) כתב לתרץ על פי חידושו של המג"א (3) שאם נעשה שינוי בדברי ההדיוט, מותר להשתמש בו לגבוה, והוא הדין באבנים ששכב עליהם יעקב אבינו שכידוע נעשו לאבן אחת, ועי' בדבריו עוד תירוצים.

ובספר דף על דף (7) הביא שהגר"מ פיינשטיין תירץ, שמה שצדיק שכב עליו לא נקרא דבר הדיוט אלא דבר קדושה.

• בעלי התוספות (1) הביאו מדברי המדרש כי הבריח התיכון היה ממקלו של יעקב אבינו. ותמה הגר"ח קנייבסקי בספרו טעמא דקרא (1), שהרי כלי שנשתמש בו הדיוט לא ישתמש בו גבוה. ותירץ: "ושמא לא נשתמש בו רק מה שנבקע הירדן על ידו כדפירש"י בפרשת וישלח ממדרש, וזה לא מיקרי השתמשות כיון שהי' ע"י נס, וצ"ע".