השביעי – חביב בימים, בחודשים, בשנים ובשמיטין

א. חז"ל (1א) הצביעו על חביבותם של כל ה"שביעין", דהיינו כל הדברים הקשורים למספר שבע: "כל השביעין חביבין לעולם. בשנים שביעי חביב, שנאמר (שמות כג, יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. בשמיטין שביעי חביב, שנאמר (ויקרא כה, י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. בימים שביעי חביב, שנאמר (בראשית ב, ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. בחדשים שביעי חביב, שנאמר (ויקרא כג, כד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". ויש לבאר את עומק הענין, ומשמעותו המעשית לעבודת השי"ת.

• חז"ל לימדונו על ההשוואה המפורשת בתורה בין מהות השבת למהות השביעית, כדברי הספרא (1ד) "כשם שנאמר בשבת בראשית (1ב) שַׁבָּת לַה', כך נאמר בשביעית (1ג) שַׁבָּת לַה'". וצריך ביאור.

• בדברי הגמרא במסכת שבת (1ה) והשו"ע (1ו) נקבע דינו של התועה במדבר ואינו יודע אימתי שבת: "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה". ותמוה ביותר, מה פשרה של קדושת היום השביעי במניינו של התועה במדבר, הרי "שבת קביעא וקיימא" (פסחים קיז, ב) ואף אין בכח בית דין [שלא כבקדושת המועדים] לשנות זמן המיוסד וקדוש עוד מששת ימי בראשית – ואם כן כיצד איפוא "מתקדש" יום השביעי במניינו של התועה, וצ"ע.

 השבת – סוד קיום העולם

ב. כדי לעמוד על סוד הדברים, ניכנס לפני ולפנים ממחיצת הבנת עומק מהות השבת וקדושתה, המתבארת בדברי חז"ל, ומוסברת בדברי האור החיים הקדוש.

בדברי הזוהר הקדוש (1ז) מבואר כי לא היה קיום לבריאה עד שבאה השבת. בביאור הדברים כתב האור החיים הקדוש (2) "ונראה שיכוון הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבאה שבת, ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה הוא, כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמות לא, יז) הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ, פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים". בהמשך דבריו כתב האור החיים הקדוש: "כי העולם היה חסר הקיום, עד שבאתה שבת ועמד העולם". והוסיף: "כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים, לטעם הנודע לו, גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד, הוא יוודע לה', ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם, שיעור המקיים עוד ששה ימים, וכן על זה הדרך. וזולת זה היום, היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו".

על פי זה ביאר האור החיים הקדוש את דברי הגמרא (שבת קיט, ב) "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", כי "להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים יבוא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים. ולזה כל המקדש את השבת וכו', פירוש מקיים ושומר קדושתו, באמצעות זה ישנו לשבת, ובאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם, ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה".

האור החיים הקדוש, חזר על יסודות הדברים, גם בפרשת יתרו  (3א) ובפרשת ויקהל (3ב), בביאור הכתובים שם.

 שבע – הנקודה הרוחנית הפנימית בתוך החומר הגשמי בבריאה

ג. לאור המבואר כי מציאות הבריאה תלויה בהשפעת קדושת השבת, נוכל להעמיק בסוד המספר "שבע", המבואר בהרחבה בדברי מהר"ל מפראג בספרו גבורות השם (3ג) "וכאשר תעיין ותמצא שהגשם יש לו חלופי ו' צדדים, והם המעלה והמטה ימין ושמאל פנים ואחור. וכל שש צדדים אלו, מתייחסים אל הגשמית, בעבור שכל צד יש לו רחוק, וזהו גדר הגשם. אמנם יש בו שביעי, והוא האמצעי שאינו נוטה לשום צד. ומפני שאינו מתייחס לשום צד, דומה לדבר שהוא בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולפיכך יש גם כן לזמן המתייחס ומשתתף עם הגשם ששה ימים והם ימי חול, אבל השביעי קדוש. ונמצא כי שבעה ימי שבוע הם דומים לגשם הפשוט שיש לו ששה, קצות והאמצעי שבשניהם זהו ענין ששת ימי חול והשביעי הוא קדש".

