א. בפרשת כי תצא נאמר בתורה (1) האיסור "לא יהיה כלי גבר על האשה ולא ילבש גבר  שמלת אשה כי תועבת ה' כל עושה אלה". ומדברי חז"ל שהביא רש"י נראה כי טעם האיסור הוא משום שהדבר גורם לניאוף ולתועבה.

בשו"ע יורה דעה (1) יש סימן מיוחד שעוסק בהלכות 'לא ילבש'. ובסעי' ה' נפסק: "לא תעדה אשה עדי איש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא). ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים במקום שאין לובשין אותם אלא נשים". אמנם כתבו הב"ח המובא בט"ז (ס"ק ד) והש"ך (ס"ק ז) שאם לובשם כדי להגן מפני החמה או מפני הצינה, מותר, כי האיסור הוא "להתדמות לאשה לנוי ולקישוט" [לשון הש"ך. וראה בשו"ת יביע אומר (8) בתוך דבריו באות ד', שהביא את דברי היד קטנה שחלק על האחרונים שהתירו 'לא ילבש' בלובש מפני החמה והגשמים].

והנה כידוע, נהגו בקהילות ישראל 'להתחפש' בפורים [ראה טעמי המנהג בספר מנהג ישראל תורה (2) ובספר קצות השלחן (2) שחיברו רבי חיים נאה]. ופעמים רבות, לצורך התחפושת לובשים גברים בגדי נשים, וכן להיפך.  ונשאלת השאלה על מה סמכו הנוהגים במנהג זה [ששורשו בימי הקדמונים, כפי שמביא מהר"י מינץ (2), מרבותינו הראשונים], לא לחשוש לאיסור תורה 'לא ילבש גבר שמלת אשה'. היתכן ששמחת פורים, שאינה אלא מצוה מדרבנן או מצוה מדברי קבלה, תדחה איסור תורה מפורש [וכמובן, שאם הדבר אסור, הרי שגם לקטנים אסור "להתחפש" בתחפושות אלו, ולגדולים אסור ל"חפש" אותם ב'תחפושות' מסוג זה].

מחלוקת הפוסקים האם מותר להתחפש בפורים באופן שעובר על איסור "לא ילבש"

ב. כאמור, המנהג להתחפש בפורים מובא בתשובת מהר"י מינץ (2) "על דבר לבישת הפרצופין [כנראה הכוונה ל"מסיכות"] שנוהגים בפורים, אם יש לחוש בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה או לא יהיה כלי גבר על אשה, והמנהג פשוט ואין מוחה". המהר"י מינץ יצא בחריפות נגד המפקפקים על מנהג התחפושות בפורים, ובטעמי ההיתר כתב: [א] איסור "לא ילבש" הוא רק כשגבר לובש מלבוש שרק נשים לובשות, או נוהג במנהג שרק נשים נוהגות. ולכן "מאחר דאיש ואשה שוין בו לא שייך משום לא ילבש".  [ב] על פי תשובת הריב"א שאין איסור בגזל משום שמחת פורים "כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרוויח אלא משום שמחת פורים". ואם כן גם "נדון דידן לא שנא כיון שאינו מכוון לניאוף אלא לשמחת פורים", אין איסור 'לא ילבש.

תשובת המהר"ם מינץ הובאה בדברי הדרכי משה (2), והרמ"א כתב בטעם ההיתר משום ש"אינו מתכוין" ללבישת איסור. וכן פסק הרמ"א (3) "מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא. וכן בלבישת כלאים דרבנן. ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה". [ודבריו צ"ע שהרי מה שאינו מתכוין לאיסור ההתדמות לנשים, לכאורה אינו מהווה היתר, כי במעשה הלבישה התוצאה של התדמות לנשים היא ההכרחית, וזהו כדין "פסיק רישא" שאסור גם כשאינו מתכוין [עי' בשו"ע (או"ח סי' שלז סע' א) "דבר שאין מתכוין מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה. הלכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים [באופן שאין וודאות שיעשו חריצים בקרקע] ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ"]. ואם כן כשגבר מתחפש בפורים לאשה, ובהכרח מתדמה לאשה, הרי הוא עובר ב"לא ילבש" גם אם אין כוונתו לאיסור, ומנין להתיר 'לא ילבש בפורים כי "אינו מתכוין"].

