להתרחק מעבודת כוכבים

א. חז"ל למדו במסכת עבודה זרה (1) יז, א) מהפסוק בספר משלי "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ", שיש להתרחק מדרך עבודת כוכבים ד' אמות, ובהמשך הסוגיא (שם עמ' ב') למדו התוספות (ד"ה ניזיל) מהמעשה המסופר בגמרא על ר' חנינא ור' יונתן "שדרך להרחיק פתח עבודת כוכבים כל מה שיכול" [וראה בשו"ת יביע אומר (8) אות א) בביאור דברי התוספות], וכן נפסק להלכה בשו"ע (3) סי' קנ סע' א) "מצוה להתרחק מדרך אלילים ד' אמות".

כניסה לעיר שיש בה עבודת כוכבים

ב. עוד מבואר בדברי המשנה במסכת עבודה זרה (1) יא, ב) "עיר שיש בה עבודה זרה, חוצה לה, מותר. מהו לילך לשם – בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, אסור. ואם היה יכול להלך בה למקום אחר, מותר". ודנו הפוסקים אימתי אסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, ומהו טעם האיסור.  ומצאנו ג' פירושים בדברי המשנה:

• הרמב"ם פירש את המשנה (1) כפשוטה, שיש איסור להיכנס לעיר שיש בה בית עבודה זרה "כל שכן לדור בה, וכל שכן לסחור בה". ולדעת הרמב"ם האיסור הוא כמובן בכל עת, ולא רק ב"יום אידם".
• רש"י (1) יא, ב ד"ה עיר) פירש את המשנה, שאיסור הכניסה לעיר הוא רק בימים שיש "יום איד" לבני העיר לעבודת אלילים. ובטעם האיסור פירש (1) יב, א ד"ה אסור ליכנס) "משום חשד, דאמרי איהו נמי אזיל למפלח".
• ואילו רבנו יונה [הובא בדברי הטור (2) ועי"ש שהרא"ש הסכים עמו] פירש, שהאיסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה נאמר רק ב"ימי אידם" כשעושים "יריד [אסיפות ומסחר] "לפי שעכו"ם מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם אסור, שלא יהא נראה כאחד מהם הולך שם לסחורה ולכבד אליל. אבל בעיר שעושים שם יום איד ואין הולכים שם משאר מקומות, לא מצינו שיהא אסור לילך לשם משום חשדא". וטעם האיסור מבואר בדברי הריטב"א (2) "ויש שפירש במשנתינו, שאפילו אין כאן מקום חשד אסור, לפי שעושה שם אסופה ורוב עם, שהוא כבוד לעבודה זרה שמתאספים עם רב ליריד שלה". ובדברי הראב"ד (2) מבואר טעם נוסף: "מפני חשש משא ומתן".

להלכה: בשו"ע (2) סי' קמט סע' א) פסק כהכרעת רבנו יונה, שהאיסור להיכנס לעיר שיש עבודה זרה הוא רק בעיר שעושים בה יריד ביום אידם. והש"ך (ס"ק א) העתיק את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל.

• מגורים בעיר שיש בה עבודה זרה – הרמב"ם עצמו כבר כתב בתוך דבריו: "אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים, ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד, כח) ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן". ומפורש בשו"ע (3) כי האיסור לעבור בעיר שיש בה ע"ז ביריד ביום אידם לא נאמר לבן העיר.

כניסה לחצר של בית עבודת כוכבים

ג. בדומה למחלוקת הראשונים בנדון הכניסה לעיר שיש בה עבודת כוכבים, נחלקו הפוסקים בנדון כניסה לחצר של עבודת כוכבים, כמבואר בדברי הרמ"א (2) סי' קמט סע' ב) וז"ל: "יש אומרים דדינו כעיר של עבודת כוכבים (טור בשם הרשב"א) ובזמן שאין העובדי כוכבים מתקבצים שם לתרפותן מותר ליכנס שם (טור בשם ר' יונה והרא"ש). ויש אומרים דבכל ענין אסור [ופירש הש"ך (ס"ק ה) בשם הפרישה והב"ח: "ואפילו שלא ביום האיד"], אם אין דרך עובר בו למקום אחר, אבל כשדרך עובר למקום אחר לכולי עלמא מותר, וכן המנהג פשוט לילך דרך אותו חצר למקום אחר (רשב"א).  ומכל מקום מידת חסידות הוא להתרחק מלילך בו, אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו (דברי עצמו). וכן משמע בספר חסידים [כוונתו לדברי הספר חסידים (2) "יהודי אחד הלך בחצר בית ע"ז, כשיצא שמע בת קול שאמרה וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ (מלכים א יד, ט), והתענה כל ימיו].