במקום אחר, הוסיף המהר"ל (3ד) ביאור: "מספר שבעה מורה על המדרגה שמתחבר ביחד הגשמי ובלתי גשמי. וידוע מספר שבעה כנגד שש קצוות והאמצעית שהוא נקרא היכל הקודש אשר ביניהם. ולפיכך תמצא בכל מקום כי במספר שבעה חול וקדושה, שבעת ימי שבוע – ששה ימי חול והשביעי הוא קודש, ובחדשים – השביעי גם כן קודש הוא חודש תשרי, ובשנים – ששה שני עבודה והשביעית שמיטה והיא שנת קודש, וכל זה מפני כי מספר הששה הם חול והם כנגד ששה קצוות הגשם שהוא חול, ואילו השביעי הוא כנגד היכל הקודש שהוא השביעי והוא באמצע, ודבר זה ידוע".  כלומר, המספר "שבע" הוא הנקודה הרוחנית הפנימית בתוך החומר הגשמי בבריאה. במציאות הגשמית, לכל גוף וחומר יש ששה "קצוות", דהיינו מימד האורך הרוחב והגובה, שהם שש פינות: למעלה למטה ימין שמאל פנים ואחור. וה"קצה השביעי", מרמז לנקודה הפנימית הרוחנית הטמונה בתוך כל חומר גשמי.

לכן, שבעת ימי השבוע מסודרים באופן של ששה ימי חולין והשביעי קודש, וכן בחודשים ובשנים. כי מספר שש מסמל את החולין, החומר, הגשמיות – כנגד שש הקצוות של החומריות, ואילו השביעי הוא כנגד "היכל הקודש" שהוא הנקודה הרוחנית, משום שהמספר שבע מסמל את הנקודה הפנימית הרוחנית הנמצאת בתוך החומר הגשמי.  ומכאן "חביבות" ה"שביעין" המפורשת בדברי חז"ל (1א).

במאמר המוסגר, נפלא ביותר לאור המבואר, מדוע בסדר כיבושה של יריחו מוגדש המספר "שבע", כאמור בספר יהושע (3ה) "וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת". וביאר הרב דסלר (3ו) "ויום השביעי שבת היה (עיין במפרשים). וכל אלה כדי שיתעמקו לראות ולהכיר את האמת על פי ההבנה הרוחנית, וכן רמזו פעמים בדברי חז"ל, שסוד מספר שבע הוא ענין ההבחנה הרוחנית שבתוך הגשמיות". רצה הקב"ה שבני ישראל יכירו שכיבוש יריחו אינו בכח גשמי כי אם ברוח ובזכויות. ולכן  סדר כיבושה של יריחו, סבב בציר ה"שבע": הקפות במשך שבעה ימים, וביום השביעי בשבת, שבע הקפות, ושבעה הכהנים ישאו שבעה שופרות. שכן בהיות המספר "שבע" ענין ההבחנה ברוחניות שבתוך הגשמיות, לפיכך לימדום זאת בראשית כניסתם לארץ, כדי שידעו ש"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָא-וֹת" (זכריה ד, ו).

עתה נבין את תכלית זכירת את השבת  בכל ימי השבוע – בהכרה בנקודה הפנימית, שכל אחד מימי השבוע מתקיים מכוח ה"נפש" של השבת, וזו גם הסיבה שימי השבוע נקראים שבת, כדברי הראשית חכמה (4א) "שכל הימים יונקים מיום השבת, שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, נמצא השבת שורש לכל ששת ימי השבוע, ולכך בכל יום ויום חייב להשפיע בו מקדושת שבת כמו שיתבאר. וכן מצאתי שכתב הר' יוסף גיקטיליי"א ע"ה שיום שבת הוא נקודת מרכז לעגולה".

הנקודה הרוחנית החבויה בתוך כל הבריאה הגשמית ומניעה אותה היא "נקודת האמצע" – וכך גם השבת, דהיינו הנקודה השביעית הרוחנית, היא קיום כל העולם בששת ימי החולין. וכדברי הראשית חכמה, שכל הימים יונקים מקדושת יום השבת, ובשל כך יום השבת נחשב "נקודת האמצע" המרכזית שעליה נסוב עגולת ששת ימי השבוע, כי השבת היא שורש לכל ששת ימי השבוע. וכן מתבאר בדברי השל"ה הקדוש (4ב) "ובזה יבואר גם כן השבת קודש נקרא שבת, וגם השבוע נקראת שבת, שנאמר (ויקרא כג, טז), עד ממחרת השבת השביעית תספרו, ומתרגמינן עד מבתר שבועתא שביעותא".

