כשרות דגים ללא סימנים

א. חובת בדיקת סימני כשרות הדג

בפרשת שמיני (1א) נתבארו סימני כשרות הדגים – סנפיר וקשקשת, ונאסרה אכילת דגים שלא נמצאו בהם סימנים אלו, כמבואר במסכת חולין (1ב) "תנו רבנן, ממשמע שנאמר אכול את שיש לו [סימני כשרות], שומע אני אל תאכל את שאין לו. וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו, שומע אני, אכול את שיש לו. ולמה שנאם, לעבור עליו בעשה ולא תעשה". ומבואר כי מלבד האיסור לאכול דגים טמאים, יש מצות עשה לבדוק את סימני הכשרות של הדגים בטרם אכילתם. וכפי שכתב הרמב"ם בפתיחת הלכות מאכלות אסורות (1ג) "מִצְוַת עֲשֵׂה לֵידַע הַסִּימָנִין שֶׁמַּבְדִּילִין בָּהֶן בֵּין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְדָגִים וַחֲגָבִים שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן וּבֵין שֶׁאֵין מֻתָּר לְאָכְלָן". וכן מבואר בספר המצוות (1ד) "היא שצונו לבדוק בסימני דגים והם כתובים בתורה, והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, הנה התבאר שאמרו אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מצות עשה. והענין, באמרנו שהיא מצות עשה מה שזכרתי לך היותנו מצווים לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו".

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (2א) חלק על הרמב"ם וכתב שאין למנות כאן מצוות עשה, כי "הדבר ידוע שאין הכוונה שבאוכלנו הדג הטהור נעשה מצוה", אלא הכוונה לומר שהאוכלם עובר בלאו ועשה. וכתב המגילת אסתר שגם לדעת הרמב"ם אין המצוה באכילה אלא בבדיקה וההבדלה בין הטהורים לטמאים.

בספר החינוך (2ב) הביא את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, ונטה לדעת הרמב"ן. וראה גם בדברי הרדב"ז (2ג) בזה.

ב. הכרת הדג בטביעות עין

הפוסקים דייקו כי גם לדעת הרמב"ם שיש מצוה לבדוק הסימנים, הכרה בטביעות עין שהדג הוא ממין טהור, מועילה, מדברי המשנה במסכת חולין (3א) המונה את סימני טהרת הדג: "וּבַדָּגִים, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקָשֶׂת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין, הַקְּבוּעִין בּוֹ. וּסְנַפִּירִין, הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן". ובסוגיית הגמרא (3ב) "תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, הרי זה מותר". ולכאורה כיצד יודעים שדג זה עתיד לגדל קשקשים. ומכאן הוכיח בספר חוט שני (3ג) כי מדובר שמכירים את מין הדג, ויודעים שטבעו שעתיד לגדל קשקשים. ואם כן הכרת הדג מועילה להכשירו אף כאשר לא רואים את סימני הכשרות, גם לדעת הרמב"ם.

ובשו"ת אגרות משה (3ג) מבואר כי במפעל ייצור של שימורי דגים, שבו התקבל משלוח של דגים שקילפו מהם את העור [שעליו סימני הטהרה – סנפיר וקשקשת], אי אפשר להסתמך על טביעות עין של מומחה שזיהה את הדגים הקלופים כדגים כשרים, אלא יש צורך בהשגחה קפדנית על כל אחת ואחת מחתיכות הדגים שהיא ממין כשר. היות ו"כשליכא שום סימן, כדגים מקולפים, והסמיכות הוא רק על טביעות עין, אינו כלום אף במוחזק בכשרות כשיאמר שמכיר שהוא דג טהור, כשלא יאמר שמכיר ממש שהוא דג פלוני. דכי מכיר כל הדגים שבעולם כשהם קלופים בטביעת עין על הבשר של הדג". ומבואר בדבריו, כי בשל החשש להימצאות דגים טמאים ברשתות שבהן הדגים ניצודים, לא מועילה בדיקת רוב הדגים, אלא יש צורך בבדיקת כל אחד ואחד מהדגים, לוודא שהוא ממין כשר.

