א. אכילת איסור לצורך רפואה כאשר אינו כרוך בסכנה

בגמרא במסכת פסחים (1א) מובא: "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא דרך אכילתם. איכא דאמרי א"ר אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא דרך הנאתם". ובהמשך הסוגיא מובא: "מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה, אמר ליה אימור, דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור, אמר ליה האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי א'מר ליה מידי דרך הנאה קא עבידנא". כלומר, הגם שבמקום שאינו סכנה, אין היתר לעבור על איסור, מכל מקום "שלא כדרכו" מותר.

מכך שרבינא התיר הנאה שלא כדרכה לצורך רפואה אף כשאין סכנה, למד הרמב"ן (2א) שמתרפאים בכל איסור דרבנן. אמנם הגביל זאת להיתר הנאה בלבד, אבל "לענין אכילה, אפשר עשאום כשל תורה". אבל הר"ן (2ב) כתב כי יתכן שאיסור תורה בהנאה שלא כדרכה, קל יותר מאיסורי דרבנן, ועל כן אין ללמוד מכך להתיר.

הריטב"א (2ג) הביא שיש להתיר להתרפאות בכל איסורי דרבנן, אמנם בהנאה ולא באכילה. ועל פי זה כתב במסכת עבודה זרה יישב הקושיא מהגמרא (1ב) שרבי חש במעיו ולא לקח אף איסור דרבנן, ועל כרחך כי לא הותר באכילה.

ב. אכילה והנאה "שלא כדרכה"

הר"ן (3א) ביאר את ב' לשונות הגמרא בסוגיא בפסחים (1א) שנחלקו בענין הנאה שלא כדרכה. ללישנא קמא אכילה שלא כדרכה אינה אכילה, וללישנא בתרא אף הנאה שלא כדרכה אינה הנאה. בטעם הדבר הקשה האור חדש (3ב) שהרי לכאורה אכילה חמורה מהנאה, ואיך יעלה על הדעת להקל באכילה יותר מהנאה. וביאר, כי באכילה שלא כדרכה גם לאוכל אינה אכילה, אבל בהנאה שלא כדרכה [כגון המניח חלב שור הנסקל על מכתו לרפואה], למעשה נהנה מכך, אלא שאין זה כדרכו.

בעיקר פטור "שלא כדרכו", ביאר בקובץ שיעורים (3ג) בנדון פטור "כלאחר יד" בהלכות שבת, שאין זה דין מיוחד בשבת אלא כל דיני התורה נאמרו רק כפי דרך הרגיל. ועל כן פטור באכילה ובהנאה שלא כדרכה.

אך באגלי טל (3ד) נקט שיש ב' אופני "כלאחר יד" – [א] המלאכה עצמה בלתי נפעלת כראוי, והיא שינוי באיכות הנפעל, ובזה פטור גם בשאר איסורי תורה. ועל כן באכילה שלא כדרכה, כגון שאכלו חי, יש שינוי במאכל.            [ב] כאשר השינוי הוא רק באיכות הפועל, ראוי להתחייב, ורק בהלכות שבת נפטר כי אין זה "מלאכת מחשבת".

ג. אכילה והנאה שלא כדרכה לצורך רפואה

בגמרא בפסחים (1א) נתבאר כי רבינא שף ביתו בערלה משום שזו הנאה שלא כדרכה, והותרה במקום חולי. וביאר הרמב"ן (4א) כי באיסור דרבנן, לא גזרו במקום חולי אף שאין בו סכנה.

אבל המרדכי (4ב) כתב, שכל איסורי התורה מותרים שלא כדרכם "והא דנקט פטור לאו דווקא, אלא פטור ומותר". אך הוסיף: "ומיהו אדם בריא יזהר בדבר". מאידך גיסא, תלמידי רבינו יונה (4ג) כתבו שאכילה שלא כדרכה אסורה מדאורייתא לבריא, ומכל מקום הותר לחולה אף שאין בו סכנה, משום שאין בזה לאו מפורש.

הרמב"ם (4ד) פסק כלישנא בתרא בגמרא בפסחים: "כל האוכלים האסורים אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם, לפי שלא נאמר בהן אכילה, אלא הוציא איסור אכילתם בלשון אחרת, בלשון בישול ובלשון הקדש, לאסור אותם ואפילו שלא כדרך הנייה. כיצד, הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים, כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלם כשהם מרים. או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם, הרי זה פטור. ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב, או ביין כלאי הכרם ואכלו, חייב".

עוד פסק הרמב"ם (4ה) בנדון רפואה בדברים אסורים: "במה דברים אמורים שאין מתרפאים בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתם. כגון, שמאכילים את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח, או שמאכילים אותו ביום הכיפורים. אבל שלא דרך הנאתם, כגון שעושים לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה. או שמשקים אותו דברים שיש בהם מר מעורב עם אסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שהם אסורים אפילו שלא דרך הנאתם. לפיכך אין מתרפאים מהם, אפילו שלא דרך הנאתם, אלא במקום סכנה".