ברם רבים הם הפוסקים שהתנגדו למנהג להתחפש בתחפושת שעל ידה עובר על איסור 'לא ילבש'. ראה בדברי הב"ח (3) שדחה את היתרו של המהר"י מינץ, והוסיף חשש שהמנהג שגברים יתחפשו לנשים ונשים לגברים יביא לכך "שילכו האיש בין הנשים ואשה בין אנשים לניאוף". הט"ז ביו"ד סימן קפ"ב סק"ג (1) הביא את דברי חמיו הב"ח. ובבאר הגולה שם (1) הוסיף "ואני אומר עוד, שהרבה גזירות וחורבנות נולדו על ידי זה, ואשרי המבטלם". גם מדברי המשנה ברורה (3) נראה שנטה להחמיר כדעת השוללים את מנהג התחפשות גברים לנשים [וראה גם במה שהביא בשו"ת יביע אומר אות ה' (8) בשם תשובת הרמב"ם שיש לבטל את המנהג להתחפש לשמחת חתן וכלה].

ובשו"ת מים חיים (3) הוסיף שיש במנהג התחפושות איסור משום התהלכות ב'חוקות הגויים' כי "מנהג זה של לבישת הפרצופין נשתרבב מחג הנוצרים הנקרא כא"ר נאווא"ל (CARNIVAL). ועל כן לדעתו "כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין".

איסור "לא ילבש" – ב"תוצאה" של ההתדמות הגבר לאשה ולא ב"מעשה" הלבישה

ג. בשו"ע (יו"ד סימן קפב סע' ו; (1)) נפסק: "אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות אפילו שערה אחת, וכן אסור לאיש להסתכל במראה". רבי משה פיינשטיין נשאל בשו"ת אגרות משה (4) "אודות הרפואה שהמציאו הרופאים שאם לוקחים אותה חוזרים השערות הלבנות למראיהן הראשון, שחור או אדום" – האם יש בדבר משום איסור "לא ילבש".

בתשובה לשאלה זו חקר רבי משה – האם איסור 'לא ילבש' הוא במעשה הלבישה, או שהאיסור הוא בתוצאה של הלבישה, שהגבר לבוש בבגדי אשה ומתנאה בתיקונים שהנשים רגילות בהם. רבי משה הכריע מסברא וגם הביא ראיות שאיסור "לא ילבש" הוא בתוצאה, ולכן מסקנתו היא: "וכיון שנתברר שהאיסור הוא על מה שנעשה מקושט כנשים בכל אופן שנעשה, אף שלא באופן שעושות הנשים, ודאי יש לאסור ליקח הרפואה אף דרך הפה, שעושה שיחזרו השערות הלבנות לכמות שהיו". [על דברים אלו נשאל רבי משה (אגרות משה יו"ד ח"ב סימן מא; (4)) מדוע אסור לאיש להסתכל במראה במקום שרק הנשים מסתכלים בו [כפי שנפסק בשו"ע] – הרי מההסתכלות במראה אין כל תוצאה של קישוט כדרך הנשים, כי ההסתכלות נועדה רק לצורך ראיה מה חסר לקישוטו, וראה תשובתו של רבי משה על שאלה זו].

והנה לפי האגרות משה, שאיסור "לא ילבש" הוא בתוצאת המעשה שהגבר לבוש ומקושט כדרך נשים, ולא בעצם מעשה הלבישה – יוצא לכאורה שאסור לגבר להתחפש לאשה בפורים גם אם כוונתו במעשה לשמחת הפורים. שהרי גם אם הסיבה למעשה הלבישה היא שמחת פורים, ויתכן שהמעשה עצמו אינו מעשה של איסור, אולם התוצאה של לבישת בגדי הנשים היא ודאי תוצאה של איסור 'לא ילבש', שהגבר נראה כמו אשה.  ואם כן עדיין לא העלינו ארוכה להבין דברי המתירים להתחפש בפורים – מדוע אין בזה משום איסור 'לא ילבש'. וצ"ע.