וכתב בשו"ת ציץ אליעזר (6) "וידוע דהיכא שהרמ"א כותב יש אומרים ויש אומרים, הלכה כיש אומרים בתרא. ואם כן למדנו מכאן שאסור מדינא בכל ענין להיכנס לחצר של עבודת כוכבים, אפילו בזמן שאין העובדי כוכבים מתקבצים שם לתרפותן, והגר"א (שם ס"ק ז) מציין מקור לכך גם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל. ורק להשתמש בחצר כדרך מעבר למקום אחר, שצריך לילך, מותר מעיקרא דדינא להשתמש בכזאת. אבל משום מידת חסידות יש להחמיר שלא להיכנס לחצר אפילו לשם מטרה כזאת, אם יש לו גם דרך אחרת קצר כמוהו, שיוכל לשמש לו כתחליף למקום המעבר". ועל פי זה פסק: "ואם כן ברור שאסור להיכנס לחצר [של כנסיה] בכדי להשקיף על הנוף". ובספר הגיוני הפרשה (12) כתב נפקא מינה נוספת בין שתי השיטות שהביא הרמ"א, לענין כניסה לחצר הותיקן ברומא שלא ביום חגם, יעו"ש בדבריו.

כניסה לבית עבודת כוכבים משום פיקוח נפש •  הפסד ממון •  מחשש ל"איבה"

ד. לאחר שנתבארו דיני הכניסה לעיר שיש בה ע"ז, ולחצר של ע"ז, נברר את דיני הכניסה לבית עבודה זרה עצמה.

בראשית הדברים יש לציין לדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (8) ח"ב יו"ד סימן יא אות ד) "ועדיין צריכים אנו למודעי, היאך הדין נוטה בזמן הזה שאין הגויים עובדים ע"ז. וכבר מצאנו כיו"ב למרן בשו"ע (יו"ד סוף סימן קמח) וז"ל, יש אומרים שאין כל הדברים הללו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי ע"ז, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם, ולהלוותם, וכל שאר דברים, עכ"ל. אכן אין זה ענין להתיר בנדון דידן, כי הנה כתב הרמ"א (ריש סימן קמא), צורות שתי וערב שמשתחווים להם דינם כצלם, ואסורים בהנאה בלא ביטול. אבל אותם שתי וערב שתולים בצוואר לזכרון, לא מקרי צלם ומותר, ע"כ. ומכיון שצורת השתי וערב אשר בבית כנסייתם היא עבודה זרה גמורה ואסורה בהנאה, ודאי שבית תיפלתם קרו בית עבודה זרה" [ובשו"ת פרי השדה (4) נקט לאסור כניסה לבית עבודה זרה אפילו במקום שאין בו "צלמים". וראה להלן [אות ו] יבואר דין כניסה למסגד].

• פיקוח נפש – הטור (2) הביא את דברי הרשב"א שאסור להיכנס למקום ע"ז אפילו במקום פיקוח נפש, וכן מבואר בדברי הריטב"א שכתב (2) "והיא בכלל אבזרי דע"ז שיהרג ואל יעבור". אולם הש"ך (2) סי' קמט ס"ק ב) הביא מדברי הר"ן ועוד פוסקים, שהתירו להיכנס לבית ע"ז משום פקוח נפש. ויש הזכיר בזה את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל (1) במש"כ בתוך דבריו: "ואם העיר דינה כן, קל וחומר דין בית עבודת כוכבים עצמו, שהוא אסור לנו כמעט לראותה, וכל שכן ליכנס בו" [ובשו"ת ציץ אליעזר (6) כתב: "וזכורני עוד מימי קטנותי, דכשהיו צריכים לעבור על יד כנסיה מובהקת שלהם, היו המבוגרים מאיצים שלא להסתכל לשם ולמהר לעבור, ובדרך המהירות לומר ג' פעמים שקץ תשקצנו וגו'. וכפי הנראה המקור לכך הוא מדברי הרמב"ם אלה". וראה בשו"ת יביע אומר (8) שם אות ה) שהביא בשם החיד"א "שהנכנס לבית עבודה זרה הרי הוא בכנפי הסיטרא אחרא של הטומאה ומטמאים אותו מעט מעט ולא ידע כי בנפשו הדבר"].
• הפסד ממון – בספר חסידים (2) כתב: "נכרי אחד היה חייב ליהודי כסף, וכשהיה תובע ממנו חובו, היה הנכרי בורח לבית תיפלתם. ופעם אחת נכשל היהודי ונכנס אחריו לבית העבודה זרה לתבוע חובו, ושוב נתחרט על כך, ושאל לחכם להורות לו דרך תשובה, והשיבו [החכם] שבכל שנה באותו יום שנכנס לבית עבודה זרה יתענה, וכן היה נוהג כל ימיו". ובשו"ת יביע אומר (8) שם) הביא מדברי הפוסקים שהתירו "לישראל שיש עליו נושים רבים להיכנס לבית תיפלתם ולהינצל מהתפיסה במשפט המלכות", אך כתב כי מדברי השו"ע נראה להיפך, יעו"ש בדבריו.
• מחשש ל"איבה" – בספר הגיוני הפרשה (12) ציין לכמה איסורים שאסרו חז"ל בין ישראל ועכו"ם, והתירו מחשש שהדבר יעורר "איבה" בין הנכרים לישראל, וכתב: "אולם למרות שיש פוסקים שהתירו משא ומתן עם העכו"ם ביום אידם, למעשה רובם ככולם של הפוסקים סוברים שאין להתיר כניסה לבית ע"ז משום איבה", וציין לדברי שו"ת פרי השדה (4) ושו"ת יביע אומר (8)-(9) אשר דנו על אישי ציבור יהודיים שמתוקף תפקידם נאלצים להופיע בכנסיות לטקסים שונים [כטקס אשכבה וכדומה], ואסרו זאת באיסור מוחלט, אפילו במקום שהדבר עלול לגרום ל"איבה" כלפי העם היהודי [והגר"ע יוסף הוסיף: "קל וחומר לרב בישראל שילך לשם (עם פמליית משרד הרבנות) בתלבושת רשמית ובגלימא דרבנן, הא ודאי שיש בזה חס ושלום חילול ה', וצריך להתאזר בכל עוז ותעצומות לבטל המנהג הרע שהוא אותיות גהנם"].