ג. הכרה בטביעות עין כשהדג אינו שלם

במשנה במסכת עבודה זרה (4א) מובא: "אלו דברים של נכרים אסורים ואין איסורם איסור הנאה, חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהם, וְטָרִית טְרוּפָה וְהַחִילָק". ופירש רש"י (עבודה זרה לה, ב) "טָרִית – מין דגים קטנים מלוחים. טְרוּפָה – שנטרפו ונשתברו הדגים ואין ניכרים, הלכך חיישי לטמאים". כלומר, "טָרִית" הוא דג קטן שיש לו סימני טהרה, אך כשהוא מרוסק [טְרוּפָה] אי אפשר להבחין בהם, ולכן אסרו חכמים לאכלו, מחשש שבתוך חלקי הדג המרוסק נתערבו חלקי דג טמא. ו"חִילָק" הוא דג שסימני הטהרה שלו גדלים לאחר זמן, ולכן אסרו חכמים לאכלו מחשש שיטעה ויאכל דג טמא הדומה לו, היות ועתה אין בו סימנים [התפארת ישראל (4א) למד מדברי המשנה לאסור אכילת דגים שסימני הטהרה לא ניכרים בגופם: "טָרִית טְרוּפָה, מין דגים שקורעים אותם ומולחים אותם כמו ההערינג אצלינו, וחיישינן לתערובות דג טמא. ולכן יש להיזהר נמי מלאכול זארדעללען, דאף שהוא מין דג קטן טהור, על כל פנים על ידי שנכבש במלח זמן מרובה נימוחו קשקשיו, ושמא נתערב בו דג טמא. וכן שמעתי מפה קדוש של אדוני אבי מורי ורבי הגאון, שהיה נזהר מלאכלם מהאי טעמא"].

בסוגיית הגמרא (4ב) מבואר שאם אין לדג ראש ושדרה, הוא נחשב "טְרוּפָה". ופירש רש"י "שהדגים ניכרים בראשם בין טמא לטהור, שהטמאים ראשיהן חדים ואין להם שדרה". אבל הרא"ה (5א) פירש שאין הכוונה שיודעים על כשרותו של הדג מחמת סימני ראש ושדרה, אלא שמכיר הדג בטביעות עינא, ודוקא כשהוא שלם סמכינא אטביעות עינא "דבעינן טביעות עינא דכולא גופא".

בשולחן ערוך (5ב) נפסק: "מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת, אם החתיכות מתאימות, כולן מותרות; חזקה, מדג אחד באו. ואם אינן מתאימות, אלו שנמצאו בהן קשקשים מותרות, והשאר אסורות, אפילו כולן מלוחות ביחד". והוסיף הרמ"א: "ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה, מותר לאכול, דודאי היה לו קשקשים. אבל אם הדג שלם, ואין אנו רואים בו קשקשים, אין לסמוך אראש ושדרה" – והיינו כחידושו של רש"י שראש רחב מועיל כסימן לכשרות. וכתב הש"ך (ס"ק ו) כי מרן המחבר השמיט דין זה כפי שנקט בחיבורו בית יוסף בדעת הרמב"ם, כי מדובר רק במכירו בטביעות עין, כמבואר בשיטת הרא"ה (5א).

ד. דגים קלופים חתוכים או טחונים – חששות הלכתיים

על פי המבואר שאין לסמוך על הכרה בטביעות עין כאשר הדג אינו שלם כדוגמת ה"טרית", מתעורר חשש חמור באכילת דגים שנחתכו ועורם קולף, שלא ניכרים בהם סימני טהרתם.

חשש נוסף באכילת דגים אלו הוא, שמא מעורבים ביניהם מעט דגים טמאים הדומים לטהורים ואינם ניכרים, כמבואר בדברי המשנה (4א) ב"חליק" שנאסר מחשש שמעורב עמו דגים טמאים [כמו שכתב התפארת ישראל (4א) בנדון אכילת הזארדעלללען] – וחשש זה קיים גם בדגים שלמים.