ד. בסוף דבריו, ציין רבי משה פיינשטיין לתשובתו של רבי משה מרדכי אפשטיין, אב"ד וראש ישיבת סלבודקה בשו"ת לבוש מרדכי (5) שהתיר לצבוע שערות לבנות לשחורות כדי להשיג משרה [באופן שאין בזה איסור אונאה]. וזאת משום שעיקר איסור  'לא ילבש' הוא במה שההתדמות של גבר לאשה [וכן להיפך] עלולה להביא לידי תועבה [וכפי שנתבאר בדברי רש"י בפירוש החומש (1) המובא לעיל], ולפיכך גם תחפושת בפורים אסורה מעיקר הדין כי אפילו כשמתכוין לשם שמחה, יש איסור בעצם ההתדמות לאשה שמביא לידי תועבה, ורק בגלל שאינו מתכוין התירו. אולם בצביעת שערות, סבר רבי משה מרדכי שאין בזה כלל התדמות אלא איסור  יפוי, שזהו ענין שהנשים מייפות עצמן. ואם כן, כל זה דווקא כאשר הכוונה במעשה היא ליפוי, אולם כאשר צביעת השערות היא בכוונה למצוא משרה וכדומה, אין כל איסור בדבר [וראה בתוך דברי הלבוש מרדכי, במה שדן בשאלה מדוע לא מיחו החכמים במיכל בת שאול שהניחה תפילין, והרי לכאורה יש בזה משום איסור 'לא ילבש'].

ובביאור דעת המתירים להתחפש בפורים, כתב צבי רייזמן [לוס אנג'לס, תשס"ט] בספרו רץ כצבי (6) על פי דברי הב"ח  שיש מצוות שבהן "כוונת הלב" היא חלק בלתי נפרד מקיום המצוה. ומאחר וכאמור לעיל, טעם איסור לא ילבש הוא משום שגורם לזימה, הרי שלדעת המתירים להתחפש בתחפושת שהגבר לובש בגדי אשה, גדר איסור 'לא ילבש' תלוי בכוונה בשעת הלבישה – כדוגמת המצוות עשה שבהן "עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונתה שיכון בשעת קיום המצוה"]. ולכן כאשר לובש ללא כוונת זימה, כגון מפני החמה או הגשמים, וכן כשכוונתו לשמחת פורים – הגם שבעצמם המעשה הוא מתדמה לאשה, אך מאחר ולא נעשה מתוך כוונת זימה, חסר בכל עיקרו של האיסור. והיינו דברי הרמ"א שאין איסור 'לא ילבש' בהתחפשות בפורים "מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא". [ואף שבכל איסורי התורה, חוסר כוונה אינו מתיר מעשה שתוצאתו הכרחית ["פסיק רישא"], זהו לפי ההבנה ש"לא ילבש" הוא ככל איסור, שעצם המעשה אסור או התוצאה [הבנת האגרות משה בגדר "לא ילבש"] – אז חוסר הכוונה אינו מתירו ב"פסיק רישא". אבל אם נאמר שכל עיקר איסור "לא ילבש" הוא בכוונת הלבישה למטרת זימה, הרי שבחוסר כוונה שכזו, אין כל איסור, לא בלבישה ולא בתוצאת הלבישה [שהגבר מתדמה לאשה]. ועי' במה שהביא ראיות ליסוד זה מסוגיות הש"ס.

ולפי זה יוצא שאין איסור בתחפושת גם בשעת הצגת תיאטרון [שבה לובשים גברים בגדי נשים, או להיפך], שאין כוונת זימה, מאחר ועיקר איסור 'לא ילבש' הוא בכוונת הלבישה למטרת זימה, וללא כוונה שכזו, אין כל איסור לא בלבישה ולא בתוצאת הלבישה  [וראה בשו"ת יביע אומר (8) בתוך דבריו באות ד', שהביא את קושיית היד קטנה על האחרונים שהתירו 'לא ילבש' בלובש מפני החמה והגשמים, שלכאורה אף שאינו מתכוין עדיין יש לאסור משום פסיק רישא, ובמה שהביא את תירוצו של המהר"ם שיק על קושיא זו, ובדבריו מבואר כעין היסוד הנ"ל בגדר איסור לא ילבש].

דברים נוספים שאין בהם איסור "לא ילבש"

ה. ממוצא הדברים יש לדון בשאלות נוספות בדיני 'לא ילבש'.

• נצבעו שערותיו השחורות בלבן, האם מותר לרחוץ עצמו כדי ששערותיו יחזרו לצבעם הרגיל או לחתכם. ראה בשו"ת התעוררות תשובה [(7); מאת רבי שמעון סופר, אב"ד ערלוי, לפני השואה].
• טיפול רפואי להסרת פצעי בגרות או ניתוח פלסטי למטרות יופי – האם יש בו משום איסור 'לא ילבש'. ראה בדברי שו"ת אז נדברו [(7); מאת רבי בנימין זילבר, בני ברק, נפטר בתשס"ח], ובדברי הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (7).