וביאר בספר הגיוני הפרשה (13) מדוע מצד אחד הקילו הפוסקים לענין משא ומתן עם גוים ביום אידם משום איבה, ומצד שני החמירו לענין כניסה לבית עבודה זרה אף במצב של איבה: [א] מניעת הליכתנו לבית תיפלתם לא הויא גנאי להם. [ב] בזמן הזה אינם יכולים לעשות שום היזק בלא דין ומשפט. [ג] אפשר לחלק בין משא ומתן ביום אידם לבין כניסה לבית עבודה זרה שהוא הרבה יותר חמור.

ה. פרטי דיני כניסה לבית עבודת כוכבים וכנסיות

• כניסה לכנסיה לביקור כדי להתרשם מיצירות אומנות הנמצאים בה – בשו"ת אגרות משה (6) יו"ד ח"ג סימן קכט) אסר את הכניסה, יעו' בדבריו [והוסיף: "וגם לבד האיסור, דבר השחתה הוא באמונה ובדעות שיהיה רצון לילך לשם"].
• כניסה לקלפי של בחירות הנמצא בבית תיפלתם או מחובר לכנסיה – ראה בספר הגיוני הפרשה (13) שכתב בשם שו"ת ישכיל עבדי, שהדבר פשוט לאיסור. וכן נקט לדינא בשו"ת משנה הלכות (11) סימן קלט).
• משחקי ילדים באולם או במגרש השייך לכנסיה – בשו"ת אגרות משה (6) או"ח ח"ד) אסר "אף שאין שם צורות, דהרחק מעליה דרכך כתיב, זו מינות בעבודה זרה י"ז ע"א (1), והמסיתים והמדיחים הם הרבה ונמצאים שם ביותר, ואדרבה יש ללמד לילדים שיתרחקו משם ושהוא מקום משוקץ ומתועב". אולם בשו"ת משנה הלכות (11) סימן קלח) נקט שאין איסור בדבר, יעו' בדבריו, ובמה שהרחיב בביאורם בספר הגיוני הפרשה (13).
• הושבת ישיבה בבנין השייך לבית עבודה זרה סמוך לבית תיפלתם – בשו"ת אגרות משה (6) או"ח ח"ג סימן עז) כתב: "פשוט שאסור אף לחשוב דבר כזה, אף שהוא בנין נפרד מבית התיפלה, מכיון שהוא סמוך לבית תיפלה שלהם, וכל שכן כשהצלב הוא שם, וטוב עושים הרבנים שאין מסכימים לזה".
• תפילה או עשיית בית כנסת קבוע במקום ששימש קודם לכן לעבודה זרה – בשו"ת בנין ציון (4) כתב רבי יעקב עטלינגר [רבה של אלטונה בגרמניה], שאין בזה איסור הנאה מעבודה זרה, אמנם "היה נראה קצת לאסור כיון שהרי התפללו בו לאליל שלהם, והאומר לעבודה זרה אלי אתה והמקבלו לאלוה אפילו שלא בפניו, גם כן מקרי עובדי ע"ז, לכן לכתחילה ודאי יש להחמיר. מיהו לעת הצורך יש לסמוך על דברי הרא"מ, שהבית לא נבנה בתחילתו להיות בית עבודה זרה אלא לבית דירה". וראה בדברי רבי יצחק אלחנן ספקטור [רבה של קובנה, ליטא] בשו"ת עין יצחק (5).
• • •

ו. כניסה למסגד

נחלקו רבותינו הראשונים והפוסקים האם המוסלמים נחשבים כעובדי ע"ז, ונפק"מ לאיסור כניסה למסגדים.