בספר חוט שני (6) הביא מחלוקת רבותינו הראשונים בביאור הגמרא בעבודה זרה (4ב), וכתב: "עכ"פ מבואר דאם ע"י ראש ושדרה ניכר מין הדג, סגי להתירו לאכילה". ונוסיף: "אין לסמוך על צורת הדג או צבעו שדומים זה לזה בצורתם ובטעמם, ואף על מי שנקראים באותו שם, כיוון שיש סוגים וזנים שונים תחת אותו משפחה, ויש מאלו מינים טמאים ויש טהורים. וגם אין לסמוך על כך שבעונה פלונית מצויים רק דגים טהורים. וכן אין לסמוך על סמנים או חתכים שמצויים על בשר הדג. ועל כן אין מותר לאכול אלא אם כן בידיעה ברורה שהוא דג פלוני הכשר, וידוע לנו שהיו לו קשקשים ע"י הסימנים שנתנו חז"ל שיהיה לו ראש ושדרה". ובסיום דבריו הביא את דברי השולחן ערוך (5ב) וכתב: "ולפי זה הקונה חתיכות דגים ובחלקם יש קשקשים ובחלקם אין, אם יכול להשוותם שיהיו ניכרות שהם מדג אחד מותר לאכלן. ואם אינו יכול להשוותם אסורים באכילה".

החלקת יעקב (7) דן בהרחבה בעניין אכילת הסרדינים הקלופים והביא את דברי המשנה כי חילק אסור באכילה, וכתב שאין לחוש בזה בסתם דגים קטנים הידועים בכשרותם ורק את החילק אסרו. אלא שיש פוסקים שהחמירו בזה, אך מהראשונים לא משמע כן. ומכל מקום אפשר שבנעשה בבית חרושת נחשב לקונה מאומן שיש להקל בזה [כפי שיבואר להלן בהרחבה [אות ז] – דין חזקה אומן לא מרע אומנותיה].

ה. הסתמכות על "רוב" דגים כשרים

הריב"ש (8א) כתב בנדון ספיקות בכשרות עופות כי אין להסתמך על רוב כדי להתירם, מכיוון שציוותה התורה לבדוק את הסימנים "ועל כרחינו יש לנו לחוש לכל אחד מהם, ואפילו הוא מיעוטא". ועל פי זה כתב בספר החוט שני (6) שגם בכשרות הדגים אין להסתמך על רוב, מחמת החובה לברר את מינם עפ"י סימנים.

לעומתו, הרב צבי שכטר (8ב) כתב מותר לאכול את דגי הטונה והסרדינים גם ללא הכשר, בהסתמך על הרוב, כדבריו: "האמת יורה דרכו, שעדיין יש להסתפק לאחד מני אלף או יותר שיתערב בכאן מין טמא. ובפשוטו נראה לומר בזה, דאף דאין הכי נמי, שקיימת אפשרות רחוקה מאד על אחד מני אלף שהתערב בכאן דג טמא שאולי לא תפסו את טעותם ולא זרקוהו בחזרה לאוקיינוס. ואף דהריב"ש (8א) כתב דמכיון שהתורה ציותה לבדוק בסימנים, על כרחנו יש לנו לחוש לכל אחד ואחד מהם ואפילו הוא מיעוטא. כלומר, דכאן הוא יוצא מן הכלל, ולא אמרינן בתר רובא. מכל מקום נראה פשוט דבספק רחוק כזה של אחד מני אלף, אף להריב"ש אין לאסור". וסיים: "ומעתה נראה פשוט שבספק של אחד מני אלף דלא מיקרי ספק כלל אפילו לגבי ספק סכנה, דפשיטא דאין בזה משום ביטול העשה דבדיקת סימנים, אם סומכים על רוב שכזה".

אמנם בשו"ת תשובות והנהגות (11ב) כתב: "יודע אני  שהגאון רבי פנחס עפשטיין (ראב"ד העדה החרדית בעיה"ק) החמיר מאד בדגים והצריך בדיקה בכל דג ודג, ולא סמכינן על רוב.

ו. איסור דרבנן לקנות מנכרי דגים בלא שנבדקו סימני הטהרה

גם אם נאמר כי מדין התורה, אכילת דגים שלא ניכרים בהם סימני טהרה מותרת מדין "רוב" או "חזקה", מכל מקום הרי נתבאר לעיל (4א) כי חז"ל אסרו לקנות מנכרי "טרית טרופה" ו"חילק", ונראה כי איסור זה נאמר גם כשהדגים מותרים באכילה מדין תורה.