איסור לבישת מכנסיים לנשים

ו. בספרי השו"ת של מחברי זמנינו האריכו בנדון לבישת מכנסיים לאשה, האם יש בזה איסור 'לא ילבש'.

בשו"ת יביע אומר (8) דן בסוגיא זו כמענה לשאלה "אודות בנות המופיעות בבית הספר תיכון דתי בחצאיות קצרות ביותר, ואין בידו למחות, כי לדאבון לבנו נפרצו גדרי הצניעות, ולא ישמעו לקול מורים, אם אין להעדיף מכנסיים ארוכות על חצאיות כאלה, ובפרט בימות החורף שיש סיכויים סבירים שיסכימו לקבל עצה להעדפת מכנסים על החצאית" [וראה מה שכתב שם בתוך דבריו כי "בעוונותינו הרבים אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יום הכיפורים הי"ד, ומי יודע אם לא בעון החמור הזה [שרבתה הפריצות בדורינו], כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. ועל כן על בחוריו לא ישמח ה', ה' הטוב יכפר בעד"].

הגר"ע יוסף הגיע למסקנה שאין איסור 'לא ילבש' בלבישת מכנסים "כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים דווקא. ומכל שכן שיש הבדל ניכר בין המכנסים של נשים למכנסי גברים". יחד עם זאת הוא מסיים: "ומכל מקום מודה אני שאין להתיר כאן לכתחילה לבישת מכנסים אלה לבנות, כי בגדי שחץ הן, ומעוררות תשומת לב מיוחדת לרואיהן יותר מאשר שמלה או חצאית רגילה, ומביאות לידי הרהורים רעים. ואין לבנות ישראל הכשרות ללכת בהן כלל. ובפרט במכנסים המהודקות ממש על הגוף שגורמות הסתכלות והרהורים רעים ביתר שאת".

ובנוגע לשאלה שנשאל, השיב הגר"ע יוסף, ש"אם אין הבנות שומעות לקול הורים ומורים להמנע מלבישת חצאיות קצרות ביותר, והולכות בשוק וירך מגולות, שהיא פריצות יתירה, יש לבחור הרע במיעוטו, ולהורות להן כהוראת שעה ללבוש מכנסים".

אמנם לדעת שו"ת מנחת יצחק [מאת רבי יצחק יעקב וייס, ראב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים, הובא ביביע אומר, אות ז'] לבישת מכנסים אסורה לנשים באיסור גמור כי "באמת הם בכלל כלי גבר ממש, והגם שהם משונים קצת ממכנסים של גברים, מכל מקום עדיין שם מכנסים עליהם".

וראה עוד במה שכתב בשו"ת מנחת יצחק (9) בדין גלישה בשלג ['סקי'] עם מכנסים.

איסור 'לא ילבש' בנשיאת נשק לנשים בישובים הסמוכים לערבים

ז. ראה דברי האגרות משה (9) בענין זה.

ומדין 'לא ילבש', סבר רבי משה שאכן יש איסור בדבר, ולא שייך ההיתר שאם עושה כן מפני החמה והגשמים אין איסור 'לא ילבש', כי היתר זה נאמר באיסור 'לא ילבש' שגדרו משום קישוט בדרך הנשים, ולכן כשהכוונה היא מפני החמה או הגשמים אין איסור. אך גדר האיסור לאשה ללבוש כלי זין ולצאת למלחמה מדין לא ילבש "אינו נוגע ליפוי כלל", אלא עצם לבישת כלי הזין אסורה, ואדרבה "אם הוא לנוי וקשוט מחמת שכלי הזין הוא דבר יפה ליכא משום כלי גבר בכלי זין".  אבל למעשה הוא מסיק כי "במקומות שקרוב להערביים הרוצחים שאין יראין מהממשלה, כמעשים בכל יום, מותרות הנשים לישא כלי זין, לא רק להצלה מהריגה ממש, אלא אף להינצל מהכאות בעלמא, שבמלחמות קטנות אלו הא נמצאות הנשים כאנשים בהכרח. ורק לצאת למלחמה אין דרך נשים, וגם אסורות, וכן בסתם מקומות שבחזקת שלום אסורות".