הרמב"ם נקט בתשובותיו (3) שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה. מאידך, בשו"ת יביע אומר (9) ח"ז יו"ד סי' יב) הביא מדברי האשכול והמאירי שלמדו מדברי הגמרא בעבודה זרה (1) יא, ב) שאחד מבתי הע"ז הקבועים היה ב"ערביא", כי הישמעאלים הם עובדי ע"ז. וכן מפורש בדברי הר"ן במסכת סנהדרין (4) שכתב: "וגם המשוגע [מוחמד] של הישמעאלים, אף על פי שאינם טועים אחריהם לעשותם אלהות, מ"מ הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות, דין עבודה זרה יש להם לכל דבר איסור של ע"ז". ואמנם על פי דבריהם, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (6) "שגם בית מסגד שבו הם מבצעים עבודתם, יש לו גם כן דין בית ע"ז לכל דבר, ואסור להיכנס שם".

ברם בשו"ת יביע אומר, כתב  על פי דברי הרמב"ם בתשובותיו "שהמסגדים של הערבים אין להם דין בתי ע"ז, ומותר להיכנס בתוכם. ואפילו הר"ן שאמר שהואיל ומשתחוים לפניהם כעבודה של אלהות דין ע"ז יש להם, י"ל שאילו הוה שמיע ליה כל מ"ש הרמב"ם בתשובה לא היה אומר כן. שבודאי הרמב"ם היה בקי בהם ביותר, וכל רז לא אניס ליה".

• תפילה במערת המכפלה – על פי שיטתו הנ"ל כתב הגר"ע יוסף שאין כל מניעה להתפלל במערת המכפלה, וכן נקט לדינא בשו"ת תשובות והנהגות (11), שלא כדברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (10) שהחמיר בזה.
• • •

ז. כניסה והרחקה מבתי תיפלה רפורמיים וקונסרבטיביים

• שכירת חדר לתפילה בבית כנסת קונסרבטיבי – בשו"ת אגרות משה (7) או"ח ח"ג סימן כח) כתב לאיסור, יעו"ש.
• השתתפות בחתונה באולם הנמצא בבית כנסת קונסרבטיבי – בשו"ת אגרות משה (7) שם סימן ל) כתב כי "בזמן שאין הולכים לשם להתפלל, וגם ידוע שיש שם אולם לעשות משתאות וסעודות לחתונות, ליכא חשדא ואין לאסור [ועי"ש במה שדן מדברי המשנה בעבודה זרה (2) יא, ב) והרמ"א (3) סי' קמט סע' א) בנדון כניסה לחצר ע"ז בזמן שאין מתקבצים לתיפלתם]. אולם הוסיף: "מכל מקום מן הראוי להתרחק מבית הכנסת שלהם ביותר, ובפרט לאדם חשוב שלמדים ממנו ויש לחוש שיטעו אחדים לומר דגם האדם חשוב מקרב אותם ואת בית הכנסת שלהם. אבל מכיון שאינו דבר איסור אלא זהירות להרחקה יתירא ולחשש טעות רחוק, אם יש צורך גדול לפי דעתו יכול גם האדם חשוב להקל".
• שכירת מקום לימודים לבית ספר – בבנין של בית כנסת רפורמי שיש אליו כניסה נפרדת, או בבנין הסמוך לבית תיפלתם, ראה בשו"ת אגרות משה (7) יו"ד ח"ב) שכתב: "הנה שני המקומות אין רוח חכמים נוחה מהם, אף שאין לומר איסור ברור המפורש, כי יש הרבה חששות שיכול להזיק לחינוך הילדים, כי אי אפשר לישב בשכונתם ולגנות את בית הכנסת שלהם, ומתרגל במוחות הילדים כי גם זה הוא בית הכנסת שיש בו קדושה, ועוד יש הרבה חששות. ומכיון שיש אפילו חשש רחוק בענין החינוך, הרי ודאי אין לעשות זה, ומצוה כללית איכא בתורה קדושים תהיו, עיין ברמב"ן שהעיקר הוא שלא כל דבר שליכא איסור מפורש ואף שהוא היתר ממש רשאים לעשות, שצריך להסתכל ולילך אחר סוף מעשה, אם ח"ו אפשר לצאת מזה איזה קלקול יש למנוע מזה".

[*] השיעור נערך על פי הספר 'הגיוני הפרשה' – חומש שמות, מאת הרב אריה דוד וסרמן, תשס"ט.