בדברי הרמב"ן (2א) נתבאר כי אכילת איסור חמורה מהנאה מאיסור, ויש לדון האם אכילה שלא כדרכה גם הותרה. ובמאירי (5א) כתב, שגם  אכילת איסור שלא כדרך אכילתו  מותרת, אף כשאין סכנה.

הרדב"ז (5ב) כתב בנדון אכילת בשר המת שאסור בהנאה: "לפיכך נראה לי שסמכו להתרפאות בו, אפילו שלא במקום סכנה, מפני שהוא שלא כדרך הנאתו. שהרי סמים מעורבים בו, ואדרבה אינו נהנה מהבשר עצמו, מפני הבשר אלא מפני הסמים. ואם תאמר עובדא דרבינא הוה שאיף, אבל  דרך אכילה לעולם אימא לך דלא שרי. הא לא קשיא, דלא מפלגינן בין איסור הנאה  דרך אכילה לשאר הנאה".

אבל לדעת השאגת אריה (5ג), לא התירו לחולה שאין בו סכנה, אלא הנאה שלא כדרכה אך לא אכילה שלא כדרכה.

ד. דרגת החולי הנצרכת להיתר אכילה שלא כדרכה

בדברי  מהר"ם חלוואה (6א) מבואר כי היתר "שלא כדרכה" הוא רק במקום חולי ממש, ולא במקום מכה.

בספר ועלהו לתרופה (6ב) סיכם את הדרגות שיש בחולי: [א] חולה שנפל למשכב או חולי בכל גופו. [ב] מקצת חולי. [ג] מיחוש בעלמא. וכתב, כי יש הסוברים שרק בחולי שנפל למשכב, או נחלה כל גופו מותר הדבר, כשם שמצינו בהיתר אמירה לנכרי בשבת. אך מדברי המאירי יש לדייק להתיר אף במיחוש בעלמא.

ה. אכילה והנאה שלא כדרכה לצורך רפואה – פסק הלכה

בשולחן ערוך (7א) נפסק: "בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפילו דרך הנאתם, ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתם אסור, שלא כדרך הנאתם מותר. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתם, אלא במקום סכנה". וכתב הרמ"א: "יש אומרים דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להרפאות בהם, אפילו חולה שאין בו סכנה", וסיים: "ואין מתירים שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור, אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר".

ממוצא הדברים דנו הפוסקים, האם נטילת תרופה שמעורב בה איסור, היא בגדר אכילה שלא כדרכה, שהרי אינו אוכל את התרופה אלא בולעה. כמו כן, אינו מעוניין בטעמה, ופעמים שטעמה מר.

הנודע ביהודה (7ב) הוכיח, כי בליעת איסור אינה נחשבת אכילה שלא כדרכה, ולכן אין לבלוע איסור אלא במקום סכנה. אולם לדעת המנחת שלמה (8א) רק באוכל שרגילים ללעוס, גם בליעה נחשב דרך אכילה. אבל מה שעומד רק לבליעה ורק לחולים, שפיר נחשב לאכילה שלא כדרכה. וכאשר התרופה מרה, פעמים שאינו נחשב לא ראוי לאכילה, מפני שאנו מפונקים שלא אוכלים אותו. לפיכך, יש לדון בכל תרופה לגופה, האם נחשבת כאילו עירבו בה דברים מרים.

בספר שבות יצחק (8ב) הביא מדברי הרמב"ם שאכילה שלא כדרך היא בין אם עירבו בה דבר מר, ובין כשאוכלו כשלא ראוי כגון חי. ובשתיה לרפואה, הביא מדברי המהרש"ם שהתיר שתיית יין נסך מר בקשית, בצירוף סברת הגמרא ששתיה בקש אינה דרך שתייה. ומבואר, שגם בדבר מר יש להוסיף שינויים "שלא כדרך". אבל הגרי"ש אלישיב כתב, שבדבר מר אין צריך להוסיף שינויים, ורק בדבר שאינו ברור שהוא מר, כתב המהרש"ם להוסיף כנ"ל.

ו. דין כרכו בסיב – הגדרת כמוסה [קפסולה] על פי ההלכה

טעם נוסף להקל בתרופה שמעורבים בה דברים אסורים, כאשר התרופה נמצאת בתוך כמוסה. וזאת בהסתמך כל דברי הגמרא בפסחים (9א) שאם כרך המצה בסיב ובלעה לא יצא, כי אין זו דרך אכילה [כשהמצה לא נוגעת בגרונו].

המשנה למלך (9ג) הסתפק האם גם באיסורים – כאשר כרכם בסיב ובלעם אינו עובר באיסור, כי אין זו דרך אכילה, או שבאיסורים אסור אף באופן זה. בשו"ת כתב סופר (9ד) דן בזה בהרחבה והסיק כי בכרכו בסיב, איסור תורה ליכא, ואפשר דאיסורא מדרבנן איכא, אבל בכרכו בדבר הראוי לאכילה, אסור.