הרב מנחם מנדל לובין (9א) למד מדברי המשנה כי טרית טרופה וחילק אסורים, שמכיוון שדין זה נכתב עם שאר הדברים שאסרום רבנן לקנות מהגוי, צריך לומר שמדובר באופן שמדאורייתא יש להכשירם ומכל מקום חז"ל אסרום אף בחשש רחוק. ולפי זה לדעתו אין לסמוך על חזקה או רוב, שהרי חז"ל אסרוהו גם כשמותר מדאורייתא.

אולם לדעת הרב מרדכי ווילג (9ב) כאשר יש רוב גדול להתיר אף רבנן לא אסרו בזה. ועל כן מאחר ובדקו כמה רבנים בבתי חרושת ומצאו שאין דג טמא עמהם "אם כן אין גזירת טרית וחילק בקופסאות שלנו, דאין אף אחד מאלף דג טמא".

ז. חזקה אומן לא מרע אומנותיה

טעם נוסף להתיר אכילת דגי טונה ללא הכשר הוא, כי על פי חוקי המדינה אסור לערב בהם דגים אחרים בלא לציין זאת במפורש על האריזה, והלכה פסוקה: "אומן לא מרע אומנותיה" – הוא לא ישקר פן יתפס ותיפסד עבודתו, כמבואר במסכת מנחות (10א) "הלוקח טלית מצוייצת מן התגר כשרה". ופירש רש"י "דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל כשרה". וכתב המגן אברהם (10ב) "גם בשאר איסורים סמכינן אתגר היכא דאיכא קפידא טובא במלתא".

על פי הלכה זו יש שרצו להתיר את קופסאות הטונה בהסתמך על כך שבית החרושת לא יערב שם סוגי דגים אחרים בלא לציין זאת בפירוש. אך באגרות משה (3ג) כתב שאין לסמוך על כך, ובתשובה אחרת (10ג) ביאר כי בתי החרושת מאמינים לכל אדם באמירה בעלמא על מה שאומר שהוא מדג פלוני. וגם אין לסמוך אף כשיש משגיח יוצא ונכנס, מכיוון שהדגים נקלפים במכונות גדולות ובזמן קצר, ואף בשעה קטנה שיאמדו שודאי יאחר המשגיח יכולים לערב דגים טמאים. כמו כן מבואר בסוף דבריו שאין להסתמך על כך שרוב הדגים כשרים, משום שמדוע לא יעשו הכל משל איסור שהוא בזול. וכן פסק הרב הענקין (11א) שלא מצאנו נאמנות לנכרי בעיקר האיסור על סמך "אומן לא מרע אומנותיה", אלא על חשש תערובת. גם בתשובות והנהגות (11ב) כתב שאין לסמוך על זה, חדא שאם יתפס על אחד מכמה מאות לא מרע אומנותיה. ועוד, שיטען בצדק שאינו כמלאך לבדוק עד אחד.

לעומתם, לדעת הרב צבי שכטר (10 ג) "פשוט דסמכינן אפועלים הנכרים לא בתורת עדות, אלא בתורת רובא דליתא קמן, דחזקה אומן", ראה בדבריו הנימוקים לשיטתו. סיכום נושא זה – ראה במאמרו של צבי רייזמן (12)-(13).

ח. עירוב שמן טמא בקופסאות שימורי טונה וסרדינים

ראה בהרחבה בשו"ת חלקת יעקב (14א), ובשו"ת יביע אומר (14ב).

ט. בשולי עכו"ם בדגי טונה

במשנה בעבודה זרה (4א) נתבאר האיסור לאכול "שלקות" של נכרי – דהיינו מאכלים שבישלם נכרי. בסוגיית הגמרא (15א) סייג רב שמואל בר יצחק בשם רב את האיסור באומרו: "כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם". ובפומבדיתא אמרו: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים, אין בו משום בישולי עכו"ם".

על פי כללים אלו דנו בהרחבה בשו"ת יביע אומר (15ב) ובשו"ת מזרח שמש (16)-(17) האם יש חשש בישולי עכו"ם בשימורי דגי הטונה, ובפרט כאשר הבישול נעשה על ידי אדי קיטור.