כתובת קעקע

א. בפרשת קדושים (ויקרא יט, כח) נאמר "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'". ובמסכת מכות (1) נתבארו פרטי האיסור: "הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב, אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם".

בדברי הראשונים מצינו מחלוקת מהי ה"כתיבה" ומהו ה"קעקוע", והאם השריטה קודמת לצביעה, או להיפך.

רש"י פירש במסכת מכות (1) ד"ה וכתובת) "כותב תחילה על בשרו בסם או בסיקרא, ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין, ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים. ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה, שכך גזירת הכתוב". ובפירושו פירש על התורה כתב: "כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם, קעקוע – תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע".

ומבואר בדבריו כי "כתובת" היינו הכתיבה, ואחריה ה"קעקוע" של הבשר שייכנסו בו הצבע. כלומר, קודם כותב על העור בצבע, ולאחר מכן משרט את הבשר במחט או בסכין ואז הצבע נכנס בין העור לבשר.

אולם הרמב"ם (1) כתב: "כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים. כתב ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה, פטור, עד שיכתוב ויקעקע, שנאמר וכתובת קעקע". וכתב המלבי"ם (1) "הרמב"ם מפרש כתובת על השריטה, וקעקוע על המילוי [של מקום השריטה] בדיו, שבזה יורד הכתב בעומק ונשאר שם. ולכן צריך לשרט תחילה ואחר כך לרשום" [ראה סיכום השיטות במחלוקת זו בדברי הגר"ח קנייבסקי בספרו פתשגן הכתב (4) סימן ג)].  ויש לבאר מה יסוד מחלוקתם.

[ובטור (3) מבואר כי כתובת קעקע היא "מחוקי העכו"ם", וראה במה שביאר האגרות משה (2) שלמרות שעיקר איסור כתובת קעקע הוא משום "חוקות הגויים" מכל מקום "אסורים לעולם אף כשפסקו העכו"ם מלעשות כן"].

איסור כתובת קעקע – במעשה הכתיבה או בתוצאת הכתב על הגוף

ב. בעיקר גדר איסור כתובת קעקע יש לעיין האם נאסר מעשה הכתיבה או רק התוצאה שיש כתב מקועקע על הגוף.

בספר פתשגן הכתב (4) סימן ג) הוכיח "שאין כוונת התורה שלא יהא חקוק בכם כתובת קעקע, רק המעשה אסרה תורה. ממה שנחלקו הראשונים אם השריטה קודמת לצביעה או להיפך. ואם נימא דרצון התורה שלא יהא חקוק בבשרכם כתובת קעקע, לכאורה לא היה שום סברא לחלק בזה, דסוף סוף הרי חקוק בבשרו כתובת קעקע. אלא על כרחך דרצון התורה רק לאסור המעשה הזה ולא התכלית. ולכך באופן זה אין זה המעשה שאסרה התורה".

הגר"ח הביא ראיה נוספת שאיסור שאיסור כתובת קעקע הוא במעשה הכתיבה ולא בתוצאה שיש כתב מקועקע על הגוף, מדברי התוספתא (מכות פ"ג מ"ט) "כתובת קעקע בבשרו של חברו, שניהם חייבים. הרושם על עבדו שלא יברח, פטור" [וראה בהרחבה באוצר מפרשי התלמוד (2) ביאור דין זה]. ודין זה נפסק בשו"ע (3) יו"ד סי' קפ ס"ד) "הרושם על עבדו שלא יברח, פטור".

ואם נאמר "שרצון התורה שלא יהא חקוק בבשרו כתובת קעקע, אם כן מאי נפקא מינה לאיזה סיבה עשה זה, הרי סוף סוף חקוק בבשרו כתובת קעקע. אלא על כרחך דהתורה לא אסרה רק את המעשה, וזה אינו אלא ברוצה מעשה הכתיבה, אבל אם אין עניינו כלל הכתיבה, והוא רק לשמירה בעלמא, מעשה כזה לא אסרה תורה".