המנחת שלמה (9ה) קבע כי הכמוסה לא חוצצת להתיר אכילה, כי היא נעשית רק בכדי להקל על הבליעה, והיא טפילה לסמי המרפא שבתוכה, ומתבטלת. אבל בספר שבות יצחק (10) כתב כי לדעת הגרי"ש אלישיב, הכמוסה מהווה הפסק, וראה שם מה הדין כאשר הכמוסה עצמה עשויה מדברים אסורים.

ז. תרופה שמעורב בה דבר איסור שנפסל מאכילה

כאשר דבר האיסור המעורב בתרופה נפסל לאכילה, יש להתיר על פי דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (11א) "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך, כל הראויה לגר קרויה נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ור"מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור"ש סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא, עפרא בעלמא הוא.

ובמסכת בכורות (11ב) מבואר לענין טומאה שאף הסוברים שאינה ראויה לגר אסורה, אם נפסלה גם לכלב מותרת, והוא הדין לעניין איסורים.

אכן בספר ועלהו לתרופה (11ג) הביא מדברי הפוסקים שנקטו שעל כל פנים אסור מדרבנן [וראה לעיל (2א) האם איסור דרבנן הותר לחולה שאין בו סכנה].

ח. דין "אחשביה" בחמץ בפסח ובשאר איסורים

הרא"ש במסכת פסחים (12א) חידש בנדון חמץ שנפסל מאכילת כלב, שמכל מקום אסור לאוכלו, שאף שבטלה דעתו אצל כל אדם, כיוון שהוא אוכלו אסור. וביאר בתרומת הדשן (12ב), כי באכילתו הרי הוא מחשיבו, ולכן כלפיו אינו נפסל כלל מאכילה. וכן פסק במשנה ברורה (12ג) שאסור לאוכלו משום "אחשביה". ולפי זה אם נפל לתוך מאכל אחר מותר לאוכלו, שאין כאן "אחשביה".

ומעתה יש לדון האם יש לאסור גם נטילת תרופה מטעם "אחשביה".

הרמ"א (7א) כתב להתיר לשרוף שרץ או שאר דבר אסור ולאכלו לרפואה, אפילו עבור חולה שאין בו סכנה. וביד אברהם שם הביא שהמנחת יעקב הקשה, שהרי גם לבריא מותר הדבר, הואיל ונפסל מאכילה. ותירץ על פי הרא"ש (12א) שבאכילתו הרי הוא מחשיבו לאוכל, ואסור. אבל כאשר אוכלו לרפואה לא שייך סברת "אחשביה", שהרי חוליו מוכיח עליו שאינו אוכלו מחמת שמחשיבו אלא לרפואה.

על פי זה התיר האגרות משה (13א) לקחת רפואה בפסח כאשר נתבטל קודם פסח מאוכל, כי "אחשביה" לא שייך בדבר שלוקחים לרפואה, היות וגם דברים מרים ומאוסים נוטלים לרפואה.

בספר ארחות רבינו (13ב) הביא מדברי החזון איש שהתיר תרופה  בפסח כשאינה ראויה לאכילה, ולא חשש משום "אחשביה". אבל החזון איש (13ב) נקט שטעם ההיתר הוא, משום שאין דעתו על החמץ אלא על הסמים. ובספר שבות יצחק (13ג, 14) דן בהרחבה בבירור דעת החזון איש, וכמו כן בנדון "אחשביה" כשנוטל לרפואה.

ט. חשש איסור בתרופות – סיכום

בשו"תמזרח שמש (15,16,17) דן בהרחבה בצורך בכשרות לתרופות, ובעיקר בנדונים דלקמן:

[א] אכילת איסור שלא כדרך אכילתו, והאם שייך אחשביה בנטילת תרופה.

לפי טעם זה נראה, שאין להתיר לחולה אלא דווקא באופן שאין להשיג תרופה דומה כשרה, אבל אם אפשר להשיג תרופה דומה כשרה, אין להתיר תרופה שמעורב בה איסור אפילו שלא כדרך הנאתו, וכמבואר ברמ"א (יו"ד סי' קנה ס"ג) דאין מתירים לחולה איסור כשאפשר לעשות בהיתר. ובכלל זה אין להתיר לחולה תרופה אסורה שלא כדרך הנאתו או אכילתו, כאשר יש תרופה שאין בה איסור.

[ב] טעם נוסף להקל בבליעת התרופה בתוך קפסולה. ואמנם עבור חולים במצב קשה יותר שאין להם אפשרות לבלוע את הקפסולה מערבים את האבקה במשקה, אך במצבם הם כבר חולים שיש בהם סכנה, שבוודאי מותר להם לקחת את התרופה בכל מקרה.

[ג] דעת הפוסקים דמאכל שאינו ראוי לאכילת כלב אין בו איסור כלל.

[ד] כיון שהאיסור נשתנה לגמרי מיסודו על ידי פעולה כימית שנעשית במהלך ייצור התרופה, אין עליו שם איסור כלל כי נחשב כבריה חדשה.

"וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ – כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ"