כתיבה כדיבור

א. לכבוד שמחת נישואיו של רבי עקיבא אייגר, דודו, רבי וולף אייגר, שנבצר ממנו להשתתף בשמחה, ערך סעודה לציון השמחה הגדולה, אליה הזמין את חכמי עירו. בסעודה זו, דנו המסובים בשאלה, האם מי שכתב בימי ספירת העומר "היום כך וכך לעומר", יצא בזה ידי חובת ספירת העומר. ונפקא מינה, האם עליו לחזור ולספור באותו יום בברכה, או לא. שאלה זו, עוררה ויכוח גדול בין הלומדים  האם כתיבה נחשבת כדיבור בדיני התורה.

תשובתו של רבי וולף אייגר הודפסה בשו"ת רבי עקיבא אייגר (1) סימן כט).

ובדבריו הביא מדברי שו"ת שב יעקב "בנדון כתב התקשרות, שכתוב הריני מקבל בחומר שבועה, שכתב הרב המחבר דכל זמן שלא הוציא השבועה מפיו אין לחייבו, דלא מקרי שבועה".

השב יעקב הביא ראיה שכתיבה לאו כדיבור, מסוגיית הגמרא במסכת מגילה (3) שהכותב את המגילה לא יוצא בזה ידי חובת קריאת המגילה, ומשמע שכתיבה לא כדיבור [ראה הסבר הראיה בשו"ת יביע אומר (5)].

והוסיף רבי וולף אייגר: "ואין לומר דשאני שבועה דלבטא בשפתיים כתיב, שצריך להוציא מפיו, דמכל מקום שפיר איכא לדמויי נדון דידן [ספירת העומר בכתב] להא דמגילה".

רבי וולף אייגר הביא ראיה נוספת שכתיבה לאו כדיבור מדברי תרומת הדשן (סימן שכו) שהובאו ברמ"א בהלכות נדרים (3). ומסקנתו "דאין לחלק ספירת העומר מדין שבועה, וחד דינא אית להו דכתיבה לאו כדיבור דמי, ואם כן בנדון דידן בכותב בימי הספירה כך וכך לעומר לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה".

ב. בתוך דבריו, ציין רבי וולף אייגר לתשובת החות יאיר (4) "שהחמיר לענין שבועה בכתב, דהוי שבועה ממש".

החות יאיר הביא שתי ראיות להכרעתו שכתיבה כדיבור:

• מרן השו"ע פסק בהלכות ברכות (4) שצריך לברך ברכת התורה על כתיבת חידושי תורה.
• חז"ל מיעטו מהפסוק שעדות כשרה רק "מפיהם", ולא "מפי כתבם". משמע, שאילולא המיעוט, כתיבה כדיבור.

רבי וולף אייגר דחה את הראיה מברכת התורה, כי "דברי תורה לא תלי כלל בדיבור, רק דתלי בענין דאפשר לקיים [מצות] ושננתם לבניך, וממילא גם כתיבה בכלל. מה שאין כן לענין שבועה, דלבטא בשפתים כתיב".

ודחה גם את הראיה מדין "מפיהם ולא מפי כתבם", משום "דעדות רק גילוי מילתא בעלמא הוא, ומה לנו אם נודע על ידי ההגדה או ע"י הכתיבה, לכך צריך קרא לאורויי דגזירת הכתוב הוא דדווקא מפיהם ולא מפי כתבם. משא"כ בשאר מילי לעולם קיימא הסברא דכתיבה לאו כדיבור דמי" [וציין גם לדברי הט"ז (או"ח סי' מז סק"ב) שכתב שאדרבה, דין "מפי ולא מפי כתבם" מלמד על הכלל, שכתיבה לאו כדיבור דמי].

בסיום דבריו הביא רבי וולף אייגר את דברי מחותנו רבי ישעיהו פיק, שהמכוון לצאת ידי חובת ספירת העומר בכתיבה, יוצא ידי חובה. והקשה רבי וולף אייגר, מדוע לפי זה אילם אינו יכול לתרום בגלל שאינו יכול לברך (תרומות פ"א מ"א), הרי יש עצה פשוטה, שיכוון לברך בכתיבה ויצא בזה ידי חובה, ומסיים: "אלא ודאי דלא מהני, והך מתניתין דתרומות סייעתא לשורש דברינו, דכתיבה לאו כדיבור דמי".

ג. רבי עקיבא אייגר (2) סימן ל) פלפל בהרחבה בדברי דודו וחכמי עירו בנדון כתיבה כדיבור.

את הראיה מדברי הגמרא במגילה (3) שכתיבה כדיבור, דחה רבי עקיבא אייגר "דבפשוטו יש לומר אף דכתיבה כדיבור דמי, מכל מקום יש לומר דשאני התם, כיון דבעי שיהא קריאתו דווקא מתוך הכתב ולא בעל פה, אם כן נהי דכתיבה הוי כקריאה, מכל מקום הא הכתיבה הוי רק כקורא בעל פה".

והוסיף: "גם ראייתו מתרומת הדשן בפשוטו יש לחלק בין כתב שנשבע לכותב הריני נשבע".

וגם דחה את הראיה מהדין שאילם לא תורם תרומה בגלל שאינו יכול לברך, כי גם אם נאמר שכתיבה כדיבור, מכל מקום בברכה צריך שישמיע את הברכה לאוזנו, וזה כמובן אינו יכול להתקיים באמצעות כתיבה.

ודחיה נוספת לראיה מאילם, מבוססת על הקושיא היאך סופר סת"ם כותב את שמות השם, והרי אם כתיבה כדיבור, בכתיבת השמות עובר על איסור הגיית השם באותיותיו. "ועל כרחינו צריך לחלק דהיכי דמכוון [הסופר] בהיפוך, דכתיבתו לא יחשב לקריאה, לא מקרי קורא השם. ואם כן ממילא לא משכחת דיברך [האילם] בכתב, כיון דהכתיבה יחשב לו לקריאה הוי כקורא את השם [שעובר על איסור הוגה השם באותיותיו, ובוודאי לא מעוניין בזה]. ברם זהו טעות, דהא מכל מקום יכול לכתוב השם כקריאתו בשם אדנ"י".

בשו"ת רבי עקיבא אייגר, יש שתי תשובות נוספות (סימנים לא-לב) שאינן מובאות בחוברת המקורות בשיעור זה, בהן נמשך ביניהם הוויכוח התורני בנושא כתיבה כדיבור.

ומכל מקום בדברי רבי עקיבא אייגר אין הכרעה מפורשת האם כתיבה כדיבור, או לא.

סיכום הראיות לדיני כתיבה כדיבור מהגמרא במסכת מגילה (3) ומברכת התורה (4) – ספר מצות ספירת העומר (10).

• • •

ד. ממוצא לימוד יסודות מחלוקת הפוסקים והראיות האם כתיבה כדיבור, נבוא לבירור וסיכום הנדונים דלקמן.

• ברכת התורה: בשו"ע (4) נפסק שמברכים ברכת התורה על כתיבת חידושי תורה. והמשנה ברורה (ס"ק ד) הביא את דברי הלבוש שביאר כי כתיבה עדיפה מסתם הרהור שאין מברכים עליו ברכת התורה כמפורש בשו"ע (שם סע' ד), היות ובכתיבה עושה מעשה. אך למעשה כתב המשנה ברורה: "ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני, שהרי מכל מקום אינו רק מהרהר בדברי תורה, אלא ראוי לכל כותב בדברי תורה שיוציא מפיו קצת תיבות להינצל מברכה לבטלה" [וראה בספר משפטי הלוי (8) שהביא משו"ת יביע אומר שפסק להלכה כדעת המשנה ברורה דלא כמרן השו"ע "כיון דנקטינן ספק ברכות להקל אפילו נגד דעת מרן].
• נדרים ושבועות: החוות יאיר (4) הכריע כי הכותב "הריני נשבע", או "הריני מקבל עלי לצום" דינו כנשבע או כנודר בפיו, כמובא לעיל. וכן הכריע למעשה החתם סופר (4) וכתב שמקור הכרעה זו בתשובת ר"י מיגאש.

ובספר משפטי הלוי (7) אות ב) דן בהרחבה, האם לחתימה על כתב שמקבל על עצמו שלא לדבר דברי חול בבית הכנסת או לא להחזיק מכשיר סלולרי פתוח בבית המדרש, יש תוקף של נדר, והביא את דברי הר"י מיגאש. ולעומתם, את הפוסקים שהכריעו שאין שבועה ונדר בכתב. ובסוף דבריו רצה לומר שיש הבדל בין אשכנזים וספרדים בדין זה, לאור מחלוקת השו"ע והפוסקים בדין ברכת התורה על כתיבת חידושי תורה, וסיים: "אמנם מידי ספק לא יצאנו, ויתכן לספרדים לחוש יותר דהוי נדר [בכתב] על פי דעת מרן השו"ע, יותר מיוצאי ליטא ואשכנז הפוסקים כדעת המשנה ברורה. והטוב לכולי עלמא, שיכתוב בפירוש שהקבלה בלי נדר" [וראה במה שהסביר בספר מצות ספירת העומר (11) אות ה) את החילוק בין הגדת עדות בכתב לשבועה בכתב].

• כתיבת שם אביו: בשו"ע (יו"ד סי' רמ סע' ב) נפסק שאסור לקרוא בשם הפרטי של הוריו, לא בחייהם ואף לא לאחר פטירתם. ודנו הפוסקים האם מותר לכתוב את שמות הוריו במסמכים רשמיים, וכן להזכיר את שמם בחתימתו. ובפשטות נראה שהדבר מותר, וכפי שמוצאים בחתימתו של הרמב"ם "משה בין מיימון הספרדי" – עיין בדברי חיים (6), ובהתעוררות תשובה (6) ובאגרות משה (6) ובחשוקי חמד (6) בירורי פרטי דין זה.
• כתיבה במקום שאסור להפסיק בדיבור בתפילה: רבי יוסף חיים זוננפלד כתב בשו"ת שלמת חיים (7) "פשיטא שאסור, ומעשה חמור יותר מדיבור". אולם רבי משה שטרנבוך כתב בשו"ת תשובות והנהגות (7) "לכאורה נראה לענין הפסקה שכתיבה לא מפסיק, שדיבור דהיינו מינו, מקלקל לדיבור, ולא כתיבה דלא נחשב להפסקה דזה כאינו מינו. ורק לתפילת שמונה עשרה אסור להפסיק אף שאינו כדיבור, שנחשב הפסק באמצע התפילה דהוא כעומד לפני המלך. וכן בפרשה ראשונה דקריאת שמע אסור אפילו לרמוז לצרכי מצוה, ולכן אסור לכתוב".
• • •

דיני כתיבה כדיבור בספירת העומר

ה.  כאמור לעיל, רבי עקיבא אייגר ודודו רבי וולף אייגר, דנו האם כשכתב "היום כך וכך לעומר", חוזר וסופר באותו יום בברכה. רבי וולף אייגר נקט לדינא שלא יצא ידי חובה, ועליו לשוב ולספור בברכה. אך רעק"א דחה את ראיותיו ונראה שדעתו נטתה שיצא ידי חובה, אם כי לא נתפרשו הדברים כהכרעה ברורה. וכן נראה מתשובת החתם סופר (5) שבאופן שאין חסרון בכוונה, מועיל כתיבה כדיבור בספירת העומר. וכן מתבאר בשו"ת קול אליהו (5) שספירה בכתב מועילה. ועל פי זה, הכריע בספר מצות ספירת העומר (9) שאם כתב, יחזור ויספור בפיו בלא ברכה.

ומכל מקום אם לא חזר וספר בפה באותו יום שכתב, רשאי להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה.

• שכח לספור בלילה, וביום כתב את המספר, מה דינו בשאר הימים – ספר מצות ספירת העומר (10).
• • •

סיכום – אנציקלופדיה תלמודית (12)-(13). ועיין שם בנדון כתיבה כדיבור במקום שצריך אמירה, או זכירה.