לאור האמור, מתיישבת על הלב ההלכה התמוהה לפיה התועה במדבר מונה ששה ימים ומשמר את היום השביעי, ומובן כיצד "מתקדש" היום השביעי במניינו של התועה, כדברי הראשית חכמה: "ושמעתי מפי מורי ע"ה שעל זה אמרו ז"ל, ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש שביעי שעושה קידוש והבדלה. הרי בפירוש כי הותר לו לעשות שבת אף על פי שבאמתות אינו שבת, והיינו מטעם כי הנקודה האמצעית שהוא השבת הולך עם כלם להשפיעם, וכל יום ויום יש בו מקצת שבת, ולכן בכל יום ויום אינו עושה מלאכה יותר מכדי פרנסתו מפני שכל יום הוא ספק שבת".

 שנת השמיטה – הזמן לעצור לקדש את הרוחניות

ה. ממוצא הדברים מבוארת היטב ההשוואה בין מהות השבת למהות השביעית (1ד) – כשם ששבת מקדשת את הטבע, כך השמיטה היא בחינת הקדושה שבתוך הטבע, כדברי הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (5ב) בביאור הכתובים בפרשת בחוקותי (5ג) ודברי חז"ל במסכת אבות (5ד) שגלות בבל נגרמה בגלל ביטול שמירת השביעית, ולכאורה תמוה, שהרי ידועים דברי חז"ל במסכת יומא (ט, ב) שבית המקדש הראשון נחרב בגלל חטאיהם בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים: "אולם שנתעמק נמצא שעבירה זו היא השורש לחטאים הנ"ל. שמיטה – שבת הארץ – היא בחינת הקדושה שבתוך הטבע, כמו שבת המקדשת את ששת ימי המעשה, כידוע. ביטול שמיטה פירושו, שנמנעים מלהכניס קדושה לתוך עולם המעשה, ואז לא תיתכן עליה רוחנית. ויותר מזה, האדם נופל ביבי הטומאה והתאוות, אשר תוצאותן שלוש העבירות החמורות הנ"ל". וראה גם בדברי הרב דסלר (5א) "שבת ושביעית – גדרן מנוחה, דבקות באין מפריע, והתאחדות האדם עם תוכנו הרוחני".

לפיכך, כשם ששבת היא הזמן המיוחד לקדושת וקירבת אלקים, כך שנת השמיטה נועדה לעצור את "בולמוס טרדותיו הגשמיות" להקדיש הזמן לרוחניות, כדברי ה"סטייפלער" בספרו ברכת פרץ (6א) "וכן ענין השמיטה הוא להפסיק באמצע בהלת הרדיפה על המחיה ועל הכלכלה, ולהפקיר שדהו להזכיר ולזכור כי לה' הארץ, שאין העולם הזה רכושם של האנשים, אלא הוא רכושו של הקב"ה, ומידו יתברך ניתנה לבני אדם להשתמש בה, והכל חסד ונדבה מאתו יתברך. והכי מבואר בהדיא בסנהדרין (לט, א) מאי טעמא דשמיטתא, אמר הקב"ה זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי הוא".

יתכן שלכך רמז הספורנו בדבריו הקצרים בפרשת בהר (6ב) "שבת לה' – שתהיה כל השנה הבטילה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו, כמו שכיוון בשבת בראשית באומר שבת לה' אלוקיך". ובפרשת יתרו ביאר הספורנו (6ג) ששביתת השבת "לה' אלוקיך", היינו "ללמוד ולמד, לשמור ולעשות, ולהתענג בו די העבודה לכבודו יתברך" – כי תכלית השביתה ממלאכה בשמיטה נועדה לעבודת השי"ת. וראה גם בדברי האברבנאל (6ד) כי חביבותם של ה"שביעין" נועדה "למען יתן [החי] אל לבו ששנותיו שבעים שנה", ועליו לנצלם עד תום ללימוד התורה ולעבודת השי"ת.

להשלמת היריעה, ראה בדברי הרב מפוניבז' (רבי יוסף שלמה כהנמן), באסיפה לחקלאים בפרוס שנת השמיטה (7).

 שנת השמיטה – קיום זכות עם ישראל על ארץ ישראל

ו. מעתה יתכן להמשיך את קו הדברים שנתבארו, ולהוסיף נדבך בעומק ההשוואה בין השבת לשמיטה, ולומר על פי המבואר בדברי הזוהר הקדוש (1ז) והאור החיים הקדוש (2) שקיום העולם הוא באמצעות השבת, כי גם באמצעות שביתת הארץ זוכים לקיום הישיבה בה. מסיבה זו, בעוון ביטול השמיטה גלו ישראל מארצם, כדברי השם משמואל (8א) "ושבתה הארץ שבת לה', פירש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. ונראה לפרש על פי מה שכתב בעל אור החיים הקדוש (פרשת בראשית) שהבריאה היא רק לשבעה ימים ובכל שבת מתחדשת הבריאה עוד לשבעה ימים וכן לעולם, וזהו שבת לה' אלקיך שחוזרת כל הבריאה לממציאה, וחוזר השי"ת ובורא אותה כבראשונה, עכ"ד. ויש לומר שכמו שהבריאה היא בכלל, כן היא נחלת ארץ ישראל לישראל נמי, היינו שניתנה להם רק לשבע שנים לעבוד את האדמה, וחוזר ונותן להם עוד לשבע שנים לעבדה ולשמרה. ועל כן בשנת השביעית שבה הארץ להנותן וכל האוכלים מפירותיה משלחן גבוה קזכי, ועל כן יש קדושה בפירות שביעית ותופסת דמיה כהקדש. ולפי האמור יובן דעוון שמיטה גורם גלות הארץ, דכל מידתו של הקב"ה מידה במידה, שכאשר לא שבתו בשביעית והיו מראים כאילו חטפו הארץ והחזיקו בה לעולם, על כן לא חזר ה' ליתן להם עוד לשבע שנים".

וכיוצא בזה הרחיב בספר נתיבות שלום (8ב) "כל קיום הבריאה הוא בכח האמונה שישראל מאמינים בהשי"ת שהכל בידו, ולכן השבת היא קיום כללות הבריאה, וכמו כן הקיום של ישיבת ארץ ישראל הוא שבת הארץ. וזה נרמז במה שהקדימה התורה זכור את יום השבת לקדשו עוד לפני פרטי מצות שבת ששת ימים תעבוד וגו', ללמד שהשבת היא לא רק מצוה אלא היא תכלית הבריאה ושורש קיומה. ועל דרך זה גם במצות שמיטה אמרה תורה ושבת הארץ שבת לה' לפני פרטי המצוה שש שנים תזרע וגו', כי גם מצות שמיטה היא באותה בחינה של שבת קודש, שהקב"ה נתן לישראל את ארץ ישראל מכל ארצות העולם, וקיומם בה הוא רק בזכות ושבתה הארץ שבת לה', ומבלעדיה אין להם זכות קיום בארץ".

וראה עוד במה שכתב בזה הנתיבות שלום (9א) במאמר "מה ענין שמיטה אצל הר סיני".

 מעלת לימוד התורה בשנת השמיטה

ז. סוף דבר, שנת השבע – השמיטה, היא השנה שבה נתחזק ברוחניות, בלימוד התורה ובעבודת השי"ת – ראה בספר שביעין חביבין (9ב) שהביא מדברי רבי בן ציון אבא שאול, שכתב על פי דברי הבן איש חי, כי מעלת לימוד התורה בשבת עולה אלפי מונים מימות השבוע ו"כמו כן בשנת השביעית שבת הארץ, מעלת קיום המצוות ועסק התורה גדולה יותר משאר השנים".

ואנו, בכל פעם שנפגוש ב"שביעין" החביבים – היום השביעי, החודש השביעי, השנה השביעית – וכל דבר הקשור למספר שבע, נזכור כי חביבותם נובעת ממהות המספר שבע כסמל הנקודה הפנימית הרוחנית העומדת במרכז הוויית החומר הגשמי, שהיא מעיקר אמונתנו בקיום ההוויה בחפצו ורצונו יתברך.