חיוב מחיקת כתובת קעקע

ג. נפקא מינה נוספת האם נאסר מעשה הכתיבה או שנאסרה התוצאה שיש כתב מקועקע על הגוף, תהיה בשאלה שדן בשו"ת להורות נתן (5) "בבעל תשובה שיש על גופו כתובת קעקע אם חייב להסירה".

לפי המבואר לעיל בדברי הגר"ח קנייבסקי שהאיסור הוא מעשה הכתיבה, פשוט שאין כל חיוב להסיר את הכתובת. אולם אם נאמר שהאיסור הוא בתוצאה שיש כתב מקועקע על הגוף, ודאי חייב להסיר את הכתובת תיכף ומייד.

המנחת חינוך [הובא בלהורות נתן (5)] כתב כי "המוחק כתובת קעקע, חייב להרמב"ם [הסובר שמוחק חייב גם שלא על מנת לכתוב במידה ויש "תיקון" במחיקה], דהוי תיקון, כי לישראל אסור מחמת חוקות העכו"ם, כי בשעת העשיה לוקים מגזירת הכתוב, אבל על כל פנים להיות כן על בשרו אינו נכון לישראל". ומפשטות דבריו ש"אינו נכון" שכתובת הקעקע תהיה על בשרו של ישראל, הגורמת לכך שכאשר מוחק את הכתובת הוא "מתקן" וחייב בשבת, משמע שאיסור כתובת קעקע אינו רק במעשה הכתיבה אלא גם בתוצאה שהכתב נמצא על הבשר. מדברי המנחת חינוך רצה הלהורות נתן ללמוד שאכן יש חובה להסיר את כתובת הקעקע. אולם למעשה הלהורות נתן (5) נקט שמאחר ואין איסור בעצם הימצאותה של כתובת הקעקע על הגוף, אלא שאין נכון שכתובת זו תישאר על הגוף כי "יש בה מזכרת עוון וגנאי שנעשתה בגופו עבירה", והסיק שאין חיוב להסיר את כתובת הקעקע.

יחד עם זאת, מאחר ו"אין נכון" שהכתובת תישאר על הגוף, מותר להסירה בניתוח, ואף שהדבר כרוך באיסור "חבלה" בגופו, וכפי שהביא רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (5) בשם הגרי"ש אלישיב שנשאל "האם יהודי שחזר בתשובה שבהיותו צעיר קעקע על גופו ציורים שונים צריך להסיר אותם בניתוח", והשיב: "להסיר את הכתובת קעקע הוא דבר ישר, למעט תיפלה, ומותר בעד זה לחבול בגוף, כי האיסור לחבול הוא כשמזלזל בגוף שהוא מתנת אלקים וגם הוא לא שייך לנו, אבל כשחובל להסיר תועבה מותר". והוסיף הרב זילברשטיין: "וגיסי הגר"ע אויערבך הביא ראיה מדברי המנחת חינוך "שלהיות כן [כתובת קעקע] על בשרו אינו נכון לישראל".

ובשו"ת להורות נתן (5) כתב סברא נוספת להתיר ניתוח להסרת כתובת קעקע: "דכשרוצה למחוק את כתובת הקעקע בדרך של תשובת המשקל על שעבר וקעקע עצמו וצער הסרתו תהא לו לתשובה וכפרה, נראה דשרי דלא גרע מתענית [שהיא "חבלה" בגוף האדם] לצורך תשובה או לצורך מירוק הנפש".

הסרת קעקוע באמצעות כתובת קעקע אחרת

ד. נפקא מינה נוספת האם נאסר מעשה הכתיבה או שהאיסור הוא התוצאה שיש כתב מקועקע על הגוף, תלויה בשאלה האם מותר להוסיף קעקוע כדי למחוק קעקוע קיים.

בחשוקי חמד (5) כתב כי אסור להוסיף קעקוע על קעקוע קיים כדי למחוק קעקוע בצורת עבודה זרה: "מאחר ומה שנעשה כבר, אין להשיב. אם כן נראה שאסור להוסיף חטא רק כדי לטשטש מה "שאינו נכון" כדברי המנחת חינוך. וכמבואר שאיסור כתובת קעקע הוא במעשה ואין איסור בעצם הימצאותה של כתובת הקעקע על הגוף, אלא שאין נכון שכתובת זו תישאר על הגוף, ולכן פשוט וברור שאין כל היתר "להוסיף חטא" בקעקוע נוסף.

אולם ברץ כצבי (9) אות ב) הביא מדברי שו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' פב) שדן בזה על פי ההלכה ש"בכתב על גבי כתב" יש איסור דרבנן בשבת, ולכן כאשר הכתיבה של כתובת הקעקע השניה [ע"ג הכתובת הראשונה] נעשית על ידי עכו"ם, יש להתיר. וכתב ברץ כצבי (9) כי דברי בצל החכמה נובעים מההנחה שיש איסור בתוצאה שיש כתב מקועקע על הגוף, ולכן צריך להסיר את הכתובת שנכתבה באיסור, והדרך לכך היא בקעקוע אחר שאין בו איסור – על ידי נכרי.

• • •

דיני כתובת קעקע

ה. בספר פתשגן הכתב (4) סימן יח) הביא את מחלוקת הפוסקים דנו האם יש איסור דרבנן כאשר כתב [בדיו] ולא קעקע, ונפקא מינה האם כאשר כתב בעט צבעונית על בשרו או ציפורניו ללא שריטה, עובר על איסור דרבנן.

ולמעשה הכריע כי "הרוצה להקל בכל כתיבה על בשרו אם אינו כתב מתקיים בוודאי יש לו על מי לסמוך, וכבר כתבו האחרונים שמנהג העולם להקל בזה", ובקיצור הדינים (סע' כב) כתב "דעל ציפורן אין להחמיר כלל".

• חיוב על ב' אותיות או גם רושם – עוד דנו הפוסקים האם החיוב על כתובת קעקע הוא דווקא בכתיבת שתי אותיות [כמו בשבת] או גם בציור או ברושם כלשהו, ראה בספקו של רעק"א על גיליון הרמב"ם (1), ובדברי הגר"ח קנייבסקי בספר פתשגן הכתב (4) קיצור הלכות סע' ט) שסיכם את דעות הפוסקים בנדון. וכן במנחת אשר (7) אות ב).
• איפור קבוע – בקובץ אור ישראל (8) הובאו דברי הגר"ש ואזנר שהחמיר לאסור איפור קבוע "מטעם סרך איסור כתובת קעקע, ואיבעית אימא כי מעשה שחץ הוא". וכן הובא בספר נשמת אברהם (8) בשם הגרי"ש אלישיב, הגרי"י פישר והגר"ע יוסף שפסקו בזה לאיסורא. אולם בספר טהרת הבית חזר בו הגר"ע יוסף ופסק להתיר משום כבוד הבריות "ואפילו העושה כן לנוי וליופי, יש לה על מה שתסמוך ואין מזניחין אותה. ומיהו לכסות ולטשטש צלקת ולשים צורת שערות בגבות העין יש להורות להקל אף לכתחילה". והגר"א וייס, הרחיב את היריעה בנדון זה בשו"ת מנחת אשר (7)-(8) להיתר משום שלכאורה אין בזה איסור "שריטה", כי הפעולה נעשית בהחדרת צבע על ידי מזרק, ומשום צדדים נוספים, ומסקנתו שבשעת הדחק גדולה יש להקל בזה.
• הנחת תפילין על זרוע שיש בה קעקוע של תמונה בלתי ראויה – מנחת יצחק (6).
• מחיקת כתובת קעקע של הגרמנים ימ"ש – בקובץ המאור (6) הביא הרב אמסעל את פסק ההלכה של רבי אפרים אשרי שכתב שאין למחוק את כתובת הקעקע של הנאצים ימ"ש כדי לזכור את מעשה עמלק, ודחה את דבריו, עיי"ש.
• נשיאת כפים של כהן בעל מום או עם כתובת קעקע – רץ כצבי (9).